ערב ביתי עם הילדים

הילדים מדהימים אותי.

הם מתפתחים בקצב מסחרר. והיום גם הייתה לי הזדמנות לראות זאת.

כבר אתמול החלטתי שהערב אבלה איתם את כל זמן הערות שלהם לבדי. אמש פשוט הלכתי ללמד, ואבא שלי היה איתם עד שנרדמו. אז הערב רציתי לפצותם במלוא תשומת לבי (מיכל, זו הסיבה שלא רציתי ביקור הערב:)).

התעוררנו בארבע וחצי בבוקר, כמו בימים האחרונים, מאז תחילתו של שעון החורף. הבוקר עד שבע שיחקנו בבית. הקראתי להם ספרים מסדרת ידיעות אחרונות של אנציקלופדיה לפעוטות, שקיבלנו משני ואוריין, ונתתי להם גם זמן לשחק עם עצמם בחדר.

בשלוש וחצי, כשנסעתי להביאם הביתה מן המעון, תהיתי מה אעשה איתם הערב. בדקתי באינטרנט מה יש לעשות היום באזור, בפעילות לגיל הרך. הייתה תערוכה ביפו העתיקה, אבל התקשרתי ואמרו לי שזה לא מתאים לגילם, וישנה התערוכה בגני התערוכה, שאחת האימהות בגן המליצה לי לא לקחתם אליה, כי זו בעיקרה תערוכת מכירה. החלטתי שנישאר בבית. ממילא כבר היו דמדומים, ובחמש ומשהו כבר חושך.

וחוץ מזה, היום הבאתי מחברנו רונן דורון אוטו מלא בצעצועים לילדים. פשוט אוטו מלא, בעשרות משחקי קופסה לשנים הקרובות, וערכת צבעי אצבעות, וערכת צבעים, וחוברות צביעה, ואוהל כדורים, וגולת הכותרת – רכב חשמלי נטען, ששניהם יכולים לרכוב עליו, ממש לנהוג, במהירות נמוכה.

כשלקחתי אותם מן הגן סיפרתי להם, שהיום מחכים להם בבית צעצועים חדשים. והייתי סקרן מאוד לראות איך יגיבו אליהם.

כשנכנסנו הביתה הם קודם כל נישקו את לונה, שהיום זכתה לאמבטיית סתיו. ניקיתי אותה מכל מריחות ה"דניאלה" שהם מורחים אותה בה ומעוללות הקיץ. אחרי כן רצו למשחקים החדשים. דניאל מיד השתחל לתוך אוהל הכדורים ומיכאל אחריו, והם שיחקו בו יחד, עד שדניאל נשך את מיכאל כדי שיותיר לו את האוהל בעצמו, ואחרי כן החלו לריב. אז הוצאתי את המכונית החשמלית לרחוב, הזמנתי אותם לבוא איתי, הושבתי את דניאל על מושב הנהג, ואת מיכאל מאחריו. הראיתי לדניאל איך עליו ללחוץ על הדוושה כדי שהרכב יתחיל לנוע, וכיצד עליו לשחק בהגה לכאן ולכאן. את מיכאל הזהרתי שיחזיק היטב בדניאל.

ואני כמובן הלכתי בצמוד אליהם וכיוונתי את ההגה לכאן ולכאן, הסטתי אותם מן הרחוב כשהגיעה מכונית או עבר מישהו על אופניים, אבל, מה אומר לכם, דניאל ומיכאל נהגו ברכב החשמלי הזה כמעט שעה.

בסיומה הייתי מיוזע וסחוט. אבל הם היו מאושרים ממש.

נכנסנו הביתה, וכאן החלה בעצם סדרת ההדהמות.

דניאל ביקש בקבוק. הוא פשוט ניגש לשיש, הצביע על הבקבוקים ועל מיכל המטרנה וייבב.

אחרי שקיבלו בקבוק יצאו לחצר. דניאל התיישב בעגלה, ומיכאל מיהר אחריו. הבנתי שהם רוצים לטייל.

בחוץ כבר היה חושך, אבל אמרתי לעצמי שזו דרך טובה לעייף אותם, כך שאולי הלילה לא יתעוררו בארבע וחצי בבוקר.

יצאנו לטייל. במעלה לילינבלום עמדה משאית עם מנוף ופרקה מעליה שקי חצץ וחול, לבניין בשיפוץ. עצרנו להתבונן. הילדים היו פשוט מוקסמים.

כמה צעדים אחרי כן הגענו לפינת הרצל לילינבלום. הפינה של פיצה ביתא. ואז מיכאל הפתיע אותי באומרו "האם! האם!" בעודו מצביע על פתחה של הפיצריה.

בקיצור, הילד הזמין פיצה.

אז נכנסתי, קניתי להם משולש אחד, ואחריו עוד אחד, חתוכים לחתיכות קטנות, וישבנו ואכלנו פיצה על הצומת, בעודם מצביעים על כל מיני כלי רכב ודברים מעניינים אחרים שראו.

חזרנו הביתה. נכנסו להתרחץ באמבטייה. מיכאל קם ממושב הטבעת שלו ופתח שוב את ברז המים. סגרתיו, ואמרתי לו שהמים כבר עמוקים. אז הוא הצביע על הפקק, כדי שאוציא קצת מן המים.

תשמעו, הבחור בן שנה וחצי בסך הכול. זה די מדהים.

אחר כך יצאנו מהמקלחת, התלבשנו בפיג'מות וחזרנו לשחק. שמתי לב שמיכאל מצא איזשהוא צבע בחדר, והתחיל לקשקש בו על מכסה האסלה, ואחרי כן על הקירות. אז עצרתי אותו ואמרתי לו שיחכה ואתן לו נייר.

הוצאתי את שני הבלוקים של נייר הציור, עם הצבעים, והזמנתי אותם לצייר על שולחן העץ הקטן שלהם.

הם היו עסוקים בעיקר בטעימת הצבעים, ומשהבעתי לזה התנגדות שוב ושוב, מיכאל ישב וצייר, ואילו דניאל המשיך לאכול צבעים ולחליפין לחפש לעצמו תעסוקות אחרות.

אחרי הציור בא שלב הטיפוס על שולחן הצעצועים בחדרם. כדי למנוע זאת הרמתי את הכיסאות גבוה. אז הם פשוט גררו את הטרמפולינה לשולחן וטיפסו דרכה על השולחן וממנו אל מדפו העליון ביותר.

ושוב ושוב הייתי צריך להיאבק בהם ולהורידם משם.

בסוף העליתי את הטרמפולינה על המיטה של דניאל.

נו טוב, אז הוא מיהר למיטתו, עלה על הטרמפולינה וטיפס ממנה אל אדן החלון הגבוה, המפריד בין חדרי לחדרם…

אחרי כן הזמנתי אותם לחדרי, שיעלו על מיטתי. כדי לעייף אותם החלטתי להראות להם סרט לגיל הרך במחשב הנייד שלי.

פתחתיו, אבל מרגע שראו אותו לא נתנו לי מנוח. שוב ושוב שלחו אליו את ידיהם, לשחק במקלדת.

זה נגמר בבכי של דניאל, כשהסטתי אותו בכוח מן המחשב, מפני שבכל פעם שהסרט פעל הוא עצר אותו בנקישות על המקלדת.

בסופו של דבר ישבנו כולנו במיטה וראינו את הטיול של "אוי אוי אוי", שבו הוא מוצא צפרדע.

היה מקסים מאוד.

בפעם השנייה שצפינו בסרט הם כבר ניקרו, כמעט נרדמו.

אבל אז עשיתי שטות ונכנסתי לפייסבוק, והם מייד ראו את התמונה שלי ואת תמונותיהם מהערב, וצהלו וביקשו לראות עוד ועוד.

בסופו של דבר נרדמו בסביבות שבע וחצי בערב.

אני מאוד מקווה שיקומו בחמש, ולא בארבע וחצי בבוקר, כמו היום, כי זה לא מותיר בי טיפת כוח לכתוב או לערוך.

היום ניקיתי את הבית והלכתי להביא להם צעצועים. מחר אני רוצה לכתוב.

אני מקווה שזה יתאפשר.

דבר אחד בטוח, כמו שאמרתי הבוקר לאילנה, שיצאה מן הבית להשקות את העציצים בחצר בדיוק כשחזרתי מן המעון.

"הבאת מיכאל ודניאל לעולם זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי," אמרתי לה.

והיא חייכה ואמרה, "טוב לשמוע את זה. זה מרגש."

ואני התכוונתי לזה בכל לבי ובכל מאודי, למרות כל הקושי שהם מסבים לי כעת.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה