יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (24)

זהו. נגמר.

היו רגעים שחשבתי שאני מת, בחופש הזה. מקודם, כשניסיתי לשבת לאכול, למשל, ומיכאל התעקש להיות ער, לצאת מן המיטה, לבוא ולעמוד לצידי בזמן שאני אוכל, לדרוש ולקבל מעשר, לשבת על ברכי כך שאוכל רק ביד אחת, ובאחרת אחזיק בו, פתאום לפת אותי כאב עז בחזה, וחשבתי שאני מתפגר.

אבל זה לא היה כאב לבבי, זו הייתה הצרבת. אני כבר יודע להבדיל בין השניים. הצרבת התעוררה, כי לקחתי כדור להורדת החומציות בקיבה, כמו בכל בוקר וערב, חצי שעה לפני הארוחה המתוכננת, אלא שהפעם עברה כמעט שעה וחצי מאז נטלתי את הכדור עד שהכנסתי משהו לפי, והגוף כבר התמרד.

והיו עוד רגעים כאלה. אתמול או שלשום, למשל, ששכבתי במיטה בלילה, גמור מעייפות, ופתאום נתקפתי בפחד, מה יקרה אם אתפגר במשך הלילה.

הדלת מוברחת בבריח מבפנים, כך שאי אפשר לפתוח אותה מבחוץ, הילדים רק בני שנה וארבעה חודשים.

אני חייב לעבור את החופש הזה בשלום, אמרתי לעצמי. עוד יום אחד וזהו.

אז החזקתי מעמד.

זה נשמע נורא דרמטי, כי כזה אני. דרמטי. אבל זו גם האמת לאמיתה. החופש הגדול הזה היה נפלא מהמון בחינות, אבל התיש אותי ברמות שלא תיארתי לעצמי שאגיע אליהן אי פעם.

היום, כששאל אותי סיוון, איך אני מתמודד עם שני הילדים, שהכיר אותם מאז נולדו, כשהיה מלצר באספרסו בר, והנה פגשתי אותו ואת חברתו ברחוב, והם באו לבקרנו, ואז נוכח לדעת עד כמה גדלו ונהיו פעלתניים, אמרתי לו, "זו התקופה הכי קשה בחיי, אבל גם הכי מאושרת."

והתכוונתי לזה.

הערב, כשישבתי נטול כוחות בחצר, ואילנה יצאה כדי להיות איתנו קצת, אמרתי לה, שהגננות במעון ודאי תידהמנה כשתפגושנה מחר את מיכאל ודניאל, שניהם כבר לא תינוקות אלא ילדים. מסופרים, הולכים בביטחה על רגליהם, רצים עליהן בעצם, מפטפטים שיחות ארוכות בשפת תינוקות, רגע לפני תחילת הדיבור.

"הם נתנו קפיצה רצינית בחודש הזה," הסכימה איתי אילנה.

ואני, בלבי, בירכתי שהחיינו, ואמרתי לעצמי, שאם יש לי חלק קטן בקפיצה הזאת, בעצם זה שהיינו יחד כל כך הרבה ימים, ובילינו מבוקר עד ערב יחד, ובעצם זה שדיברתי איתם על כל דבר שראינו בדרך, וקראתי להם ספרים, ושיחקתי איתם ונהנינו יחד, דייני.

הבוקר הלכנו לים. החלטתי שזו תהיה דרך טובה לבלות בה את סוף החופש הגדול. אז הכנתי לנו ארוחת בוקר, ארזתי אותה וירדנו לחוף. עופר וערן ומתן ומאי היו עסוקים, אז נותרנו לבדנו, אבל לא לזמן רב. איך שהגענו לחוף, ואני פרשתי את השמיכה, הפשטתי והושבתי את מיכאל ודניאל לאכול 'דניאלה,' עם כפיות, התבוננו בנו זוג צעיר שישב בקרבת מקום, חולק איתנו את אותה הסככה, והבחור ציין איזה יופי זה שהם כבר אוכלים לבד, ושאל בני כמה הם.

וכששמעו בני כמה הם, וגם שאני מגדל אותם לבדי, נדהמו.

מקץ שעה חזרנו הביתה. רציתי להיות בבית בעשר, כשמתחיל להיות ממש חם. ואמנם, כבר בדרך הביתה הם נרדמו, וכל כך חסתי עליהם, שהותרתי אותם ישובים, רתומים, בתוך עגלתם, עד שהקיצו.

אחר הצהריים הלכנו לסופר פארם, לקנות את כל הדרוש למחר, ליומם הראשון בכיתה החדשה בגן. כיוון שאני אב לתאומים, עלי להביא מדי חודש למעון שתי שפופרות של קרם החתלה, ארבע חבילות של מגבונים, וכמו חיתולים ובגדים להחלפה. אני הוספתי לזה גם קופסת מטרנה, אף על פי שבגן הם אוכלים רק מוצק. אני לא רוצה שהמעבר מימי החופשה, שבה נתתי להם מטרנה כל אימת שביקשו זאת, אל התפריט המוצק של הגן, יהיה להם קשה מדי.

האמת היא שאני מתרגש. אמנם, מחר יהיו במעון רק שעתיים, ומחרתיים רק ארבע שעות. רק אחרי יומיים של הסתגלות ישהו בו יום שלם. אבל הם מגיעים לכיתה חדשה, שבה מחצית הילדים חדשים, כל המטפלות חדשות

וכך גם חלל הכיתה והצעצועים.

אני מקווה שייטב להם שם. ואני מקווה שלי תהיה קצת מנוחה אחרי כל החופש הזה.

ממחר אנסה לחזור לכתוב מדי ערב קודם כל משהו בספרי הבא, ורק אחרי כן פוסט, אם בכלל. מתכונת היומן היומי הייתה מיוחדת לחופש הגדול הראשון של ילדיי. כעת מוטב כי אניח להם לנפשם, להתפתח מבלי לתעד כל רגע מזה.

וכשיהיה מה לספר הרי אספר, כי הצורך לספר הוא בנשמתי.

אבל עכשיו אני מתפנה לספר סיפורים אחרים, בימים אחרים, במאות אחרות. ואף הם מרתקים.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה