מחשבות על השנה החולפת ועל השנה הבאה.

מאז ילדותי הרגילו אותנו הורינו, שמדי ראש השנה ופסח עלינו לחדש ולהתחדש במשהו. המנהג הזה יפה. הוא מסמן את החג, מבהיר שחג הוא, צובע באור אחר את היום הזה.

הבוקר, כשקמנו, אמרתי לעצמי שלי לא אקנה דבר, משום ששיפצתי את הבית, החלפתי בין החדרים, הענקתי לילדים את החדר שלי והחזרתי לעצמי את פינת העבודה הישנה שלי, עם רצף ספריות מסודרות לאורך קירות הבית, ובעיקר – חידשתי את פני הבית, בצביעת הקירות, הדלתות והחלונות ובסידור ובניקוי שלו במהלך השבועיים האחרונים. אבל לילדים אני מוכרח לקנות משהו, כדי לתת להם הרגשת חג.

ומיד גם ידעתי מה עלי לקנות להם. חולצות לבנות. כותנות. הרי אי אפשר שיבואו לבית סבא, למפגש עם המשפחה, בערב החג, בלי חולצה לבנה.

כך, אפוא, יצאנו הבוקר להסתובב בשכונה, והגענו לחנות "גולף" במגדל שלום, שם מצאתי שתי כותנות לבנות יפהפיות למיכאל ולדניאל. כותנות ארוכות, עם צווארון סיני וכפתורים.

שמחתי בזה מאוד.

חזרנו הביתה, רחצתי את האוטו, דניאל התעקש לעזור לי בשאיבת האבק מתוכו, בעוד מיכאל שיחק במושבים הקדמיים, ואחר הצהריים עוד הספקתי לשאוב את אבק השיפוץ מן הספות, הכורסה וספסל הישיבה, השלמה לניקיון הבית שעשיתי אתמול.

זה היה יום מתיש, וקשה.

דניאל בכה המון היום, כמעט על כל דבר. הוא ילד עצמאי ומאוד דעתן, שמתקשה עם גבולות כלשהם. כל דבר שאינו מקבל או אינו מספק בדיוק את רצונו מביא אותו לתסכול עמוק ולבכי מר, והיום זה קרה הרבה. וזה התיש אותי לחלוטין. כשהגענו לאבא שלי אמרתי לו, שהילדים מתוקים, אבל היום ממש הוציאו לי את הנשמה, והוא אמר לי, שישנם גם ימים כאלה, אבל שאתברך בילדים שיש לי, מפני שהם נהדרים.

והוא צודק.

אבא שלי הלך לבית הכנסת ואנחנו יצאנו לשחק בגן השעשועים השכונתי. אחרי כן הלבשתי את הילדים בכותנות הלבנות, התלבשתי בעצמי וירדנו ברגל לבית הכנסת, אותו בית כנסת שבו מלו אותי ואת אחיי, בו עלינו כולנו לתורה ובו אבא שלי מתפלל עד עצם היום הזה.

המתפללים קיבלו אותנו בשמחה. הילדים התיישבו בטבעיות ליד סבא שלהם, התפרקדו על מושבי התפילה ואכלו עליהם את בקבוק המטרנה של שעת בין ערביים.

עד שהגיעו אחיי וגיסותיי והילדים אני כבר הייתי שפוך מעייפות. וגם די מדוכדך. לא בשל משהו ספציפי. בעיקר בשל מותשות הנפש מן היום הזה, יום ראשון מתוך ארבעה ימי חופשה, שרק אלוהים יודע איך אעבור אותם.

כמה פעמים במשך היום מצאתי את עצמי תוהה, איך אני מסוגל בו-זמנית להתגעגע, ממש לכמוה, לרגעי השקט שלי עם עצמי, מבקש אחר קול המספר היהודי שלי, כדי לכתוב אתו את הספר הבא, ובו-בזמן גם משתוקק לעוד ילד או שניים; מתברך בזה, שמיכאל ודניאל גדלים, נהיים עצמאיים מיום ליום, וחושב על כך שאם אני רוצה עוד ילד אני צריך לצאת כבר לדרך, כל עוד כוחי עדיין במותניי.

השנה החולפת לא הייתה קלה לי. גיל שנתיים האיום הוא אכן כשמו. ומכיוון שאני הורה יחיד גם עוד לא שבתי למלוא יכולתי כיוצר וכאדם עובד. אבל אני שמח בילדיי, מודה לאל על היותם בתוך חיי, ומקווה שהשנה הבאה תהיה לכולנו קלה יותר.

הדבר שאני הכי רוצה הוא לשבת בשקט, לכתוב את הספר הבא שלי מתוך הפנימיות. והדבר שאני הכי רוצה הוא גם עוד ילד או שניים. איך כל זה יתארגן בתוך חיי רק אלוהים יודע. בינתיים אני חושב שאחפש את השקט, את קול המספר שלי. ואחר כך נראה.

שנה טובה.

מודעות פרסומת

השאר תגובה