אני כבר (לא) אנוח בקבר.

כששמעתי מה נושא הכתיבה של קבוצת האבות שאני חבר בה, לשבוע זה, 'מה אתם עושים בזמן הפנוי שלכם,' חייכתי לעצמי. 'זמן פנוי' זה דבר שנשמע לי כבדייה, כשמועה לא מבוססת או כסוג מסוים של מותרות, שכמותו מעולם לא חוויתי. ואני לא מתכוון לאבדן הזמן הפנוי מאז הולדת בניי, מיכאל ודניאל, אלא משחר ילדותי שלי.

אני לא נולדתי עם זמן פנוי, אלא עם תחושת דחיפות לממש את עצמי בכול רגע שיש לי. אולי זו הסיבה, שנולדתי פג, בחודש השביעי להריון, והקדמתי בזה את שני בני דודי, אריאל ויגאל, שאמורים היו להיוולד לפניי על פי כול היגיון ועל פי מידת הצדק המשפחתי.

מיום שנולדתי, ודאי מרגע שעמדתי על דעתי, אי שם בגיל שלוש, בערך, היה לי חשוב מאוד למלא את הזמן שלי בעולמי הפנימי. בעלי חיים אהבתי כבר מגיל ינקות. גידלנו תוכים בבית; לקרוא למדתי כבר בגיל ארבע וחצי-חמש, וזו הסיבה שכבר התחלתי לנסות ללמד את בניי לקרוא, בגיל שנתיים ותשעה חודשים; התחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה, ומאז אינני חדל; ואת הפעילות הציבורית שלי התחלתי כמדריך צעיר בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, כשהייתי בן חמש עשרה, והקדשתי את שנות נעוריי היפות ביותר לחינוכם של אחרים.

מאז עברו שנים. את הפעילות הציבורית המוחצנת, זו הבוראת דברים בממש, המרתי בכתיבת דעות ובהוראה, בעריכה ובהנחיית כותבים אחרים. אבל מאז נולדו לי בניי, שאני מגדלם לבדי, על אחת כמה וכמה אין מה לדבר על זמן פנוי.

ובכול זאת, מכיוון שאני מנהל סדר יום וסדר שבוע קבועים, מדויקים עד לרמה של עשר דקות, ומכיוון שבשל ריבוי המשימות של חיי סיגלתי לעצמי עבודה בו-זמנית על דברים שונים – לשכתב פרק ברומן שלי בזמן שתלמידיי בסדנה כותבים תרגיל, לבשל ולאפות, לקפל כביסה או לנקות את הבית ואת האוטו, לערוך קניות בשוק או לעשות סידורים יחד עם הילדים, ואגב כך גם ללמדם דברים רבים ומגוונים על החיים – בכול זאת אני מוצא לעצמי, מדי שבוע, רצועת זמן חופשית. למעשה, יש לי כמעט תמיד שני בקרים פנויים בשבוע, שבהם אני יכול לעשות כרצוני.

אבל המשמעות היחידה שיש לזמן פנוי בעבורי הוא עוד זמן לכתיבה. כי אני אדם כותב, יש לי, בכול רגע נתון, כמה פרויקטים בכתיבה בו-זמנית, כול אחד מהם בשלב אחר בתהליך היצירה, ולכן ידיי תמיד מלאות ותמיד יש לי מה לעשות, בזמן הפנוי-לכאורה העומד לרשותי.

כדי לא להיכנס לדכדוך נפש, שאני יושב לבדי בבית, ועוסק במלאכה הבודדה מכולן, הכתיבה, אני משתדל לפחות אחת לשבוע לצאת לכתוב בבית קפה, ב'אספרסו בר,' בית הקפה האהוב עלי בסביבתי. לסגנית המנהלת של סניף הבנק שלי, המצוי בסמוך, נדמה שאני מתהולל או מתבטל שם. ולא אחת, כשחלפה על פני שולחני, הפטירה משהו באשר לזה, שאני יושב בבית קפה במקום להתפרנס. אבל האמת היא, שהזמן הפנוי-לכאורה שאני מעביר בבית קפה, כשעתיים מדי שבוע, הוא זמן פורה מאוד בעבורי.

בזמן הזה אני כותב גרסאות ראשונות של דברים, על פי רוב בכתיבה אינטואיטיבית, משוחררת לגמרי, מה שקרוי 'כתיבה רעה,' לא משום איכותה, אלא כדרך להוריד חסמי יצירה, להרשות לעצמי לכתוב ביד, בעט פיילוט, שהדיו שלו נמרח על המחברת. בזמן הזה אני גם משכתב פרקים שכתבתי כבר, וברגע שאני מתעייף ממה שאני עושה, אני משלם, יוצא מבית הקפה ושב אל הזמן הדחוס, האמתי, זה שבו עלי לקיים את כול חובותיי כהורה יחיד, מפרנס וגם עקרת בית, סידורים וגם מחשבות ותכנוני עתיד.

מזה קרוב לשלוש שנים, מאז נולדו בניי, לא ראיתי סרט בבית קולנוע, גם לא במכשיר ה-די.וי.די הביתי. כלומר, אם לא מחשיבים את 'טיף וטף' ואת 'יובל המבולבל' ו'סמי הכבאי' כזמן איכות בקולנוע. הצגות תיאטרון ספורות בלבד ראיתי, ברובן היו אלה הופעות חוזרות של ההצגה על פי ספרי, 'מעשה בטבעת,' וכמה מופעים של גיסתי, מיכל. על מועדונים, פאבים וכדומה אין בכלל מה לדבר. אני לא אוהב את זה, וזה כלל לא חסר לי.

הדבר היחיד שאני מצר עליו הוא, שאין לי סבלנות או יכולת לשבת בשקט, באור מונמך, על כורסת הטלביזיה המרופטת בחדר האורחים בביתי, ופשוט לקרוא. ואני קורא המון. אבל גם את זה אני עושה תוך כדי משהו אחר – הליכה קצובה על הסטפר במכון הכושר.

הייתי יכול לסיים את הפוסט הזה בהיגד ה'פולני,' ששמעתי אותו לא אחת בילדותי מפי אמי, זכרה לברכה, "אני כבר אנוח בקבר." אבל אני חושש, שאני לא עשוי אפילו לזה. גם שם אני לא אנוח. אני כלל לא אהיה שם, למעשה. בעוד גופי ישיב את עצמו לעפר שבא ממנו, רוחי מזמן תזדרז לעשות לעצמה חברים בין דרי מעלה, או תתדפק על דופנו של כיסא הכבוד, קצרת רוח, בבקשה מריבונו של עולם שישיב אותה כמה שיותר מהר למטה, לא משנה לאיזה גוף, כי יש לה עוד המון מה לעשות עלי ארץ, וכול העסק נתקע לה באמצע, עם האילוץ הנבזי והמיותר הזה, של המעבר הזמני בין העולם הזה לבין העולם הבא.

מודעות פרסומת

השאר תגובה