ניסים קטנים, ניסים גדולים.

      לעבוד עם אנסמבל שחקנים זו חוויה מיוחדת. אתה כותב טקסט, מביא אותו לחזרת קריאה ראשונה, ואז מתחילה הכתיבה האמיתית. השחקנים יודעים בדרך כלל טוב יותר מן הכותב מה חסר להם בדמות שהם עתידים לגלם. הם מציעים תיקונים, פרשנות ואפילו רפליקות. בסופו של דבר, עולה המחזה על הבמה, ואז הוא מתחיל את חייו כהצגה, שבכל פעם היא נראית קצת אחרת. ואם ההצגה מצליחה, ורצה על הבמה במשך כמה שנים, שחקנים נכנסים ויוצאים ממנה, עוזבים או מוחלפים, ובינתיים אלה שנותרו בה מתבגרים ומשתנים יחד איתה, ומביאים איתם גוונים חדשים אל הבמה.

     חוויה מיוחדת כזו ציפתה לי הערב, כשבאתי לחזות במחזה "מעשה בטבעת, סיפורה של אסתר," עיבוד לרומאן שלי, "מעשה בטבעת," שעשיתי יחד עם במאית ההצגה ומנהלת אנסמבל "אספמיה," חברתי דליה שימקו. הערב קראה לי דליה לצפות בהצגה מכמה טעמים. ראשית, עוד לא ראיתי אותה מאז החליף רפי קלמר את רוברטו פולק, באחד התפקידים הראשיים במחזה, זה של הסרסור היהודי. שנית, הערב נכנסה לראשונה דליה עצמה לנעליה של אורלי טובלי, ששיחקה עד כה בהצגה את דמותה של לאה, אמה של אסתר. שלישית, הערב צפו במחזה בני נוער מישראל ומגרמניה, תלמידיה של דליה בחוג לדרמה ב"ביכורי העיתים" ואורחיהם מחוג דומה בגרמניה.

     הגעתי להצגה מאוד עייף, מסוף שבוע עמוס ושרבי עם ילדיי. אפילו חששתי שאירדם במהלכה. אבל מה שחיכה לי על הבמה היה שונה, מעורר ומרתק. בשנים קודמות, בפעמים האחרות שצפיתי בהן בהצגה, נוכחותם של רוברטו ואורלי, בני זוג בחיים, ושחקנים ותיקים ובשלים מאוד, הייתה בעבורי מרכז רגשי וחוויה מיוחדת בהצגה. כך, בייחוד בסצנות שבהן הם נפגשים על הבמה, כמו, למשל, בביקורו של הסרסור היהודי בבית התבשיל של לאה, שם היא עומדת על כך, שייקח את בתה לארגנטינה, מבלי לדעת, שבעשותה כן היא לא מצילה את נפשה, אלא דנה אותה לגורל עגום דומה לזה שלה – לעולם הזנות.

     אבל הערב, עם רפי קלמר בדמות הסרסור, ודליה בדמותה של לאה, האנרגיה בסצנה הזאת הייתה שונה לחלוטין. ולא רק בה. נדהמתי לגלות, כיצד החלפת שני שחקנים באחרים מכניסה להצגה גווני גוונים שונים לגמרי של אנרגיה רגשית, של חום אנושי וגם של אכזריות. לראשונה הבנתי, עד כמה כל שחקן ושחקנית מביאים עימם להצגה את הצבע המיוחד להם. 

     כשרוברטו עשה את תפקיד מנואל, הסרסור היהודי, הוא הטיל אימה בלבי בעיקר בשל המניפולטיביות הרגשית שהחצין מתוכו. מצד אחד גבר שרמנטי, חומל ואפילו בכיין. מצד שני סוחר נשים המודע היטב לכוחו עליהן, למצב העסק שלו ולאופן ניהולו. כשרפי עלה על הבמה הערב, הוא הביא עימו משהו אחר לחלוטין, הן בהופעתו – הוא נמוך קומה מרוברטו, ויש משהו מוצק ואלים בכתפיו ובגופו – והן במה שהוציא מתוכו. אלימות ישירה, מישירת מבט, בוטחת בעצמה, יחד עם עורמתו של סוחר נשים, שאין בו טיפת רחמים על זולתו.

     כשאורלי עשתה את תפקידה של לאה היא הביאה עימה מזיגה מיוחדת מאוד של יסורים. יגון עמוק, סבל חרוש על פניה, אימהות מיוסרת ומלאת כוונות טובות וצער עולם. ואילו כשדליה עלתה הערב על הבמה היא הביאה עמה דברים אחרים לחלוטין. מין חמלה אימהית חובקת כל, ומתעתעת, יחד עם חכמת הלב ועם החלטיות מתוך איזה מקום של ביטחון עמוק בכוחה כאדם.

     הדברים האלה, וגם שלוש השנים שחלפו מאז עלתה ההצגה על הבמה, מחוללים שינויים גם אצל כל השחקנים האחרים. היו רגעים, שאסתי זקהיים פשוט הדהימה אותי במידת האחריות, האחריות העמוקה, שפתאום היא מפגינה, כמאדאם של בית הזונות, על 'בנותיה,' עודד מנסטר מוציא פתאום מעצמו הרבה יותר צביעות ונכלוליות, יחד עם סוג מתוק במיוחד של לוליינות וקסם פתייני, וכל אחת מן הבנות בבית הזונות – מאיה גסנר, ליבי טננבוים, מיכל פוליצר ושירה עדן – הביאה אף היא גוונים חדשים לתפקידה. הקונפליקט בין ליבי למאיה נהיה מרובד ועשיר וחד יותר, מיכל מוציאה מתוכה תערובת של זוך וזעם ויופי קורן, שהתפתחה בתוכה במהלך השנים האלה, ושירה עדן, בתפקיד אסתר, התפקיד הראשי במחזה, הפתיעה אותי בבגרות שפתאום עולה מדמותה, באופן שונה ממה שעלתה ממנה מקודם לכן.

     כשהסתיימה ההצגה, הרגשתי שהייתי עד לסוג של נס. השיחה עם הקהל נמשכה וקלחה, בעברית ובאנגלית, דקות ארוכות אחרי סיום ההצגה עצמה, וכשיצאתי מאולם תיאטרון "תמונע," נכנסתי למכונית ונהגתי הביתה, התברכתי בלבי בזה שנתתי את הזכויות לעיבוד רב-המכר שלי לדליה שימקו ולחברי אנסמבל "אספמיה." אבל עכשיו אני בצרה צרורה. התעוררה בי ממש תשוקה לכתוב תפקיד מיוחד וגדול לדליה שימקו, אולי בהצגת יחיד, כזה שיפתה אותה דיו כדי לחזור לבמה.

    תשמעו, היא לא רק מנהלת אנסמבל חרוצה, היודעת מה לפניה, ולא רק במאית מצוינת. היא פשוט שחקנית בשלה, מלאת עושר וצבעים רגשיים, ונוכחותה הבימתית מכשפת.

     אני אוהב אותה אהבת נפש, חייב לעבוד איתה שוב, והפעם עם השחקנית שבה, ומאוד שמח שאנחנו חברים.

     

מודעות פרסומת

השאר תגובה