הדברים שמעצבנים אותי (חלק מהפוסט הקבוצתי על ילדים ועל צריכה)

הדברים שהכי מעצבנים אותי נמצאים בשני מקומות. בתוך כל אחד ואחת מסרטוני ותכניות הילדים שאני צופה בהן עם ילדיי ביו-טיוב, ובמדפים התחתונים מתחת לקופה הרושמת, במינימרקט השכונתי. בשני המקומות האלה חבויים פיתויים ומכמורות, שכל מטרתם היא להפוך פעוטות בגיל צעיר ככל האפשר לצרכנים בכוח, ואת הוריהם – למשועבדים לסקרנותם, לגחמותיהם ולערלות הלב של הסוחרים בהם.

את כוח המדפים התחתונים מתחת לקופה הרושמת במינימרקט השכונתי גיליתי ברגע שבניי עברו מזחילה להליכה, והתחילו מלווים אותי לחנות, הנמצאת ממש בקצה הרחוב שלנו, ולכן אני פוקד אותה כמה פעמים ביום. בכל פעם שאנחנו נכנסים אליה, הם מסתובבים בין מדפי החנות, ובוררים מה מתחשק להם ממה שמצוי בטווח עיניהם וידיהם. בגובה הזה משובצות כל שקיות החטיפים – הבמבה, הבייגלע, השטוחים וכו'. אך גם הדניאלה/דני/מילקי ימ"ש ועוד.

בדרך כלל הילדים אוספים שקית במבה, או שטוחים, תמיד הם דורשים שקית 'חמישיות,' של ארטיקים, שלעולם היא נחלקת 2 ארטיקים למיכאל ו-3 לדניאל, כי הוא תמיד דורש "הכול הכול," כלומר, את כל מה שיש בשקית. אבל אז אנחנו מגיעים לקופה, ולמדפיה התחתונים, וכל ההמולה מתרחשת. כי במדפים התחתונים ישנם כל הדברים העשויים למשוך דעתו של ילד. מטריות שוקולד, מתקני סוכריות קופות כאלה, סוכריות על מקל ובעצם כל דבר מתיקה בכל אופן אריזה שעולה על הדעת.

בשבוע שעבר קיבלו בגן שקיות הפתעה, ובתוכן מקל סבא, ובו סוכריות קטנות, צבעוניות וטעימות. מכיוון שלא שמעו לעצתי, ופתחו את מקל הסבא כבר במכונית, בדרך הביתה, עד שהגענו הביתה, מרחק של עשר דקות נסיעה, כל הסוכריות התפזרו ברכב, ושניהם בכו שהם רוצים עוד מקל סבא. אז לקחתי אותם למינימרקט, לחפש מקל סבא.

לא מצאנו שם כזה, אבל מצאנו, במדפי התחתונים של הקופה הרושמת, מין צעצוע של מאוורר חשמלי קטן ושקוף, ומלא באותן סוכריות. הילדים מיד ביקשו אותו.

"זה לא צעצוע זול," הזהיר אותי אבי, שעמד באותו רגע ליד הקופה.

"כמה זה?"

"עשרים שקל לאחד."

"מה אני אעשה," אמרתי לו, "הילדים רוצים, ואני לא יכול להגיד להם לא."

אבי רשם לי ארבעים שקל בחשבון החודשי התופח, ויצאתי עם שני ילדים מרוצים מן החנות הביתה.

הם מאוד נהנו לשחק במאוורר החשמלי הקטן, עד שכמעט שכחו את הסוכריות הטמונות בגופו. אבל מקץ עשר דקות המאוורר התקלקל, כלומר כנפותיו, העשויות מחומר פלסטי רך, התנתקו מגופו, נותר רק גוף מזמזם, ואחרי שאכלו את הסוכריות וגילו שהם אוחזים בצעצוע שכבר לא יכול לשוב לקדמותו, תסכל אותם הדבר שבעתיים.

מאז, במשך כמה ימים ניגשו למדפים הללו וביקשו שוב מאוורר. אבל סירבתי. די בזה שאני נכנע כמעט תמיד לדרישתם ל'חמישיות' ולגלידה. וגם בזה כבר התחלתי להוריד, כדי להפחית את צריכת הסוכר שלהם.

אבל המלכודת האמתית, והמעצבנת מאוד, להם ולי כאחת, מצויה ביו-טיוב, וליתר דיוק – מרחפת/צפה/שטה בפתחו, במהלכו ובסיומו של כמעט כל סרטון שאני מבקש להקרין בפניהם, ומכיוון שמדובר בסרטונים קצרים, ואנחנו רואים רבים כאלה מדי ערב, גורמים הסרטונים הללו לחשיפת הילדים ולחשיפתי שלי לעשרות פרסומות לא קרואות.

הדבר הזה מעצבן מאוד. הורה רוצה לשבת עם ילדיו ולשיר שירי ילדים, או לצפות ברינת ובמימי, או ביובל המבולבל, במיקי מלכת הילדים או בציפי שביט ונתן דטנר במאה שירים ראשונים, ומקבל שוב ושוב פרסומות מסוגים שונים. קדימונים בווידאו, פרסומת של באנר בתחתית המסך, המסתירה רבע מן הסרט שהילדים מבקשים לצפות בו, באנר צף בראשו, שעושה אותו הדבר, ושוב ושוב אני נדרש לגשת עם העכבר לאיקס שבצידה הימני של הפרסומת ולהעלימה מן המסך, או לחכות 4 שניות עד שניתן יהיה לדלג על הפרסומת, ובמקרים הנבזיים במיוחד – מוכרח לצפות עם בניי בני השנתיים וחצי בסרטון פרסומת שלם, שאורכו בדרך כלל 10-15 שניות, המון זמן לילדים קטנים, עד שמתחיל שיר הילדים שהם מעוניינים לצפות בו ולהאזין לו.

לא אחת שאלתי את עצמי מה חושבים לעצמם המפרסמים המטומטמים האלה. האם באמת הם מאמינים, שההפרעות שהם שותלים בסרטוני הילדים ביו טיוב יגרמו לי או לילדיי להירשם למכללת רידמן, למשל (גוף שייחצנתי בעבר ואני מכבד מאוד, אבל לא כשהוא מפריע לי בשיטתיות לצפות בשירי ילדים עם בניי), לעבור לקופת חולים אחרת, לרכוש מכונית 'לקסוס' בין ארוחת הערב להחלפת חיתולים או לרכוש משקפי קריאה בסופר פארם? כמה טמטום צריכים הגופים העסקיים האלה, כדי להתעקש להפריע לילדים ולהוריהם ברגעי האינטימיות הכי קטנים ומעטים שיש להם במהלך יממה, במקום הכי תמים שיש, כשיושבים יחד וצופים בשירי ילדים, ושרים אותם עם התנועות והסימנים.

לו הייתי רגולטור בתחום הזה, הייתי אוסר כליל על שיבוץ פרסומות מסוג כלשהו בתכניות ובסרטוני ילדים ברשת. וכך גם באשר למדפים הנמוכים, בגובה הילדים, בחנויות המרכול וברשתות השיווק הגדולות. הייתי מטיל עליהן פיקוח, הן ברמת המחיר של המוצרים שהם מציעים שם, והן בטבעם. מונע מהן להציג במדפים האלה חטיפים עתירי מלח וממתקים עתירי סוכר, ולכל היותר מכריח אותם לשים שם פיתויים מסוג אחר לגמרי, של אוכל מזין ובריא.

אבל זה יקרה אצלי, כנראה, רק בחלומות.

מודעות פרסומת

6 thoughts on “הדברים שמעצבנים אותי (חלק מהפוסט הקבוצתי על ילדים ועל צריכה)

  1. אולי כדאי להזכיר, רק כדי להיות הוגנים ולהתעצבן פחות :), שהפרסומות האלה הן דרכה של חברה כמו יוטיוב להרוויח כסף, ולכן הן מאפשרות לנו לקבל את שירות האתר בחינם ולצרוך את התוכן בלי לשלם.

השאר תגובה