יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (3)

כשהגענו הבוקר לספארי השעה הייתה תשע ומחצה, שעה טובה לביקור בגן. הוא עוד די פנוי ממבקרים, עוד לא מאוד חם בחוץ, וזו השעה שבה מאכילים עובדי הגן את החיות.
מיד אחרי שחצינו את השער הילדים ביקשו ללכת לתיש. כלומר, לפינת הליטוף. הם קפצו מן העגלה ורצו קדימה, יודעים בדיוק לאן ללכת כדי להגיע למחוז חפצם. דניאל כל כך התלהב מזה שהוא עומד לפגוש את בעלי החיים החביבים עליו, תיישים, גדיים ולאמות, שפשוט צהל ורקד ורץ כל הדרך עד למתחם שלהן.
אבל הצהלה נתחלפה חיש קל בבכי, כאשר מי שטיפלה באותו זמן בחיות ביקשה ממנו שיעזוב את שוקת המים שלהן, מפני שהוא מתעקש להיצמד אליה, להירטב לחלוטין ולהציף את החצר במים שהוא מכין לגדיים ללגמם, והבכי החריף שעה שתפס ברגלו של תיש שחור וכעוס, שפשוט הרים את רגלו אל פניו, והבהילו יותר מאשר בעט בו.
מיכאל הרבה יותר מאופק וזהיר עם החיות. הוא מלטפן בזהירות, מבלי להפריע להן לאכול, ואם רק נדמה לו שהן מפנות אליו קרניים או מרימות אליו טלף, הוא מיד מתרחק מהן.
מפינת הליטוף הלכנו ל'ארטיט,' כלומר לקנות ארטיק. בדרך כמובן ראינו פילים וג'ירפות ועוד חיות. מיכאל ישב על העגלה, דניאל העדיף ללכת ברגל. מרציף העץ של האייל הנקוד, שם לימדתי אותם מהו 'קלשון,' כי בדיוק עובד הספארי פרק בקלשון חציר מתוך מריצה למאכל לאיילים, עברנו לרציף עץ המתוח לאורך אגם מים עכורים, שם משתכשכות מיני חיות.
הייתי עסוק במיכאל, כשלפתע קלטתי שדניאל מתעכב מאחריי. סבתי לאחור וראיתי אותו בדיוק בזמן הנפת הסנדל השני שלו, כי את הראשון כבר הספיק לזרוק לפני כן, אל תוך אגם המים.
צרחתי מזעזוע ומיהרתי לשם. התכופפתי מעבר למעקה. אין ספק. סנדל אחד של דניאל היה תקוע בין שיחי המים. האחר לא נראה כלל.
כל זוג סנדלים כזה עלה לי מאה שקלים. וזה כבר הזוג השני, כי את הראשון הוא זרק מחלון המכונית בדרך לספארי.
הכנסתי את הילדים לעגלה, נעמדתי בשביל וחיכיתי עד שיעבור שם רכב עם עובדי ספארי. למזלי זה קרה מקץ דקות.
"האלו! האלו!" קראתי אחריהם ונופפתי בידי. הם עצרו. סיפרתי להם מה קרה, ואז קרבו איתי למקום שדניאל השליך בו את סנדליו למים.
"טוב, להגיד לאישה שהסנדלים במים זה לא צחוק," חייך אלי אחד העובדים בהבנה.
"אין לי אישה, אני לבדי איתם, וזה בדיוק העניין," השבתי לו, מיוזע ולחוץ. "כל זוג עלה לי מאה שקל."
הם הצליחו לחלץ די מהר את הסנדל שהיה על שיחי המים. את השני דגו, אל תשאלו אותי איך, כי אני לא ראיתיו כלל, מתוך הרפש, באמצעות מין מוט מוארך שנראה כמו מזלג בקצהו.
הודיתי להם מאוד.
"רק תשטוף טוב את הסנדלים לפני שאתה נועל אותם לילד," יעץ לי אחד משלושתם, "המים האלה לא משהו בכלל."
שטפתי את הסנדלים בשירותים הקרובים, תליתי אותם על כידון העגלה לייבוש והמשכנו הלאה, אל הקיוסק במרכז הגן, לקנות ארטיק.
עם שני הארטיק לימון ביקרנו את הנמר, חביבם של הילדים, ששכב כמו חצי פגר מתחת לעץ, מרוב חום, ואחרי כן התיישבתי איתם ליד כלוב האורנגוטנג, בפינה מוצלת, שיאכלו בשקט מהארטיק בעוד אני נח עמם.
הם עמדו על ספסלון עץ נמוך מאוד, אכלו ארטיק והביטו בקופים. לפתע מיכאל מעד, הארטיק שלו נפל לארץ, אבל גרוע מזה – הוא נחבט בסנטרו בספסל העץ, שיניו נשכו את שפתו התחתונה, ופיו הגיר דם. המון המון דם.
בנסיבות אחרות הייתי מת. אבל הייתי לבד, וזכרתי מה שעופר חברי לימד אותי פעם, שכשיורד דם מן הפה, קודם כל אמחה את הדם ואראה מניין הוא נובע. ולא אלחץ, כי ילדים נפצעים הרבה.
ואכן, גיליתי שהדם יורד מן השפה, לא משברי שיניים. אז מחיתי אותו בטישיו, הראיתי למיכאל איך להדק טישיו לשפתו, כדי שהדם יתייבש, והלכנו שוב לקיוסק, לקנות להם ארטיק אחר.
משם כבר משכתי החוצה. בדרך עוד הספקנו לראות עדר ראמים חוצה את השביל, זברות אוכלות חציר, ללמוד מהו 'מתבן, (מחסן של חציר לחיות, ילדים) ולראות בולבול של זברה. זברה זכר, מיוחם כהוגן. אבל את החלק הזה של המשפט לא הסברתי להם.
חזרנו הביתה, ובזמן שהכנתי צהריים הם בחרו כל אחד גופיה לבנה אחרת שלי, זו שהחזרתי ממכון הכושר בבוקר וזו שהורדתי מעצמי מן הספארי, שתיהן ספוגות בריחי, רבו ביניהם מי יאחז בהן, בסופו של דבר התפשרו כל אחד על אחת, ושיחקו בהן עד בלי די.

כדור באחת וחצי בצהריים כבר נכנסנו, מקולחים, למיטה, לשנת צהריים. אושרי וטוב לי. התעוררתי בשלוש, הם המשיכו לישון. הספקתי לכתוב את החלום שחלמתי, וגם קצת מעבר לו, לשתות קפה בשקט, ואפילו להיכנס לשירותים מבלי שיפריעו לי.
הילדים התעוררו ברבע לארבע. הם ישנים יפה בצהריים. ראשון התעורר דניאל, אחריו מיכאל. ישבנו בחצר. על חוט החשמל עמדו שני העורבים הצעירים, צאצאיהם של זוג העורבים המבקרים אצלנו מדי שנה.
"שניים עורבים," אמר מיכאל והצביע על חוט החשמל.
"כן, עורב אבא ועורב אימא," אמרתי לו.
"אין אימא," השיב לי מיכאל, "אבא גדול."
"אה, לעורב אין אימא?" שאלתי.
"לא. רק אבא. גדול."
"אז אולי יש לו אבא-אימא," הצעתי.
"לא, אבא גדול," השיב מיכאל.
התרגשתי. הבנתי שהזמן שבו יתחילו לשאול שאלות, וארצה לספר להם את הסיפור שלהם, הולך ומתקרב. עלי לפעול להדפסת הספר שכתבתי להם כבר לפני כשנה, וטרם פרסמתיו. "הספר של מיכאל ושל דניאל."

החלפתי להם חיתולים ויצאנו לטייל בכיכר. בבנק נתתי להם להפקיד מעטפת צ'ק, לכל אחד מעטפה כמובן, ב'אל תור.' ראו זאת הבנות ומיד העניקו להם ארטיק ממקרר העובדים.
אחרי כן שיחקנו בכדור רגל קטן בכיכר, משם הלכנו לגן המשחקים השכונתי, ואז הודיע מיכאל שהוא רוצה פיצה. אז הלכנו לפיצה. ושם הודיע דניאל שהוא רוצה קפה. אז הלכנו לבית הקפה. ודניאל אמר שהוא רוצה עוגה, אז הזמנתי להם קרואסון גבינה מתוקה, שברגע זה, כמה שעות טובות אחרי כן, חיסלתי אותו בתיאבון.
כשמיקי, בעל האספרסו בר, יצא החוצה לשחק איתם, הראיתי לו את הקרואסון בשקית אחת ואת הפיצות בשקית אחרת.
"מה אתה, אישה?" שאל.
"הרבה יותר גרוע מזה," חייכתי אליו.
"מותר לך גם להגיד להם לא," הוסיף. "זה הכלי הכי חשוב שלך איתם."
הנהנתי והלכתי משם, חושב שבלבי שאולי הוא צודק. אבל הלב שלי באמת לא לב של אישה, הוא לב של אבא-אימא, עשוי מחמאה. אני לא מסרב כמעט לדבר שהם מבקשים. אלא אם כן מדובר בעוד שקית סוכר, אחרי שכל אחד מהם כבר אכל אחת, ב'אספרסו בר.'
בדרך חישבתי, שרק היום הוצאתי 20 שקלים על שני ארטיקים לילד בספארי (על הכניסה אנחנו לא משלמים. עשינו מנוי שנתי ב 200 שקלים לכל המשפחה, וזה מוכיח את עצמו מעל ומעבר למשוער בכלל), 15 שקל על משולש פיצה וטיפ, 29 שקלים על קפה ומאפה וטיפ, סה"כ 64 ש"ח ביום חופש אחד. אם כך זה יימשך, אגלה כי חופשת הקיץ הזאת עלתה לי לפחות 2000 ש"ח בממתקים ובאוכל, וזה עוד לפני השעות של אילנה, בגדי הים החדשים ועוד אי אילו בילויים שוודאי יגיעו.
אבל מה, זה הרבה יותר זול מקייטנה, והרבה יותר כיף.
בארוחת הערב הייתי אידיוט. מילא שכל אחר הצהריים כרסמו קצת פיצה וקצת עוגה. נעניתי לבקשתו של דניאל, שהצביע על 'מנה חמה' של פסטה מוקרמת, והכנתי להם אותה. מלכתחילה קניתי אותה בשבילם הבוקר. הסברתי לו, שצריך לשפות לתוכה מים חמים ולחכות קצת עד שזה יתבשל. בינתיים המשכנו לראות שירי ילדים במחשב. כעבור זמן החלטתי להעביר את הפסטה לקערות ולתתה בפניהם.
"אבל תיזהר, זה חם," אמרתי לדניאל, כששמתי בפניו את הקערית.
סבבתי לרגע עם גווי אליו ופניי אל השיש. לא היה צריך יותר מרגע אחד. הילד זעק וקפץ על כסאו.
"נפל לי! חם!" צרח.
הוא ניסה לאכול כפית פסטה. היא עוד הייתה רותחת. כשרתע לאחור שפך חצי מתוכן הקערית על מכנסי הפיג'מה הדקים שלו ועל רגלו.
מיהרתי למרוח לו קרם נגד כוויות, ולנקות מסביב.
חתיכת אידיוט, חשבתי לעצמי, מי נותן לילד בן פחות משנתיים וחצי לאכול לבד משהו שקרוי 'מנה חמה.'
ומעבר לזה, כשטעמתי את המנה, ששניהם לא נגעו בה, תודה לאל, חשבתי שאני מת. היא מלוחה בצורה פשוט איומה.
אני חושב שצריך לשלוח בדחיפות את הנהלת "אוסם" למרכז "תנובה," להרצאה על המצפן התזונתי. אולי הנהלת "אוסם" תבין אז, מה ש"תנובה" כבר יישמה בהצלחה רבה – שצריך לפקח על רמות הסוכר והמלח במוצריה. ואז אולי נזכה ל'מנה חמה' שהיא לא מלוחה מהגהינום, וגם ילדים יכולים לאכלה בלי חשש.
גופיות
"כיף חופש," אמרו לי שניהם הערב, במיטה, אחרי שעת שירים במחשב ואחרי שקראתי להם את הסיפור על כספיון במיטה. "היה כיף."
שכבתי ביניהם מאושר. נזכרתי בפאול קור, האיש הקטן והמתוק הזה, שירד אל שולחני במדור לספרות בעיתון "על המשמר" מן הקומה למעלה, מ"ספריית פועלים," אי-שם בראשית שנות השמונים, עם אשתו, המתוקה כמוהו, וסיפר לי על ספרו הראשון.
מי היה מעלה על הדעת ש'כספיון, הדג הקטון' יהפוך להיות כזה רב-מכר אהוב.
כמה חבל שהאיש הזה מת. אהבתיו ממש, אף על פי שהוא לא ידע זאת, כמו שאני אוהב עוד כמה אמנים מוכשרים ביותר.
ומתוך המחשבות על פאול קור וספרו, חזרתי לאושר שלי עם ילדיי.

כל מי שפגשתי בימים האחרונים שאל אותי אילו תכניות עשיתי לגבי החופש. אמרתי שכלום. וזה נכון. בדעתי רק מיפיתי באופן כללי את האפשרויות – גן העיר, ספארי, כיכר, סבאל'ה, דודים ודודות, כמה חברים.
האמת היא, שהאפשרות לבלות עם הילדים שלי יום יום, במשך חודש ימים, היא אמנם קשה להפליא, אבל היא גם עונג צרוף. לשמוע את מיכאל ניגש אלי ואומר לי "מקום אני!", כלומר, מודיע לי שדניאל התיישב במקום שלו בעגלה, או לשמוע מדניאל מבקש ממני "אבא, לשכב," כדי שלא אקום מן המיטה ואלך לכתוב, אלה פשוט תענוגות חיים שאי אפשר לתאר.
גהרתי מעליו, חייכתי אל תוך עיניו ואמרתי לו, לשניהם, "איזה כיף שאתם כבר ממש מדברים. זה ממש ממש כיף!"
ונשקתי להם, ובאתי הנה, אל השולחן.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (3)

  1. הבת של אחייניתי העיפה פעם את הסנדל שלה מחצר בית הכנסת היישר אל קהל המתפללים. אבא שלה שישב בבית הכנסת ידע מיד שזאת הבת היקירה שלו…

השאר תגובה