על כלבים, תינוקות ובני אדם

"אבא, לונה לא יכלה לעמוד, והלכה לישון תמיד אצל הרופא, נכון?" שאל הלילה דניאל, כשכבר שכבנו שלושתנו במיטה הרחבה, בדרך להרדימם בה.

"נכון, דניאל," אמרתי לו.

"אני רוצה לונה חדשה. אני רוצה כלב חדש," הוסיף.

"בכיכר," הצטרף מיכאל לשיחה.

"לא, מיכאל, אי אפשר לקחת כלבים מן הכיכר. הכלבים שם שייכים לאנשים אחרים," חייכתי בחושך.

"אני רוצה תינוק," הפתיע אותי מיכאל, "אני רוצה שיהיה לנו תינוק," אמר.

גל עמוק של צער שטף אותי.

"אני לא חושב שכבר יהיה לנו תינוק, מיכאל," השבתי לו.

"למה?"

"כי ניסיתי וזה לא הצליח לי. לא תמיד זה מצליח. לפעמים כן ולפעמים לא," אמרתי לו.

לפני כחודשיים, כשלונה הלכה לעולמה, והם ביקשו כלב חדש, אמרתי להם, שעכשיו לא הזמן להביא לנו כלב חדש הביתה, מפני שאולי יהיה לנו תינוק. לא חשבתי שמישהו מהם זכר את זה. מסתבר שהזיכרון שלהם הרבה יותר טוב מכפי שאני חושב.

עברו כמה דקות שיחה בנושאים אחרים. ואז נשקתי להם. בתחילה לדניאל.

"אבא, אתה לא הולך," וידא.

"לא, אני סתם מנשק אותך."

"למה?"

"כי אני אוהב או…"

"אותי ואת מיכאל."

"למה?"

על כך לא ענה.

"כי אתם הבנים שלי."

ואז נשקתי למיכאל, וזכיתי לאותה סדרת שאלות בדיוק. אבל בסופה ארבה לי עוד שאלה.

"אבא, מי קנה אותי?" שאל מיכאל.

"אף אחד לא קנה אותך," השבתי לו כתמיד, "ילד לא קונים. אני הולדתי אותך."

"ומי קנה אותי?" שאל דניאל.

"כבר אמרתי לכם. אני הולדתי אתכם. מה, ילד זה דבר שקונים במכולת?"

"כן!" צהלו.

"מה, אני נכנס למכולת ומבקש מאבי – 'תן לי בבקשה שני ילדים, שני קוטג' ולבן?'"

הם צחקו.

"אני הולדתי אתכם, כי מאוד רציתי ילדים חמודים כמוכם," הוספתי מקץ רגע.

ואז עברנו שוב לנושאים אחרים.

זה היום השישי לחופשת הפסח. ואנחנו עוברים אותה בנעימים. מדי יום אנחנו עושים שני דברים. משהו לפני הצהריים ומשהו אחר הצהריים. ובאמצע נחים. אתמול בבוקר היינו בים, ואחר הצהריים בפרק החורשות ובבורגרים. היום בבוקר בילינו בתערוכת 'אדם, אדמה' בכיכר רבין, ובג'ימבורי של גן העיר, יחד עם חברנו עופר לירוז, ואחר הצהריים בילינו בפיצרייה הקרובה אלינו, שלמרבה השמחה ממשיכה להגיש פיצות גם במהלך החג.

לפני הצהריים, כשהיינו בג'ימבורי בגן העיר, הילדים השתוללו מאוד. הם טיפסו וקפצו בין קומות המתקן, בעוד עופר ואני משגיחים עליהם מלמטה, ופעם אחת גם נכנסתי אחריהם כדי לוודא שהם בסדר שם, למעלה, ואחרי כן ירדו ושיחקו בהשתחלות בזה אחר זה לתוך חבית משחק גדולה, העשויה מחומר פלסטי רך. בשלב מסוים, כמו שזה קורה לו מדי פעם, מיכאל איבד את העשתונות ונכנס לאמוק, מרוב השתוללות. הוא הניף את ידו וסטר לי בחוזקה.

מבלי לחשוב פעמיים הנפתי את ידי והשבתי לו בסטירה. לא חזקה מדי. אבל כזו שתזכיר לו, שעלי לא מרימים יד. אף פעם. בשום מצב. וזה גם מה שאמרתי לו, כשהורדתי אותו מידיי והנחתי לו לשכב כמה דקות על יריעת הפלסטיק המרפדת את רצפת המתקן, ולבכות מעלבון.

מקץ כמה דקות הרמתי אותו בידיי, הושבתי אותו על ברכיי, חיבקתי ונישקתי אותו ודיברתי איתו על מה שהיה.

בדיוק ברגע הזה ניגשה אלי גברת לבושה בהידור, בחליפת בגדים שחורה, שיערה בלונד מחומצן ועיניה מכווצות מזעם.

"סליחה, אדוני, אתה הסבא?" שאלה.

"לא, אני האבא," השבתי לה.

"ילד לא צריך שיכו אותו. ילד צריך השגחה," ירתה מבין שפתיה הקפוצות ועיניה יורות בי את חיצי זעמה.

"גברת, אל תתערבי בעניינים שלי," אמרתי לה בחדות, "אל תגידי לי איך לחנך את הילדים שלי."

היא סבה את גווה אלי והלכה משם, טובלת בצדקתה. היא עוד עמדה שם, בפתח הג'ימבורי, שעה ארוכה, זורקת אלי מבטים.

די מהר אחרי כן יצאנו מן הג'ימבורי אל מתחם המכוניות הקטנות, ואחרי כן למתקני המשחק האחרים ברחבי הקומה. אבל אני פשוט רתחתי מזעם, וגם קצת חששתי מפני הגברת הזאת. היא ראתה גבר מבוגר סוטר לפעוט, וזה כנראה הפעיל אצלה את כול הזעם והצידקה. היא לא ראתה שלוש שנים רצופות של טיפוח והשגחה ודאגה יומיומיים בילדיי, ואפילו לא את הבוקר האחד הזה, של היום, שהתחלתי בו רווי שינה ורגוע, ומקץ שעה אחת בלבד, אחרי ששניהם חירבנו בתחתונים רגע אחרי שהלבשתי אותם ליציאה, ואחרי ששיגעו אותי כהוגן בבחירת בגדיהם וגם בהשתוללות בחצר, יצאתי איתם מן הבית לכיכר העיר מתוח כקפיץ.

היא גם לא יכולה הייתה לדעת, שיצאתי מן הבית עם מערכת בגדים חליפית, קיצית, וכובעים, ומים, וכאשר הגענו לכיכר העיר, וראיתי שהתערוכה הזאת הופקה באופן נטול חמלה – בלי רשתות הצללה מעל הכיכר, ההומה בפעוטות ובהוריהם – ביקשתי מעופר שייגש ויקנה קרם הגנה לילדים, כדי למרוח בו את עורם. היא גם לא יכולה הייתה לדעת, שמקץ פחות משעה של בילוי בשמש לקחתי את הילדים לבילוי בגן העיר, בעיקר מפני ששם מוצל. מה היא בכלל יודעת, הגברת הזאת.

היא לא יכולה לדעת כמה הרבה אני משקיע בילדים שלי, ואיזו מערכת יחסים נפלאה יש לנו. היא רואה מהרהורי לבה. אבל אחת כזו היא מסוכנת. הרי יכולה הייתה גם להתקשר למשטרה ולהזעיקה למקום, או השד יודע מה.

זה הרס לי את מצב הרוח לשעה ארוכה אחרי כן.

אבל בסופו של דבר חזרנו הביתה, הילדים אכלו איתי עוף לארוחת צהריים, אחרי כן ישבנו וליקקנו כמה כפיות של "האגן דאז," ולבסוף הלכנו לישון, כמו תמיד, בימי החופשה הזאת, שלושתנו יחד, במיטה של אבא.

ואז קמנו בארבע, ויצאנו שוב לשחק. הילדים נסעו באופניים שלהם מנווה צדק עד הפיצה בפינת הרצל לילינבלום, ואני רץ אחריהם, מקפיד לעצרם בכל פינת כביש, ומזכיר להם שהם 'חכמים בכביש'.

ואחרי כן כך גם כול הדרך חזרה הביתה.

אם יש טיפוסים שאני באמת מבוהל מפניהם, הריהם הצדקנים. אותם בני אדם, הבטוחים שהאמת מצויה בידם, ויש להם הרשות והיכולת לשפוט את זולתם ללא עוררין.

ומחר יום חדש. אם לא יהיה חם מדי, נשכים קום ונבלה בים. בצהריים כמובן נהיה בבית. ואחר הצהריים נלך לעשות קניות בשוק, לקראת ארוחת יום ההולדת של מיכאל ודניאל, שתיערך אצלנו בערב החג. כבר סיכמתי עם הילדים, שביום חמישי בבוקר נעשה פה ברכה בחצר, הם ישתכשכו במימיה ואני אבשל.

שיהיה לכולנו המשך חג שמח, אמן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה