המצפן התזונתי והמצפון ההורי.

ישנם בני אדם שדי אם אמרת להם משהו. הם מטמיעים. ישנם אחרים, הזקוקים לפטיש חמש קילו על ראשם כדי להבין. אני שייך לסוג האחרון, ואתמול, בנועם רב, באירוח מופתי, במרכז תנובה ב'סינמה סיטי' בהרצליה, הנחיתו עלי אנשי ונשות צוות השיווק של החברה, ושתי דיאטניות חביבות, פטיש חמש קילו.

לפטיש הזה קוראים – כמות הסוכר והנתרן המטורפת שצרכתי כל חיי, ואני כבר בן 54, תודה לאל, וגם מזין בה, מזה שנתיים, את ילדיי.

זה לא שלא אמרו לי זאת מקודם לכן. אילנה, השכנה שלי, מטפלת הוליסטית במקצועה, שטיפלה בילדיי בחודשי חייהם הראשונים, ועוזרת לי בטיפול בהם מעת לעת גם כיום, כבר מזמן אמרה לי לחדול מלהאכיל אותם בכל מיני חטיפים, יוגורטים עם פרי, גלידה וכדומה. גיסתי, חגית אריאלי שיינפלד, מומחית ברפואה יורוודית, משיאה לי עצות ליד שולחן השבת מדי שבוע, וחברתי, ד"ר מרגנית סלונים, מטפלת ותיקה בסוגים שונים של טיפול, סופרת נפלאה וגם חברת נפש, בודקת אצלי את העניינים כל שבוע.

רק מה, אני טמבל. ובעיקר, אב יחידני לתאומים. כזה שעסוק מדי יום בלשרוד את היום.

ולכן הייתי צריך פטיש חמש קילו, בצורה נעימה ונינוחה מאד, בליווי שקפים מקסימים, כדי להעמיד אותי על משוגתי. למשל, שבכף קטשופ אחת יש כפית סוכפר, ובגביע יוגורט מעודן 1.5 % – 3 כפיות סוכר. שב – 100 גרם של דגנים לילדים יש 6 כפיות סוכר, ושבאותם 100 גרם דגנים יש גם 500 מ"ג נתרן, רבע מן הכמות המומלצת של נתרן ביום, למבוגר.

לא פחות זעזע אותי לגלות, שבכף אחת של רוטב סויה – שאני אוהב כל כך להשתמש בו, בכול מה שאני מבשל – מוקפצים, אפילו עוף בתנור – ובנדיבות רבה – יש 700 מ"ג נתרן, שהם שליש מן הכמות המומלצת ביום למבוגר.

וכך הלאה והלאה.

ובעיקר, ש 75% מן הנתרן בתזונה שלנו מגיע ממזון מוכן, מתועש.

כל זה היה מלווה באווירה טובה, באירוח נפלא, בחיוכים ובאהדה. אבל אותי זה טלטל כהוגן. המצפן התזונתי של תנובה – השם שנתנה החברה לקמפיין שהשיקה לפני כשנה, כחברת המזון הגדולה בישראל, להביא להפחתה בצריכה של סוכר ונתרן בציבור – עורר את המצפון ההורי שלי. מה זה עורר, החריד.

ולא רק משום שאני הורה החס על ילדיו, אלא מפני שלפני מספר חודשים גילו אצלי רמת המוגלובין מסוכרר 6.7. שזה מצב טרום סוכרתי. ולכן כבר ממילא התחלתי, בסיוע מעקב דיאטנית של מכבי, להפחית דרסטית את כמות הסוכר בתזונה שלי, וירדתי בהתאם כבר כמעט שישה קילוגרם.

אבל ההרצאה הזאת גילתה לי איך הסוכר מתחבא במיני מזונות, שכלל לא נתתי את דעתי עליהם, וגיליתי זאת רק עם בוא הסחרחורת, זו של ההיפוגליקמיה, של ירידת הסוכר החזקה בדם, אחרי צריכה מוגברת של סוכר מזוקק.

עם תום ההרצאות נסעתי לבית של אבא שלי, לאסוף את הילדים, שכבר חיכו לי בקוצר רוח בפיז'מות, ונסענו הביתה. מיד אחרי שהשכבתי אותם לישון ניגשתי למקרר, והעפתי, פשוט העפתי ממנו, את כל גביעי ה'דניאלה' הפתוחים-למחצה, שדניאל בני כל כך אוהב לזלול, על פי רוב בלי כפית, ישר באצבעותיו, את השוקו של יוטבתא, שכאשר לגמתי ממנו בעצימת עיניים, בהשתוקקות, בציפייה להנאה שתמיד ליוותה אותי עם המשקה הזה, חטפתי את הסחרחורת של החיים שלי מרוב סוכר. הבוקר, למחרת ההרצאה, כבר החזרתי למכולת השכונתית את כל גביעי היוגורט תות שקניתי לבני מיכאל, שכל כך אוהב תות טבעי, עד שחשבתי שנכון יהיה להאכילו ביוגורט עם פרי.

קדחת.

הילדים שלי לא יאכלו יותר את הזיפת הזה.

לא הסתפקתי בהזדכות על הג'יפה (בעבור חפיסת סיגריות, אני מודה). ניגשתי למקרר של מוצרי החלב כדי לבדוק האם יש בו את הגבינה הלבנה נטולת הנתרן של 'תנובה,' שאמש הראו לנו אותה וגם נתנו לנו ממנה גביע הביתה, והיא נפלאה, ואת הקוטג' מופחת הנתרן, ואת השוקו מופחת הסוכר, ואת ה'שטוזים.'

מצאתי במקרר רק את השוקו והשטוזים. הגבינות מופחתות הנתרן לא היו בו, וכשהסבתי את תשומת ליבו של העובד הבכיר במכולת הזאת, 'מינימרקט עדן,' אמר לי, שאם אני רוצה בגבינות הללו, ישמח להיוודע על כך יום או יומיים לפני כן ולהזמינן בעבורי במיוחד. זאת, מפני שאין להן ביקוש בחנות, ולכן אינם מחזיקים אותן.

אמרתי לו שזה מפתיע, מפני שקמפיין המצפן התזונתי החל כבר לפני שנה. "אדרבא," אמרתי לו, "תביאו את הגבינות הללו לחנות ותסבו אליהן את תשומת ליבם של הלקוחות."

אבל במכולת מעדיפים ללכת על בטוח, ודאי שלא להיות עסוקים בחינוך הצרכנים לצריכה נבונה.

ואולי זה צריך להיות הדבר הבא בקמפיין של 'תנובה' – כנסים ו/או חומרים הסברה ו/או עמדות חלוקה לנקודות הקצה. במקום להוציא כסף על שילוט חוצות – לממן בו פרסום בגודל A4 או קצת יותר, לכל חנות מכולת בארץ. כדי לדבר עם הצרכן בגובה העיניים, וגם עם בעל חנות המכולת שלו, באותו עניין.

כך או כך, אני את הלקח שלי למדתי. לארוחת ערב הוצאתי לילדים את ה'שטוזים' של 'תנובה,' שעד אמש, אז קיבלתי מארז להתנסות, לא הייתי מודע כלל לקיומם. וכיוון שהוסבר לנו אמש, שלילד לוקחים כ-20 ניסיונות עד שהוא מתרגל למזון חדש, פתחתי להם את השטוזים, שמתי אותם עם כפיות גלידה קטנות על השולחן, צהלתי 'תראו מה אבא הביא לכם! שטוזים! שטוזים!' והילדים פרצו בצחוק, ומיד ניסו לומר את המילה המצחיקה הזאת, 'שטוזים' (שהיא הברקה של קופירייטר, בלי שום ספק).

אחרי כן גם עשיתי את עצמי עט על השטוזים שלהם, ומנסה לגנוב אותם בלשוני ולאוכלם.

זה הספיק.

הילדים אכלו שטוזים בהנאה רבה.

אז כן, לפני כן הם גם ביקשו וקיבלו ארטיקים קטנים, ואכלו כל אחד שלושה – אבל זה במקום לתת להם גלידה עתירת סוכר, וגם זה יירד בקרוב, ה'א-טיק' שהם כל כך אוהבים. כי שמרתי את מקלות הארטיקים הקטנים האלה, ואני אכין להם ארטיקים קטנים מתה צמחים מוקפא.

וכן, אחרי השטוזים דניאל בכל זאת ניגש למקרר, תבע את גביע ה'דניאלה' האחרון שחמק מעיניי הבוקר, כשהזדכיתי על כל הג'יפה במכולת, ונתתי לו אותו כדי למנוע בכי. אבל הוא אכל רק את חציו, תודה לאל, כי כבר שבע מהשטוזים, ואת חציו האחר מרח על פניו, כרגיל.

ומקץ שעה ומחצה, אחרי שביקרו אצל אילנה ושיחקו אצלה קצת, הזמנתי אותם הביתה כדי לטעום משהו חדש. הכנתי להם דייסת שיבולת שועל על בסיס מים וחלב, בתוספת טיפונת סירופ וניל וקינמון – תחליפי ההמתקה שהמליצו לנו עליהם אמש – וקוביות בננה וקלמנטינה בתוכה.

והם אכלו ממנה קצת. והותירו גם למחר.

נו טוב. לא הייתה לי ברירה, ובסוף שיחדתי אותם גם עם כפית של שוקולד חרובים בפנים.

אבל זה חטא חד-פעמי. נשבע לכם. זה נגמר.

ואני ישבתי למולם ואכלתי דייסת שיבולת שועל מומתקת במעט תמצית וניל, עם קוקוס וקינמון מלמעלה. ואתם יודעים מה? – לא חסר לי דבר.

אז אני יודע שזה תהליך. שלא אשנה את התזונה המשפחתית שלנו ביום אחד. אבל מעכשיו אני מסתכל על תוויות כל מוצר שאני מכניס הביתה, ובהחלט אנסה לבשל דברים עם תערובת עשבי תיבול ולימון במקום מלח ובמקום אבקת מרק. למעשה, יש לי כבר מזימה – את הטחינה השבועית, שאני מכין לשולחן ערב שבת המשפחתי שלנו, בבית אבא, לא אמליח יותר. במקום מלח אשים בה קצת יותר לימון, קצת יותר שום, ואולי אוסיף לה פטרוזיליה ירוקה.

ובד-בבד עם זאת, נדמה לי שגם הגיע הזמן שלי להתקשר לאיש פלאי אחד, שגמל חבר טוב מאוד שלי מעישון. אני מעשן כבר ארבעים שנה. מגיל ארבע עשרה. זה טירוף. זה גם ממש מטופש להפחית סוכר ונתרן, מחשש מפני מחלות, ולהמשיך להכניס לגוף ג'יפה אחרת, מסוכנת לא פחות.

ניסיתי להפסיק לעשן כמה פעמים לפני לידת בניי, וכשלתי. אבל פסח הוא זמן טוב לביעור חמץ ולהתחלות חדשות. וכמו שאני מנקה כעת מדי יום מגירה או שתיים בארון המטבח, ומדף או שניים בארון הבגדים, נדמה לי שהגיע הזמן שלי לנקות מדי יום משהו מן הטינופת שאני מכניס לגוף. לגוף שלי, וישמור השם, גם לגוף של ילדיי.

והערה קטנה לסיום: אני איש יחסי ציבור ותיק. בשיא פעילותי, ייצגתי בארץ במשך כשבע שנים את ערוץ ה-בי.בי.סי פריים. עד לליל אמש, חשבתי שהיחידים היודעים איך להפיק כראוי כנסים והשתלמויות לאנשי תקשורת, ערכות מידע ודוגמיות, הם אנשי ה-בי.בי.סי בלונדון. אמש נהניתי גם מן הפן המקצועי. נהניתי לגלות, שגם בארץ יודעים לזהות כוחות חדשים בתקשורת – בלוגרים – לקיים כנס בלוגרים, שהוא פעילות קד"מ ויחסי ציבור לכל דבר ועניין, ולהכינו כיאות.

לציניקנים תמיד יהיה מה לומר על זה. אבל בעבורי, כאיש מקצוע ותיק, זו הייתה חוויה טובה במיוחד.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “המצפן התזונתי והמצפון ההורי.

השאר תגובה