קיסמה של הכתיבה, או – אימהות כותבות

לפני כמה שבועות התלוננתי בפני נעה מנהיים, העורכת שלי וחברתי, על שאני מתקשה לחזור לכתיבה של הרומאן הבא שלי, שהתחייבתי עליו לבית ההוצאה.

"אין לי זמן לכלום ואין לי כוחות," אמרתי לה. "בסופו של יום, כשאני מגיע סוף סוף לתשע בערב, והילדים ישנים, אני לא מסוגל לעשות שום דבר מלבד לכתוב את הפוסטים שלי בפייסבוק. חשוב לי שתדעי, שתדעי שכתיבת הרומאן הזה עוד תיקח זמן."

"זה מובן מאליו," ענתה לי נעה, אף היא אם חדשה. "ואני מכירה אותך. כשזה ייצא, תפצה את עצמך על כל הימים שלא כתבת."

נזכרתי בשיחה הזאת כעת, בתום כתיבה של כמעט שעתיים. כתבתי בה שמונה עמודי מכונת כתיבה. זה הרבה.

מזה כמה ימים אני כותב המון. עדיין לא פרקים ברומאן הבא שלי, אלא חומרי זיכרון. אני מוצף בזכרונות מילדותי המוקדמת מאוד, ונענה להם.

ההצפה הזאת התחילה בזכות ספר. באמצע השבוע שעבר התבוננתי בעצמי, אמרתי בלבי שאינני יכול עוד לעבור יום בלי כתיבה, שזה ממש משגע אותי, מרחיק אותי מעצמי, הופכני חלול, ושלילדיי מגיע אב מלא, לא אב ריק. ומוטב שאמצא את הזמן לכתוב, גם תוך כדי הטיפול בהם וגידולם, מפני שאם לא אעשה כן, ואמשיך לרחוק משולחן הכתיבה שלי, יחושו שהם עם אב מתפקד, פונקציונלי, אבל לא אב שלם.

שולחן הכתיבה האמיתי שלי אינו שולחן כתיבה. זהו שולחן המטבח. הכתיבה האמיתית שלי, הספרותית, אני מתכוון, אינה נעשית על שולחן הכתיבה בחדרי, אלא על גבי מכונת כתיבה גדולה, על שולחן המטבח, לאור נר.

כל החודשים הללו עייפתי מכדי לכתוב, וגם כשכבר יכולתי לעשות כן אמרתי לעצמי, שאינני יכול להדפיס במכונת הכתיבה בבית, שכל חדריו פתוחים זה לזה, מפני שזה יעיר את הילדים.

אבל הצורך העמוק שלי בכתיבה ניצח את הכול.

זה התחיל בזה, שהתבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי מה שסיפרתי לעיל. באותו בוקר, באמצע השבוע שעבר, עברתי בעיניי על פני ספרייתי, וחיפשתי משהו לקרוא, משהו שיכוון אותי חזרה לכתיבה.

בחרתי את הספר writing as a Way of Healing של . Louise Desalvo

הנה קיצור הדרך אליו, באמאזון, למי שמעוניין.

http://www.amazon.com/Writing-Way-Healing-Telling-Transforms/dp/0807072435

 

מיד למן תחילת הקריאה בו, על גבי הסטפר במכון הכושר, זה זמן הקריאה היחיד שיש לי כרגע, גיליתי שכבר קראתי בו – לפי ה'אוזניים' בראשי דפיו, ושהוא מחולל בי תהליך עמוק.

כבר ביום הראשון לקוראי בו יצאתי ממכון הכושר, ובמקום ללכת הביתה הלכתי לבית הקפה, התיישבתי בו עם מחברת ועט פיילוט, והתחלתי כותב.

לא הפסקתי מאז.

ואז הבנתי שהגיע הזמן.

העליתי את מכונת הכתיבה על שולחן האוכל, הנחתי עליו סלסילת נייר ובה דפי נייר חלקים ועט, והתיישבתי לעבוד.

כתבתי בבקרים, כשהילדים היו במעון. ואז הגיע החג, ואמרתי לעצמי, שאני לא יכול ואסור לי להפסיק. שאני חייב להמשיך בזה, מדי יום, לנצל את המומנטום של הטקסט הזה, שהתחיל מנצנוץ של זיכרון ילדות רחוק, והפך לכתיבתו של ממואר מרגש.

ידעתי, שרק ההתמדה שלי בכתיבת הטקסט הזה, שלא התכוונתי לכתבו, תחזיר אותי לכתיבה משובחת של הרומאן הבא, המתרחש במקום ובזמן אחרים לגמרי, ועם דמויות אחרות.

לכן החלטתי, שאכתוב מעתה ואילך מדי לילה, אחרי שהילדים יירדמו, ולא משנה עד כמה אהיה עייף.

וכך עשיתי.

 

 

הערב הגעתי עם הילדים הביתה עייף מאוד. השכבתי אותם במיטה. דניאל היה כבר ישן. הוא נרדם באוטו, בדרך הביתה. מיכאל היה ער, קם מן המיטה ויצא אל החצר לשחק עם אילנה.

אחרי שסיימתי לרחוץ את הבקבוקים ולהכניסם למתקן הסטריליזציה במיקרו יצאתי לאילנה ואמרתי לה, שאני מתכוון להיכנס לבישול ולכתיבה. אז אם היא רוצה שאקח את מיכאל הביתה תגיד לי.

היא שאלה אם הוא לא צריך לישון. אמרתי לה שכן. השעה הייתה כבר 21.22.

הכנסתי אותו למיטה. הוא רק שמע את מכונת הכתיבה וירד ממנה. אבל החזרתי אותו אליה בשנית.

המשכתי כותב.

אחרי כן דניאל התעורר בבכי.

העברתי אותו ממיטתו אל מיטתי והמשכתי כותב.

אחרי כמה עמודים שמעתי בכי חזק מכיוונו. רצתי לחדר. הוא התגלגל מן המיטה לארץ.

חיבקתיו, הרגעתי אותו והחזרתי אותו למיטתי.

אבל לא ויתרתי על הכתיבה.

 

בסוף הערב-לילה הזה, כשהרגשתי שמיציתי את מה שיכולתי לכתוב, את מה שרצה להיכתב דרכי, כי הרי לא היה לי מושג שאכתוב את הטקסט הזה בכלל, ישבתי עם ערימת הדפים, ספרתי ומיספרתי אותם.

כתבתי הערב, בפחות משעתיים, שמונה עמודים טובים.

הם עוד צריכים שכתוב, הרחבה ופיתוח, ועריכה. אבל הם מריחים טוב.

אם אשמור על המומנטום הזה, אוכל לעבור מן הממואר הזה אל חומר הזכרונות הבדוי של ספרי הבא.

וכך יהיו ביידי, בסופו של דבר, שני ספרים. למעשה שלושה.

הרומאן הבא, הממואר – ואוסף הפוסטים הזה, שהולך ומתהווה לאיזו ישות מודפסת משל עצמה.

שווה להתמיד בכתיבה, כדאי להיענות לה, ראוי להיעתר לה וללכת עימה בנתיביה.

הכתיבה חכמה מאיתנו, הכותבים. היא יודעת לאן היא מוליכה אותנו, אף על פי כן שאנו איננו יודעים.

מקודם, נח על כורסה בחצר, פתחתי את קלפי הטארוט האלקטרוניים שלי בשאלה על הטקסט הזה.

הקלפים נפתחו בקלף הכוהנת הגדולה, קלף המסתורין של הטארוט, הקלף האומר שמדובר במשהו עלום, שטרם בא זמנו להתגלות, ולכן גם ראוי שהשאלה לא תישאל כלל.

הם מאוד חכמים, קלפי הטארוט האלה. הם אומרים לי מה שיודע לבי. שאל לי לשאול שאלות על הטקסט המתהווה הזה, שלא הזמנתי כלל. שעלי פשוט להמשיך ולכתוב.

חג שמח, ולילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה