יעצט, יוסף, מעפורט! (עכשיו, יוסף, נוסעים!)

דגל גאווה שחור    לפני כחודש, כששכבתי על המיטה בין בניי, להרדימם, תקף אותי לפתע חזיון אימים. לא ישנתי. מתוך ערות ראיתיו. במראה שנגלה לעיניי באו קנאים, אנשי דאע"ש או קנאים יהודיים, לבתיהם של האבות הגאים, והפרידו בכוח בין האבות לבין ילדיהם. את ילדיהם כלאו במכלאה, את אבותיהם הובילו לגרדום. אז הכריחו את הילדים לצפות בעריפת הראשים של אבותיהם, ובמקרים מסוימים אף אילצו אותם ליטול בה חלק.

קפצתי מן החזיון המבעית הזה, שראיתיו בעודי ער, וכתבתיו במחברת. אמרתי לעצמי, שאין הוא נובע מתוך חרדותיי, אלא הוא מבשר נוראות. אני כבר מקבל הרבה מאוד שנים סימני אזהרה מטרימים כאלה, כדי לזהותם בבירור. אבל החלטתי להמתין עוד קצת.

מקץ כמה ימים נשנה החזיון הזה. וכעבור עוד כמה ימים בא שוב. הפעם ראיתי את עצמי בעיניי רוחי אורז את הבית ונמלט מכאן.

כתבתי את הדברים האלה, ושיתפתי בהם רק את הקרובים אלי ביותר. אבי, אחיי, חברותיי הטובות ביותר. כולם אמרו לי להירגע. שאמנם, יש קנאות גדולה בגבולות ישראל וגם בתוכה, קנאות מוסלמית וגם קנאות יהודית. אבל שאין לי לאן לברוח מפניה, ואין לי לאן ללכת. וכי כול עוד מדינת ישראל קיימת, היא תדע לשמור על הקנאות מחוצה לה וגם בתוכה.

הדברים הללו לא הרגיעו אותי, כי נזכרתי בסיפור על אם-אמי, סבתא צביה.

במשפחתנו מספרים על סבתא צביה, שזמן קצר לפני פלישת הנאצים לפולין קמה בוקר אחד, בעיירה שדלץ שגרו בה היא, סבא יוסף וחמשת ילדיהם, שכרה עגלה, העמיסה עליה את מיטלטליהם והודיעה לסבא שלי: יעצט, יוסף,  מעפורט! (או כך, לפחות, אני מדמיין אותה אומרת לו). "או שאתה עולה על העגלה ומצטרף אלינו, או שאתה נשאר כאן לבדך. אני עם הילדים כאן לא נשארת."

סבא לא רצה לרחוק מעירו ומפרנסתו. אבל נחישותה של סבתי עשתה את שלה. הם ברחו אל מעבר לגבול, וכך הצילו את נפשותיהם.

ארצה עלו בשנת 1949, אחרי תלאות רבות, וקבעו מקום מושבם בבני ברק, שם גידלו את ילדיהם בחינוך התורני. משפחה דתית היו. והם גם מוצאי.

כשתקפו אותי החזיונות הללו החודש חשבתי על סבתי. תהיתי, מתי יודע אדם שכלו כול הקיצין, שקיבל כבר אזהרה מפורשת, וכעת, ממש כעת, עליו לנטוש הכול, לעזוב הכול ולנסוע, לברוח, אם הוא רוצה להציל את נפש ילדיו ואת נפשו.

אבל חיכיתי.

לא משום שאינני מאמין לאזהרות שאני מקבל. לצערי הוכיחו את תקפותן פעמים רבות מדי. אני מאמין להן לחלוטין.

אלא מפני שככול האדם, קשה לי לוותר על ביתי ועל מקומי בעולם, ולברוח. ויתר על כן, אני מחונך כיהודי. וככזה אני יודע שאין לי, לאמיתו של דבר, לאן לברוח. שמקומי הוא כאן.

אתמול והיום קיבלתי אישור מצער ומטלטל לחזיונותיי.

אתמול פורסם בתקשורת, שיו"ר ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין, וחבר מרעיו, הכינו קמפיין נגד מצעד הגאווה בירושלים. הקמפיין ממוקד כולו באבות הגאים ובילדיהם, שנולדו כתוצאה מפונדקאות. עיקרו הוא כרזות, שבהן מופיעים ילדים עצובי פנים, השואלים "אבא, איפה אימא?"

מיד כשפורסמו הדברים בתקשורת פנה אלי חברי הטוב, עופר אליסון, וביקש שאגיב עליהם. כתבתי לו, שאינני יכול לעשות כן, מפני החשש לגורל ילדיי. אינני רוצה לעמוד בחזית כעת. אם ארגון האבות הגאים יפעל מהר, אולי יספיק להגיש לבית המשפט בקשה לצו איסור או צו הגבלה של ארגון להב"ה. אבל אני אינני מוכן לעמוד בחזית ציבורית נגד הארגון הפשיסטי הזה, מפני שעלי לדאוג לגורל בניי.

התשובה הזאת אכלה אותי. מעולם לא פחדתי להביע את דעותיי, גם כשהייתי במיעוט. אינני אדם פחדן. אבל כיום מוטלת עלי החובה לדאוג קודם כול לשלום ילדיי. והוא המכתיב את פועלי בעולם.

ועם זאת ברור לי, שחזיוני לא היה חזיון שווא. שהאבות הגאים, בעצם הפיכתם לאבות באמצעות פונדקאות, קוראים תיגר על סדרי החברה ועל מבנה המשפחה, וגם אם הם עושים את הדבר מתוך אהבה וכמיהה לילדים, בעל כורחם הם נתפסים בעיניי שמרנים וקנאים כפורעי הסדר הטוב, וככאלה הם גם מעמידים עצמם, שלא בטובתם, כמטרות לתקיפה.

ארגון להב"ה הגיע למצעד הגאווה היום עם השלטים האלה. עם קמפיין, שכול כולו נסוב נגד האבות הגאים וילדיהם, ומנסה לצבור תומכים בדרכו הנפשעת על ידי הדרה ופגיעה בילדים רכים, ובהם ילדיי שלי.

יחד עם פעילי להב"ה הגיע למקום גם ישי שליסל, האסיר המשוחרר טרם זמנו, שדקר לפני עשור שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, וכעת, מקץ חודש אחד מאז שחרורו המוקדם, שפעילי ימין ורבנים פעלו למען קיצור מאסרו – שב ודקר, הפעם שישה בני אדם, ועוד אין זה ודאי שכולם ייצאו מזה בשלום.

הערב מיהרו פעילי הקהילה לארגן עצרת מחאה והזדהות עם הפצועים במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב. לא הלכתי לשם, הן מפני שאינני רוצה להביא את ילדיי לתוך אירוע כזה, הן משום שכבר לילה ועליהם לישון בבטחה במיטותיהם, והן משום שאינני מוצא בעצרת כזו שום טעם, ממש כשם שאינני מוצא שום טעם בגינויים הציבוריים שנישאו הערב מפי כל – מנשיא המדינה וראש הממשלה, דרך שר החינוך וכלה ברבנים הראשיים.

אין שום טעם בדברי גינוי או בהבעת זעזוע, אם אינם מלווים במעשים.

מקומו של ישי שליסל בכלא, אם לא במוסד סגור לחולי נפש.

מקומו של בנצי גיפשטיין בכלא. הוא וארגונו חייבים להיות מוצאים אל מחוץ לחוק.

אסור שגילויי קנאות כאלה ימשיכו מבלי שמדינת ישראל תפעיל את כול כוחה בעצירתם ובמיגורם.

דמנו ושלום ילדינו ובטחונם הרגשי מוטלים על הכף כאן. ונגד פשעי שינאה כאלה לא יועילו נאומי סרק או דמעות תנין.

רק אתמול נודע לי, מפוסט בפייסבוק, שהשבוע ניסתה קבוצת צעירים לדחוף צעיר הומו מן הקומה החמישית של קניון בתל אביב, משום שהוא הומו. הנער הצליח לברוח מהם ולא התלונן במשטרה, מפני שהוא בארון. למרבה החלחלה, מה שניסו הצעירים הללו לעשות הוא העתקה, אחד לאחד, של הענשת הומואים באיראן. הרי לא מזמן נזרקו אל מותם שני צעירים הומואים מקומה גבוהה של מגדל באיראן.

התקשורת, המביאה את סרטוני דאע"ש ואת זוועות טהרן לכל רחבי תבל, מספקת רעיונות מחרידים לצעירים נמהרים ומשועממים, לקנאי דת ולחולי נפש. האווירה האלימה בחברה הישראלית בכלל, וההסתה נגד הומואים, ובייחוד נגד אבות גאים וילדיהם, שנוצרו בפונדקאות, מספקת למטורפים הללו את הכוח המניע למעשיהם.

לכן, כל גילוי של הסתה, החל מפוסטים בפייסבוק שיש בהם הסתה נגד הומואים, ובתוכם נגד האבות הגאים, כמו הפוסטים של עירית לינור ואחרות, דרך הקמפיין של ארגון להב"ה וכלה בגילויים מחרידים יותר – צריכים להיות מטופלים במהירות בכלי אכיפה ובכלים משפטיים. זאת, כדי למנוע את הישנותם של פשעי השנאה.

היה כבר פשעו של ישי שליסל ב 2005, היה כבר הרצח בבר נוער, היה פשעו החוזר של ישי שליסל הערב. אני לא רוצה אפילו לחשוב לאן עלול להגיע פשע השנאה הבא.

ועד אז, מילה אישית לחבריי, האבות הגאים. – הישמרו לנפשותיכם, ובעיקר לנפשות ילדיכם. אל תחשפו אותם לאלימות, ולו לפוטנציאל של אלימות, אם אין בזה הכרח.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “יעצט, יוסף, מעפורט! (עכשיו, יוסף, נוסעים!)

  1. אילן יקירי, אני מודה שכשסיפרת לי על חלומך גם אני ייחסתי אותו לחרדות הוריות ולא לאזהרה של ממש. הערב אני עומדת המומה מצער ואין מילים בפי להרגיעך. בחברה האלימה שאנו חיים בה, עם אנשםי שאני מתביישת לחשוב שהם חלק מהעם שלי, הישמר מאד לנפשך ולנפשות ילדיך.

  2. פוסט שובר לב! בעיקר כשהתוצאות כבר ידועות…נורא לחשוב שאתה נאלץ להגביל עצמך מתוך חשש! אסור שזה יקרה…

השאר תגובה