יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (11)

בלב גבעת שמואל, ליד קניון שכונתי, שוכן פארק רחב ידיים ובו משחקי ילדים נפלאים. חללית קטנה, שניתן לטפס בה, מחילה בגובה מתאים לקטנטנים, לזחול בה מצד לצד, וגם פסלי חיות, מתקן מגלשות מדורג סולמות לפי גילאים, נדנדות ועוד. הפארק הזה קרוי על שמו של אילן רמון, ועינת סיפרה לי הבוקר, שזהו המקום הראשון שרונה רמון הסכימה, כי ייקרא על שם בעלה.

ובצדק. המקום נהדר, מטופח ומיוחד, והוא מקום מפגש לאימהות דתיות וחילוניות ולילדים מכל הזרמים, בכל הגילאים.

ממש נהדר.

שם העברנו את הבוקר הזה, בחברתם של עינת, בנה הגדול יואב, ותאומיה אלון וארז, שהפתיעו אותנו בבואנו, בקבלם את פנינו מסופרים כמו שני גברברים קטנים. מיד לקחתי מעינת את פרטי המספרה, שסיפרה עליה ניסים ונפלאות, ובעזרת השם אקח אליה את מיכאל ודניאל עוד לפני תום החופש הגדול, כדי לספרם.

בינתיים רק הורדתי להם קצוות, אבל שערם כל כך התארך, שהגיע הזמן לסדרו.

כשנהיה נורא חם עלינו לביתם של חברינו, וארבעת התאומים שיחקו על ארבע בימבות שונות, נוסעים בהן ברחבי הסלון, בעוד עינת ואני משוחחים קצת, ויואב ישוב אל המחשב.

בדרך הביתה, באחת עשרה וחצי, הם כבר נרדמו, וכשהגענו הביתה העברתי אותם ישנים אל מיטותיהם. שוב, בלי ארוחת צהריים. אבל הם אכלו גמדים בגן, וכנראה שבעו.

 

הצרה היא שכתוצאה משינה מוקדמת זו, ללא ארוחה, התעוררו בשתיים, ושדדו את שנת הצהריים שלי.

נו מילא. אני בינתיים הספקתי להכין להם פסטה ושניצל של מאמא עוף. העתקתי בזה רעיון לארוחת צהריים של עינת, אלא שהיא הכינה שניצלים אמיתיים ולי לא היה זמן וכוח לזה היום בצהריים.

הם אכלו, ודי מהר התחילו להשתגע. אז הכנסתי אותם לעגלה והתקשרתי לאיתמר, לבדוק איפה הוא ואליה בתו נמצאים, כי קבענו שאחר הצהריים נבלה יחד בים.

בסופו של דבר הקדמתי לצאת מן הבית, כבר בשלוש וחצי, אל חוף הים, מקפיד ללכת איתם בצל.

קניתי לי את האמריקנו שלי, וירדנו לחוף, לסככות מימין למציל. פרשתי את שמיכת הפיקה, הנחתי עליה את החפצים שלנו, הפשטתי את הילדים ומרחתי אותם בקרם הגנה.

כמעט מיד רצו אל הברזיות, נקודת העניין שלהם בקיץ הזה, בחוף הים.

עד שאיתמר ואליה הגיעו, רכובים על אופניים, מיכאל ודניאל כבר הספיקו להתיש אותי כהוגן, להתרטב, בברזיות וגם במי הים, ואני כבר הותשתי כהוגן.

איתמר ואני מכירים שנים רבות. את אליה פגשתי עוד בהיותה תינוקת. אבל הרגע המסוים הזה, הבילוי יחד בחוף הים, אני עם שני תאומים עירומים ושובבים, והוא עם אליה היפהפיה, היה רגע מיוחד. מי היה מעלה על הדעת שזה יקרה בכלל? שניפגש על חוף הים באוגוסט 2013 כשני אבות מאושרים?

זה סוג של פלא, שבעבורי הוא מפעים בכל יום מחדש.

 

שיחקנו בחול, חפרנו תעלות כדי להטות בהם את המים, שירדו מאזור המקלחות ישר אל השמיכה שלנו, ואיתמר חילק לנו נאצ'וס תירס, שהילדים כרסמו בזהירות ונהנו מהם מאוד, וגם חתיכת פיתה. זה כבר הביא לי את הרעיון לתת להם לאכול טורטיות, וזה לא פלא, כי איתמר ובן זוגו הם מי שהחדירו לארץ את המוצר הפלאי הזה, אותו הם מייצרים במפעלם.

 

כשחזרנו הביתה הלכנו ישר למקלחת. מיכאל בכה, כי לא בא לו מקלחת. אבל זו הדרך הכי יעילה להסיר מהם ומעצמי את החול. ואחרי המקלחת סירבו לכריך, אכלו עוד גמד, בקבוק מטרנה, ואז נזכרתי בנקניקיות הפרגית שיש לי במקפיא, והם זללו מהן כמה רצועות (חתוכות לאורך וקצרות, כמובן), ואז הלכו לישון.

 

כשרק הרהרתי לראשונה על החופש הגדול, עדי, האקס שלי, אמר לי, שלא צריכה להיות לי שום בעיית תעסוקה לילדים בחופש. הים כל כך קרוב אליכם, אמר, שאתה יכול לקחת אותם אליו בוקר וערב. ובכל פעם אחרי כן הם ישנו מאוד טוב.

אז אמנם, הים קרוב, מרחק כמה מאות מטרים של הליכה רגלית נינוחה, ואני לא חושב שאי פעם, באיזושהיא עונה מאז עברתי לגור בנווה צדק, בשנת 1983, הייתי כל כך הרבה בים כמו בעונה הזאת. אבל לישון מוקדם הם לא הסכימו, וגם הערב הייתה השכבתם כרוכה בשיר ובסיפור ובכעס ובנשיקות ובהגבלתם בזרועותיי למיטותיהם, שלא יירדו מהן, כי למיטות אין גדרות ולילדים אין גבולות.

אבל טוב לחשוב שיש ים, ושמדי פעם הוא גם מיישן את הפעוטות.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה