עיניים, אוזניים ורגע של בקשת סליחה מילד.

כבר כמה ימים שדניאל מתנהג שלא כברגיל. בתחילה התעורר באמצע הלילה והתקשה להירדם. אחרי כן הסתבר שיש לו דלקת עיניים. אבל הוא גם התחיל בוכה בכי משונה, בכי של תלונה.

חשבתי שזו טרוניה על כך שעוד אינו עומד כמו אחיו, אז הראיתי לו איך לעמוד. אבל זה לא שינה דבר. אחרי כן חשבתי שאולי זה מפני שהוא רוצה להיות בידיים שלי. אז הרמתי אותו בידיי הרבה. אבל הוא המשיך.

בשלב מסוים אפילו חיקיתי אותו ואמרתי לו שאין לו מה לבכות, כי אני כאן ואני איתו.

לפעמים אני כזה אידיוט.

אתמול בערב, בארוחה המשפחתית, מיכל אמרה: "אני חושבת שיש לו חום."

"לא, הוא סתם עייף וסובל מהעיניים," השבתי לה, וניגבתי שוב את עיניו עם צמר גפן טבול בתה קמומיל.

הבוקר קמנו מוקדם, ואפילו יצאנו להליכה של חצי שעה מנווה צדק, דרך מתחם "התחנה," אל שפת הים, וממנה חזרה לשכונה. ואחרי ארוחת הבוקר יצאנו לאספרסו בר, לפגישה מרגשת שהייתה לי שם, עם ג'ני ואווה, האחיניות של ליזה של יויינע, שלא ידעתי בכלל, שלא כל משפחתה נשמדה בשואה (כפי שכתבתי בספרי "כשהמתים חזרו"), ושהיו לה שתי אחיות בארץ, ולהן בנות.

במהלך הפגישה דניאל בכה הרבה, עד שנרדם, ואז גם מיכאל בכה, עד שהתנצלתי וחזרתי איתם הביתה.

ורק אז, כשהחזקתי את דניאל, הרגשתי שהוא בוער. ומדדתי לו חום.

היה לו 39.2.

נחרדתי.

נחרדתי מזה שלא קלטתי שהוא חולה.

נתתי לו נר אקמולי של 80 מ"ג. אבל זה לא הוריד לו את החום, כי הוא שוקל כבר יותר מ 10 ק"ג, וצריך נר במינון כפול מזה. אבל את זה גיליתי רק כשביקרתי איתם במוקד "מכבי" הערב.

אחרי כן ישבתי לאכול איתו צהריים. חיבקתי אותו על ברכיי, ליד שולחן האוכל, ואז פרצתי בבכי.

"אני מבקש ממך סליחה, שלא הבנתי שאתה חולה, ילד," אמרתי לו, "אני רק רוצה שתבריא." ובכיתי.

ודניאל הקשיב לבכי שלי, וזיהה אותו כצחוק, ופרץ בצחוק מתגלגל.

וזה מה שהרגיע אותי.

ואז חתכתי את השניצל ותפוח האדמה שהכנתי לעצמי לחתיכות קטנטנות, הסרתי ממנו את הציפוי ובו התבלינים העזים שאני נוהג לתבלו בהם, ונתתי לו לאכול. והוא אכל יפה מאוד.

ואחרי כן גם מיכאל.

אבל כעבור שעה ומשהו, כשבדקתי לדניאל שוב את החום, גיליתי כי עלה במקום לרדת, ל 39.5, והילד שכב במיטה, שקט, די בוהה.

וזה כבר הדאיג אותי.

אז אמנם החיתול היה רטוב, והוא אכל שניצל ותפוח אדמה וגם שתה הרבה. אבל התקשרתי למוקד "מכבי," והאחות התורנית המליצה שאסע איתו למוקד.

החלטתי לחכות קצת.

נחנו.

מיכאל ישן במיטתו. דניאל ישן איתי במיטתי.

אחר הצהריים, משקמנו וראיתי שהחום עוד גבוה, נסענו למוקד.

הרופאה שבדקה אותו אמרה, שהוא בסדר. כלומר, אין לו דלקת אוזניים, או גרון, הריאות והלב שלו בסדר, גם האיברים הפנימיים. הוא פשוט צריך לנוח עד ששיא המחלה יעבור.

חזרנו הביתה. הבנתי שמחר לא אוכל לפתוח סדנה חדשה בחיפה, והתקשרתי למשתתפיה כדי לדחותה בשבוע.

רחצתי את הילדים, השכבתי אותם במיטות. לאכול הם אכלו עוד במוקד "מכבי."

מיכאל נרדם די מהר.

דניאל התקשה להירדם, והתלונן, עד שהוצאתי אותו מן המיטה והחזקתי אותו בידיי.

ראינו קצת טלביזיה, ואז הילד התאושש, והחל זוחל בכל הבית, משחק וצוחק.

רק מקץ שעה השבתי אותו למיטה, וכעת שניהם ישנים, תודה לאל.

לפעמים זה כל כך קשה להיות אבא, או אימא.

בייחוד בגיל הזה, כשהם עוד לא מדברים, ואתה לא תמיד מבין מה עובר עליהם. וכשאתה מבין, זה ממלא אותך בחרטה ובצער, איך לא הבנת זאת מקודם לכן.

"אין להם אף אחד בעולם מלבדך. זה עוד יותר מחדד את זה," כתב לי האקס שלי, כשסיפרתי לו על הערב הזה. ואני עניתי לו "יש להם את אבא שלי ואת כל הדודים והדודות. אבל כן. אתה צודק."

ואז אמרתי לו לילה טוב והלכתי לכתוב את הפוסט הזה.

"לפעמים זה כל כך קשה," אמרתי אמש למיכל, שליוותה אותי אל האוטו עם הילדים, אחרי ארוחת הערב.

"אני גאה בך שרק לפעמים זה קשה לך," היא ענתה לי. ואז אמרתי לה תודה על העזרה ונסענו הביתה.

לפעמים זה באמת קשה.

אני חושב שאני צריך בעל, בן זוג. לא נראה לי שהייתי משאיר אדם כלשהו בעולם עם ילד שלי חולה, ונוסע ללמד בחיפה. אבל היה טוב אם היה לי עם מי לחלוק קצת מן העומק הרגשי הזה.

טוב שיש לי לפחות את קוראיי וקוראותיי בפייסבוק.

מודעות פרסומת

4 thoughts on “עיניים, אוזניים ורגע של בקשת סליחה מילד.

  1. קודם כל שדניאל יהיה בריא.
    סבתא שלי הייתה אומרת : קליינע קינדר קליינע פרובלאמה גרוייסע קינדר גרוייסע פרובלמה" על משקל זה – תמיד לא מבינים את הילדים וזה לא רק עניין של שפה. עם הגיל זה רק מחמיר.
    כולנו מאמינים שאנחנו דווקא נהיה קשובים יותר ונבין את מה שהורינו לא הבינו, וכשמגיע הזמן? גם אנחנו מחמיצים הרבה.
    העיקר, לדעתי ומנסיוני: האם יודעים מה לעשות כשהתמונה מתבררת, ואיך להגיב "קונסטרוקטיבית".
    נו, לקחת ילד למוקד ולתת לו אקמול זה נכנס לקטגוריה של "קליינע פרובלמה" לא?

    להתראות ביום ראשון הבא. כבר מתגעגעים לשיעור. לאה

השאר תגובה