הורות זה כשהלב נשבר.

אם יש משהו שיכול לשבור לי את הלב זה לגלות, שהילד שלי סבל ממשהו, לאורך זמן, ואני לא ידעתי זאת ולא הקלתי על כאבו.
וזה קרה לי הבוקר.
אחרי יומיים של חום גבוה, לקחתי את דניאל לרופאה, ד"ר הרמן. כשנכנסנו אליה, סיפרתי לה שמזה שבועיים הוא דופק על הראש בידו, ומתעורר בלילות, לפעמים בזעקות, וחשבתי שזה בגלל השיניים. אבל מכיוון שמערב יום העצמאות היה לו חום גבוה, החלטתי הבוקר לקפוץ אליה, למרות שכבר ירד לו החום.
"בטח, יש לו דלקת אוזניים," קבעה מרים, אחרי שהביטה לתוך אוזנו.
"אידיוט שכמוני, ואני חיכיתי שבועיים ולא באתי אליך," עניתי לה, נכלם.
"יש בזה משהו," חייכה אלי הדוקטור, שאנחנו קרובי משפחה דרך קשרי חיתון.
הרגשתי נורא.
בשבועיים האלה באתי לאספם מן הגן, ובכל יום סיפרו לי עוד משהו על דניאל. פעם, שאינו אוכל כמו כולם, והוא יודע היטב מה הוא רוצה לאכול. אז אמרתי להם, שהוא מעדיף מוצקים על פני תחליף חלב. מה שנכון. אבל עכשיו אני חושב, אולי לא רצה לאכול כי כאבו לו אוזניו.
פעם אחרת, שהוא נודניק. כל הזמן רוצה על הידיים.
ודאי שהוא רוצה על הידיים אם הוא מתפתל מכאבים ואיש לא מבחין בזה.
פעם נוספת, שהוא נושך ילדים אחרים, וגם את אחיו.
עכשיו כל הסימנים הללו התחברו לאחד.
הילד האומלל הזה סובל מזה שבועיים מדלקת אוזניים, ואף אחד, לא אני ולא הגננות במעון, לא הבנו זאת.
אני חשבתי שזה כאב שיניים. אז קניתי לו שני תכשירים הומאופתיים להקלת כאב השיניים, גם "באליגם" וגם "R35," וכשלא עזרו חשבתי שהוא פשוט מתפנק, זקוק לתשומת לב, וסתם רוצה לישון איתי מדי לילה, וגם מתעורר כמעט מדי שעה.
חשבתי שאני רוצה לאכול את עצמי מרוב בושה וכאב.
קראתי לאבא שלי שיבוא לשמור עליהם קצת, רצתי לסופר פארם, הבאתי לו משם אנטיביוטיקה ונרות אקמולי המתאימים לגילו ולמשקלו (כי הנרות שהיו לי עד כה כבר לא מתאימים, וגם את זה גיליתי רק אמש), החזקתי אותו הרבה הערב על הידיים וכל הזמן לחשתי לו עד כמה אני מתנצל ומצטער, שלא גיליתי את כאבו, שלא הבנתי אותו.
כשבכה הערב, ושום דבר לא עזר, לא מים, לא אוכל, לא אמבטייה, נתתי לו נר "אקמולי" להקלת הכאב. ואחרי כן אנטיביוטיקה. וזה עזר לו מאוד.
הילד ישן כעת שינה טובה.
אבל אני לא נרגע. אני מרגיש פשוט נורא.
כן, אני יודע שאני עושה הכול למענם. אבל איך זה יכול להיות שאפשר לפספס ככה את סבלו של הילד שלך, למצוא לו הסברים לוגיים והתרצות שונות, כשבינתיים הילד מתפתל מכאב.
הרי זה פשוט נורא.
העובדת הסוציאלית של הגן הרגיעה אותי. גם גיסותיי.
אבל אני מוכרח לומר לכם, שהלב שלי נשבר מזה שלא ידעתי לזהות את הכאב שלו בזמן.

ובמקביל, ממש בו-זמנית, התחלתי מצטער על כל הכאב שגרמתי אי פעם לאבא ואמא שלי. ורק הם ואני וריבונו של עולם יודעים כמה כאב גרמתי להם. ואני מדבר על מה שאני יודע. לא על מה שאיני יכול לדעת.
כי בד-בבד עם יסורי המצפון על הכאב של דניאל, שלא הבנתי אותו, מחלחלת בי ההבנה כמה קשה להיות הורה, באילו מכאובי לב כרוך הדבר, ועד כמה אני לא הבנתי את הוריי, שהייתי בכורם, והעברתי אותם כאלה מדורי גהינום, שרק בן יכול להעביר בהם את הוריו.
איזו מין חוויה עמוקה, קשה ופלאית ונבזית זו ההורות. רק עכשיו אני בכלל מתחיל לקלוט, מתחיל להבין.
להבין כמה כוחות נפש צריך כדי להיות הורה על הפלנטה הזאת.
ישמור אלוהים.

מודעות פרסומת

One thought on “הורות זה כשהלב נשבר.

  1. להיות הורה זו משימה מורכבת זה לשמוח ,לכאוב ולהיות חסר אונים כשכואב להם והם אינם יודעים היכן כואב, לא מלמדים אותה בבית ספר להורות ,חווים אותה על הבשר תוך ניסוי ותעיה ,הרבה תעיה,כל כך יפה כתבת אילן ,הילד יהיה בסדר ועוד מעט קט תבצבצנה לו שיניים מתוקות בפה

השאר תגובה