לבוא בבריתו של אברהם

כאשר נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, שאלת המילה, האם למול אותם אם לאו, לא עמדה על הפרק כלל. היה לי ברור שאמול אותם, מסיבות רבות. אני יהודי, גדלתי בבית מסורתי ולא העליתי על דעתי אפשרות שאגדל ילדים ערלים בבית. גם לא רציתי שיגדלו שונים מחבריהם, וייווכחו בשוני הזה, בזמן השוואות, כפי שכל הבנים עושים בגילאים כאלה ואחרים. לבסוף, מכיוון שנולדו באמצעות פונדקאית הודית ותורמת ביצית הודית, והגיור היחיד שהתאפשר לי לגיירם בו, מבלי לשקר באשר לסיבת הורותי אותם בפונדקאות, או להתחייב התחייבות שווא באשר לחינוכם היהודי, היה גיור רפורמי, על אחת כמה וכמה שביקשתי להכניסם בבריתו של אברהם.

אלא שהמעשה הזה היה כרוך בעגמת נפש. ראשית, המוהל סירב לברך את הברכות המסורתיות, מכיוון שלא קיבל אישור לכך מן הרב האורתודוכסי שאבי ניסה לשוחח איתו על גיור הילדים, והוא שהפנה אותנו למוהל מסוים זה, שהוא רופא ורב כאחד. וזה מאוד ציער אותי. זה נתן לי תחושה שאנחנו יהודים מסוג ב'. שנית, אני מתקשה לראות דם, לא מסתכל אף פעם כשמזריקים לי חיסון, וגם לא הייתי מסוגל להתבונן בילדיי שעה שמלו אותם. מזל שאבי ואחיי היו שם יחד איתי.

הפחד הנורא מכול, הקשור בברית המילה, הוא פחד הסירוס. זהו פחד קמאי, הטמון בלבו של כל אדם. וכאשר צריך אדם להביא את בניו למוהל, ממילא מתעורר אצלו פחד הסירוס לגביהם. שחס וחלילה העסק יתפקשש, שיפגום באופן כלשהו באיבר מינם, או שיקצרו באופן מצער. כי גם אם רבים לא יודו בכך בפה מלא, אחד הדברים הראשונים שאב עושה הוא להתבונן באיבר הנימול של בניו ולתהות האם באמת התקצר כל כך, או שזוהי רק אשליה אופטית, בשל הפשלת העורלה.

ייתכן שבבגרותם ילדיי יכעסו מאוד על בחירתי למול אותם, ויראו בזה פגיעה בגופם, בפרטיותם והשתררות עליהם. או אז יצטרכו לקבל, שאביהם השתוקק לגדלם כיהודים, היה צריך להתגבר על פחדיו העמוקים ביותר כדי להובילם אל המוהל, ולהתנחם בזה, שבסופו של דבר, המוהל עשה עבודה לא רעה. איבריהם יפים.

הנקודה האחרונה שאתייחס אליה כאן היא היותי אב הומוסקסואל. היא מטעינה את שאלת המילה בעוצמות נוספות. אומר בפה גלוי. אני מתעב איברים לא נימולים, ולכן לא הייתי מסוגל להעלות על הדעת שבניי יסתובבו עם דברים כאלה בין הרגליים. אם יפים, אז יפים עד הסוף.

מודעות פרסומת

5 thoughts on “לבוא בבריתו של אברהם

  1. עצוב לי על הילדים.
    יהדותם של הילדים לא נקבעת על פי מה שבין רגליהם, אלא על פי יהדותה של האם. אני מודה שאינני יודע מה פסקו הרבנים בקשר לילדים שנולדו בפונדקאות – האם זו האם שתרמה את הביצית או האם שתרמה את רחמה, אבל זה ממש לא משנה. הנקודה היא שהעורלה היא לא החלק שקובע את היהדות.

    השוני זה מה שחשוב לך או האסתטיקה? הרי אלו ילדים שגדלים לזוג חד מיני, או לאב יחיד – זהו שוני בולט לעין הרבה יותר מאשר עורלה שמוסתרת לרוב תחת שתי שכבות בגדים. ואם זו האסתטיקה – ומה אם לאחד מהם (או לשניהם) היה אף ארוך או עקום מדי? אולי אוזניים בולטות מדי? האם היית בוחר לנתח בגיל שמונה ימים?

    1. זהר,
      אני מבין שיש לך בעיה עם זה, וצר לי על כך, או על זה שזה כול כך מעציב אותך, אבל זו בעיה שלך.
      אני מתעב זין לא נימול, ולא הייתי מעלה על דעתי להותיר כך את ילדיי. הן בשל האסתטיקה והן בשל השוני.
      זו בחירתי, אלה ילדיי, וכול טענה שתהיה להם, אם תהיה להם בעתיד, לגבי זה, תקבל בדיוק את התשובה
      שקיבלת ממני אתה.
      אינני חף מטעויות. ככול אדם וככול הורה גם אני טועה. על ברית המילה אין לי בכלל כוונה להתמקח, לא
      עם ילדיי בעתיד, ולא איתך.
      אילן.

השאר תגובה