דחיית החיוב של ויצ"ו, הסוכה של הדודה חיה, ועוד כל מיני עניינים.

הבוקר, כשפתחתי את חשבון הבנק שלי, חשכו עיניי. למרות שהמנהלת הזמנית במעון שילדיי מתחנכים בו הבטיחה לי פעמיים, אחת מהן בנוכחות המפקחת האזורית, שתעצור את החיוב החודשי של דמי המעון מחשבוני, לא עשתה כן. כתוצאה מכך שוב הורידה ויצ"ו קרוב ל 4000 ש"ח מחשבוני, חודש אחר חודש, שעה שמסגרת האשראי הקבועה שלי היא 4000 ש"ח, וקלעה אותו לגרעון שעמד הבוקר על כ 19,000 ש"ח. וזה פשוט בלתי אפשרי לי, משום בחינה.

ניסיתי להשיג את מוקד הטיפול בהורים של האגף למעונות יום במשרד הכלכלה, את מקבילו בויצ"ו, את המפקחת האזורית ואת המנהלת הזמנית. ומשלא מצאתי איש, ובמענה ההורים לא ענו לי, לא כאן ולא שם, קפצתי לסניף הבנק שלי, וביקשתי מן הפקידה שהייתה שם להחזיר את החיוב לויצ"ו.

האגף למעונות יום במשרד הכלכלה, והאגף המקביל בויצ"ו צריכים כנראה תזכורת, שהאוכלוסייה שהם מטפלים בה היא של משפחות חד הוריות, משפחות בסיכון, רחמנא ליצלן ומשפחות נזקקות. לא ייתכן שבשל ביורוקרטיה וסחבת ישלחו את ידם לחשבון הבנק של הורה יחיד, יגבו ממנו סכום יותר מכפול מכפי שעליו לשלם, לפי משכורתו ומצבו הכלכלי, ויקלעו אותו לסף פשיטת רגל. אני לא יכול להרשות לעצמי את הדבר הזה, וגם לא מוכן לקבלו.

לסיפור הזה ודאי עוד יהיה המשך.

הסוכה של הדודה חיה

דודה חיה, האחות הצעירה של אמי זכרה לברכה, מזמינה מדי שנה את המשפחה המורחבת אל סוכתה. כך עשתה גם השנה, והמועד למפגש היה אמש. אלא שאמש הוזמנתי להופיע בפסטיבל השירה "מטר על מטר" בירושלים, וביקשתי מאבי לשמור על הילדים משש בערב עד שובי הביתה, קרוב לחצות. כשסיפר לי אבא, שזה מועד המפגש אצל חיה, הצעתי לו שייטול עמו לשם את הילדים. הם ודאי ישמחו להיות בסוכה, שעוד לא בניתי להם כזו בעצמי (וכנראה אעשה כן למן השנה הבאה ואילך), ולהיות בחיק המשפחה הגדולה שלנו.

עוד הספקתי להחליף לדניאל חיתול, על מדרכה בשולי דרך השלום, כמה מטרים לפני תחנת האיסוף של המשוררים במיניבוס לירושלים. כשהבין שאני נוסע למקום אחר, ושולח אותם עם סבא, פרץ בבכי. אבא סיפר לי שהבכי הזה נמשך כרבע שעה. אבל אחרי כן נרגע, והילדים נהנו מאוד אצל הדודה חיה, בסוכתה.

איך אני יודע זאת? פשוט מאוד. היום, כשאספתי אותם מן הגן, ביקשו לנסוע שוב לסוכה של הדודה חיה, ומיכאל אף נטל לידיו מכשיר טלפון, 'דיבר' עם הדודה חיה והסביר לה שהם רוצים לבוא אליה שוב.

אחרי כן, כשהם השתכשכו באמבטיה למולי, התקשרתי לדודה, כדי להודות לה על האירוח, וגם על משלוח המנות הנדיב ששלחה לי עם אבא. אבל אני לא בטוח שהמלים היו יכולות להביע את עומק תודתי.

מיהו מספר הסיפורים בבית הזה?

היום אחר הצהריים שיחקנו בגן השעשועים, שבין רחוב שבזי למתחם התחנה, ואחרי כן במרכז סוזן דלאל. שם עשו לי הילדים שני דברים. האחד, הם תפסו את רגליהם ורצו במורד הצדי הימני, המקיף את בית המופעים המרכזי שם, ונעלמו מעיניי. לרגע חשבתי לדלוק אחריהם, אבל אז החלטתי תחת זאת לעמוד על המדרגות, מול הפתח הרחב, מבעדו אני יכול לצפות אל הרחבה שמעברו השני של הבניין, ולוודא שאינם רצים לרחוב שבזי, מול 'סוזנה,' אלא נותרים בגבולות המרכז.

מקץ כמה דקות, שראיתי שאינם שבים אלי, בכל זאת רצתי אחריהם, ומצאתי אותם משתובבים ליד המזרקה שם. גערתי בהם, שאסור להם להיעלם לי ככה, אבל בלבי הייתי גאה בעצמאות ובביטחון העצמי שרכשו, וגם בזה שהתרתי להם לראשונה את הרסן, ולא מיד רצתי אחריהם, מבוהל וחסר נשימה.

מאוחר יותר התיישבתי על ספסל עץ, בעוד הם משתכשכים בתעלות המים, המקיפות את עצי ההדר ברחבה, ומטפסים על משענת הספסל שלי, נעמדים על גדר האבן מאחריו. הגדר הזאת מתנשאת בגובה מטר ומחצה מעל טרסת עפר, ועליה שיחים פורחים.

הזהרתי את הילדים שיירדו מן הגדר, לבל יפלו ממנה. אבל משראיתי שאינם מקשיבים לי, סיפרתי להם סיפור.

"פעם הייתי ילד, נפלתי מעץ ליד הבית של סבא וסבתא שלי על המדרכה, ושברתי את הידיים ואת הכתפיים. ועשו לי גבס, שזה כמו תחבושת ופלסתר, אבל נורא קשה וחזק, ככה שאי אפשר להזיז את הידיים, ושכבתי המון זמן במיטה, בבית, ולא יכולתי אפילו ללכת לבית הספר ולחברים."

הם מיד ירדו מן הגדר. אבל אז עשה מיכאל דבר מעניין. הוא פצה פיו והחל מספר לי סיפור.

"פעם הייתי ילד, נפלתי מעץ ליד הבית של סבאל'ה, קיבלתי איה ביד ועשו לי ככה וככה (הדגים עיטוף פלג גופו העליון בגבס) וכו'".

ואז הבנתי. הילד מספר לי סיפור. בדרך זו הוא מעבד את המידע שהעברתי לו ומנכס אותו לעולמו.

וזו לא הפעם היחידה שעשה כן בשבוע האחרון.

אני מגדל בבית מספר סיפורים. ודניאל מחרה-מחזיק אחריו.

חוץ מזה הם מדברים שיחות שלמות אתי ובינם לבין עצמם. וזה פשוט מפעים.

סיומים והתחלות

אתמול, כל הדרך לירושלים, שוחחתי בווטסאפ עם בחור. בחור מתוק במיוחד. ואני עוד שרוי במתיקות שיחתנו גם יממה אחרי כן.

משהו נפתח בי. אני כנראה נכון להתאהב ולהיות נאהב.

איזה יופי.

*

    הבוקר נפגשתי עם חברה משוררת, כדי לעבור על השירים האחרונים מקובץ שירה גדול ועשיר שערכתי לה. כשסיימנו זאת, ישבנו לדבר על מבנה הספר. אמרתי לה, שכאשר אני בונה ספר, השאלה שאני שואל היא 'מה המסע שאני רוצה שהקורא יעבור בספר הזה.' כמעט מיד באה לנו התשובה. זה קרה, כאשר הצביעה על השיר הלפני אחרון שעבדנו עליו, ואמרה לי, שהשיר הזה מבטא, בעבורה את רוחו של הספר כולו. הבטתי בו והבנתי. זה ספר של תמורה, תמורה אישית עמוקה, מכאיבה ומרגשת, והשיר הזה מבטא אותה.

הצעתי לה להפכו לפתיח לספר ולמוטו שלו, נטלתי עמי את כל שיריה המתוקנים והלכתי לחפש זמן לפרוש את כולם למולי ולשבת על מבנה הספר. אחרי כן כל מה שיהיה עלינו לעשות הוא להעבירו לעורך ניקוד.

התחבקנו והתנשקנו בהרגשה שעשינו הבוקר משהו חשוב מאוד.

הלילה, בסביבות אחת עשרה, סיימתי את העריכה השנייה, ביד, הראשונה הייתה על גבי המחשב, של רומאן ביכורים של תלמידה אחרת שלי. ברגע שהנחתי את הדף האחרון הפוך על אחיו, הבנתי שאני מחזיק ביד רב מכר. ומאוד התרגשתי. אז אחזתי שוב בעט, כתבתי כל מיני אופציות של שם לספר, ואחרי כן גם את כיתוב הכריכה שלו.

רק כשאני כותב את כיתוב הכריכה של ספר, אני יודע שבאמת סיימתי את עריכתו.

עכשיו נותר לי רק להקליד את כל התיקונים הללו למחשב.

עבודת העריכה אהובה עלי מאוד. למדתי אותה מ-א.ב.יפה, עורכי, שהיה עורך הספרות בעיתון "על המשמר," ואני הייתי עוזרו. מאז ועד היום, אני תמיד עורך משהו. ולעולם, כשאני מסיים עריכתו של ספר אחד, אני כבר מצוי בעריכתו של ספר אחר.

כך גם כעת. כי אני אוהב לערוך. וחדוות העריכה היא הסוד העומד מאחרי מחויבותי לעבודה זו ולהנאתי הגדולה ממנה.

הצרה היחידה היא, שזה בא על חשבון שעות הכתיבה, השכתוב והעריכה שלי עצמי. וזו המשימה המוטלת עלי כעת. למצוא דרך לאזן בין הורותי, והסידורים ההכרחיים שחיינו מורכבים מהם, לבין פרנסתי כמורה וכעורך – ולחיי כסופר.

הבוקר שלחתי טפסים לפרס ראש הממשלה ליצירה. מי יודע. אולי אקבלו. זה יעזור לי מאוד. אך גם בלי זה, עלי להתרגל (מחדש) לחלוקת זמן. לעבודה ברצועות זמן. רק כך אפשר לעמוד בכל אלה וגם להתקדם.

מזל שיש אירועי ספרות כמו פסטיבל "מטר על מטר," שערב הפתיחה שלו היה אמש. פגשתי בו משוררים שלא הכרתי וחברים שלא ראיתי מזמן. נהניתי מאוד מן ההקשבה לחבריי ולחברותיי, שקראו משיריהם, ונהניתי לקרוא את שיריי, כולם שירים על ההורות ועל הילדים שלי, שבכלל לא זכרתי שכתבתי, עד שלא התיישבתי עם החומר שלי ועבדתי עליהם כראוי.

וגם זו הייתה שמחה גדולה.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה