כשהמתים חזרו – פרק פתיחה מן הגניזה.

הנה וריאציה מוקדמת לפרק פתיחה, שגנזתי אותה מפני שהסגירה הרבה מדי סודות, כבר בתחילת הספר. אבל היא אהובה עלי בשל אופן כתיבתה המעגלי.
תיהנו.
שבת שלום,
אילן.
*
לולא היה הרבי מבויאן צאצאו של ר' ישראל מרוז'ין, ולולא היה ר' ישראל צאצאו של הבעש"ט, ולולא היה הבעש"ט נצר לבית דוד, ולולא היה שלמה פלדמן שומע את ניגונו של הרבי מבויאן, ניגון שכולו התייחלות וציפייה לאהבת השם לעמו ישראל ולבוא משיחו במהרה בימינו, לא היה סיפורנו ניתן בפניכם. שהרי סיפור זה לא ייתכן כלל וכולו מצוי בתחום כוח המדמה, או בתחום מאווייו העמוקים של אדם ושל עם. אלא שהווי ידוע לכל כי הרבי מבויאן היה צאצאו של דוד, וחסידיו היו מתייראים ממנו ומתנהגים עימו כאילו הוא מלך המשיח, ואף הוא היה נוהג כן בסובביו. אבל כל אימת שהלך להתבודד ביער, להפיל תחינתו בפני השם, ידע שעפר ואפר הוא, ומחמת זה התפחד ושר לריבונו של עולם בכל מאודו. אולי בזכות זה ייתן לו כוח ויעבר בו את נשמת המשיח, והוא יהיה למשיח לא רק מצד ייחוס אבותיו והפאר וההדר שהקיפוהו, אלא מצד עצמו.
דרכי השם נסתרות הן, והרבי מבויאן לא ידע, שישלח לעמו משיח. אבל המשיח לא יהיה הרבי מבויאן, כי אם נצר לשלמה פלדמן, פושט עורות מנובוסליץ.

תאמרו, מה ליהודי ולפשיטת עורות, אומר לכם – הראיתם מקום שיש בו יהודי ואין בו ירמולקאות?
בנובוסליץ היו אלפי יהודים, שנחלקו למשפחות ולעדות, וכל אחד מהם ביקש להייטיב את מראהו ולשים על ראשו ירמולקא, בייחוד בימות שבת וחג.
וכדי שיוכל אדם לשים על עצמו ירמולקא הוא צריך לציידים, שיביאו בפניו שועלים יפי מראה לפשוט את עורם, לרטש פרוותם ולנקותה משיירי הבשר שדבקו בה, להאחיז פרוות אלה זו בזו ולעשותן לירמולקא.
אבל מחמת שהגויים בנובוסליץ לא עסקו בצייד אלא בעבודת אדמה, הצטרכו יהודיה לעשות את המלאכה הזאת.
וזה שורש דבר, שאין אדם יודע מה צופנים לו חייו. תחילתו בניגון של רבי אלעזר בן משה אזקרי, המשכו בירמולקא – וסופו במשיח מבית דוד.

נובוסליץ עמדה על גדתו המערבית של נהר הפרוט, המפריד בין בסרביה לבוקובינה ומולדביה. עוד בימי הדאקים, שהיו בעלי מכרות זהב בטרנסילבניה, היה במקום הזה ישוב, ששימש מעבר אל ארצות הבלקן ואל אירופה. הדאקים האמינו כי הנשמה היא נצחית, וכי ארצות המתים פוריות הן ורחבות ידיים. אבל מחמת שלא ידעו אם תצדק אמונתם, בינתיים הרחיבו את ממלכתם מנהר הבוג ועד הדנובה ומן הבלקנים עד הקרפטים.
כבר בימי המלך הדאקי הגדול בורוביסטה הגיעו יהודים לנובוסליץ, גידלו בה גפנים ורדו בה דבש. אולי לשון רעה היא, אבל יש האומרים שחלקם היו שודדי דרכים, שארבו לעוברי-אורח לאורך הדנובה, שדדו את אוצרותיהם ורצחום נפש.

תהילתו של מקום היא המרבה את תלאותיו. מקודם נכבשה נובוסליץ על ידי נסיכים מולדביים, ואחרי כן התיישבו בה בני שבט השישקוביצים, שנטשו אותה מחמש הכיבוש התורכי את מולדביה.
נתיבי המסחר מלבוב לחוטין, עיר המחוז הרחוקה רק שלושים וחמישה קילומטרים ממנה, קלעו את נובוסליץ לקרבות בין התורכים לבין הפולנים, הרוסים והאוסטרים. כשהובסו התורכים בידי האוסטרים חולקה נובוסליץ לשניים, החלק המערבי לאוסטרים והחלק המזרחי לתורכים. אחרי כן הפסידו התורכים את חלקם לרוסים, והצאר אלכסנדר השיב את זכויות האצילים המולדבים על אדמת נובוסליץ.
במאה השש-עשרה גורשו היהודים ממולדביה, ובה גם מנובוסליץ. אבל אחרי כן הזמין נסיך מולדביה, סטיפן טומשה, סוחרים מכל הלאומים, ובהם יהודים רבים, לבוא ולסחור בארצו, בשביל פיתוח האחוזות של נסיכיה.
עוד יותר נתמלאו רחובות נובוסליץ ביהודים, שעה שנמלטו מאימת הקוזאקים וחמלניצקי בגזרות ת"ח ות"ט.
בסוף המאה השמונה עשרה כבר ישבו בנובוסליץ כארבעת אלפים יהודים, שני שלישים מאוכלוסייתו של מקום, ועסקו במסחר בעצים ובהעברת עדרי בקר ותוצרת חקלאית מנובוסליץ לקישינב ומצ'רנוביץ' לז'מרינקה.
בשנת 1937 הגיע לנובוסליץ גל של יהודים מהונגריה, לפי שבבית העלמין היהודי הסמוך, בקלישקוביץ, נתגלו מציבות יהודים מאותו זמן ואילך.
שלווה לא היתה מנת חלקם של יהודי נובוסליץ. הם נמלטו מרודפיהם, מצאו להם עמק מוריק לישב בו, ראו שאדוני האדמות ליבם טוב במי שמגדילים את עושרם ודימו בנפשם שהנה באו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל אז התנגשו צבאות רוסיה ואוסטריה בין הפרוט לדניסטר, והכפר המעוטף ערפילי בוקר מצא עצמו שוב בעיצומה של מלחמה. חיילים רוסים חפרו בשדות שוחות למסתור, ועקרו את עצי הבוסתנים להחם בהם בימות החורף. מעל בתי העיירה התעופפו פגזי תותחים, עקרו גגותיהם, ניפצו שמשותיהם ושרפום באש.
שעה שהחריפה המלחמה בין רוסיה לבין אוסטרו-הונגריה הגיע לכפר הגנרל ברוסילוב, וחייליו שרפו מה שנותר מפרדסיו. ועם פרוץ המהפכה ברוסיה הוטלה על פריצי נובוסליץ מרות מועצת המהפכה, והם נותרו בלא מים ובלא חלקה של עפר. אז כבשוה האוסטרים, שנהדפו שוב בידי הסובייטים, ועוד אותו חודש שבה ונכבשה בידי הרומנים.
באותה כברת ארץ פוריה ומוכת מלחמות מתחיל סיפורנו, שראשיתו במיתות מידי שמיים – וסופו בתחיית המתים.

מודעות פרסומת

השאר תגובה