רצועות זמן – על תרשים הזרימה עם תאומים

אחד הדברים הראשונים שמלמד ורד בן-פורת, בסדנאות ההורות לתאומים, שהיא מעבירה ברחבי הארץ, הוא, שתמיד צריך לתכנן את הזמן, מפני שמה שהכי קשה לילדים זה מעברים. מעבר ממקום למקום, מפעילות לפעילות. לדבריה, זהו סוד ניהולו התקין של הזמן בגן הילדים. הגננות מתכננות מראש את הזמן.

את השיעור הזה, כמו דברים רבים נוספים שלמדתי מוורד, בזמן שקיימה בביתי סדנה להורי תאומים, אני זוכר היטב. אפשר לומר שהידיעה הזאת נטמעה בי זה מכבר. ואני מגלה זאת בעיצומם של הימים החמים האלה, שבהם כול כך קשה להתנהל, כל אדם בפני עצמו, על אחת וכמה כשאתה הורה יחיד לתאומים.

מדי ערב, כשהילדים הולכים לישון, הם שואלים מה נעשה מחר אחרי הגן. לכן, מדי יום אני מעסיק את עצמי בשאלה הזאת, עוד בטרם פגישתי איתם עם שובם מן הגן. לא תמיד יש לי תשובות מוכנות. לעתים אני מרשה לעצמי גם לאלתר. אבל המפגש הכי טוב שלי עם הילדים הוא, כאשר אני בא עם הצעה קונקרטית, ומצויד בהתאם. אם הולכים לים או לבריכה, אז עם בגדי יום ומשחקים מתאימים ודברי מאכל. אם לספארי או לגן המשחקים בפארק החורשות, אז שתיה ומאכל בלבד. וכיו"ב.

אבל ישנם ימים כמו היום, שבהם, למן הבוקר, הרגשתי מרוקן וחסר כוחות, בקושי היה לי כוח להתנהל בתוך יומי, לעשות כושר, ללמד, ואז, כאשר קמתי משנת הצהריים, שהייתי שמח להתמיד בה, לולא הייתי מוכרח לאסוף את הילדים מן הגן, הרשיתי לעצמי לבוא אליהם בידיים ריקות, בלי תוכנית. אבל עם המון אהבה.

"אבא, מה עושים היום?" שאלו.

"היום מאוד חם," השבתי להם, "ואין לי כוח. נלך הביתה."

"אני רוצה לאכול גלידה חדשה בחנות," אמר דניאל.

"אני לא רוצה. חם בחוץ. אני רוצה להישאר בבית, במזגן," אמר מיכאל.

"אבל אני לא יכול להשאיר אותך לבדך בבית," השבתי לו. "וחוץ מזה, מה, אתה לא רוצה גלידה?"

"לא. אני רוצה שאילנה תשמור עלי, ואתה תלך עם דניאל לאכול גלידה בחנות," אמר מיכאל.

זה הדהים ושימח אותי מאוד. משום שזו הפעם הראשונה מאז נולדו, שהילדים בחרו בדיפרנציאציה, שהחליטו שלא יבלו יחד, אלא אחד עם אבא ואחד עם אילנה. בעיניי זהו שלב מאוד חשוב בתהליך התבחנות הזהות הנפרדת של כל אחד מהם, וגם בתהליך עצמאותם.

אילנה נכנסה אלינו כדי להיות עם מיכאל, אני ירדתי עם דניאל לחנות הגלידה בשבזי-פינס.

בדרך חזרה הביתה דניאל גם ביקש להתבונן בדלת של חדר השינה שלנו, המצויה ברחוב המקביל. וכך עשינו.

כשחזרנו הביתה מיכאל שכב על הספסל בסלון וצפה בשירי השטוזים של דתיה בן דור. דניאל יצא עמי לחצר, ועזר לי להוריד כביסה.

אחרי שסיימנו החלטתי לנקות את המכונית עם שואב אבק, משיירי המזון ובעיקר חול הים שדבקו בה. אז הוצאתי את שואב האבק לחצר, עם חוט מאריך, אך ברגע שראו זאת, השתחלו בין ידיי ואצו אל המכונית.

כשסיימנו את זה, מיכאל נטל לידיו ביוזמתו את קופסת הפליי מובייל שקיבלו מדודה אוסי ופרש את תכולתה על השולחן.

פליימוביל      "אבא, תראה מה בניתי!" קרא לי מקץ איזה זמן. ניגשתי אליו.

"מה זה?" שאלתי.

"זה בית סוהר. לאנשים רעים," הסביר לי.

"אה, ודניאל בנה מגדל של בית הסוהר?" שאלתי את דניאל. הוא הנהן.

"אבא, תשב איתנו קצת," הזמין אותי מיכאל.

"רגע, אני מכין סלט," השבתי לו.

הם שיחקו קצת בפליימוביל, ואני חתכתי סלט, ואז הבאתי להם תגבור באבני לגו. כשסיימו, הזמנתי את מיכאל לנקות את השולחן בחצר, לשפשף אותו עם סקוטשברייט וסבון, בעודי מטאטא את החצר. דניאל היה שקוע בשלו. בצפייה בסרטוני ילדים בסמרטפון. הם נהנים מאוד לבחור באצבעותיהם הקטנות סרטוני ילדים מוכרים וחדשים ביו-טיוב, מזהים לבדם את היישום של יו-טיוב, ואפילו למדו כבר איך להגביר או להנמיך את עוצמת השמע ואיך להגדיל את תצוגת הסרטון על גבי המסך.

החום פחת, בריזה נעימה נשבה בחוץ. הצעתי להם לצאת לטייל קצת. אבל הם סירבו. הם העדיפו להישאר בבית. אז הראיתי להם, בהמשך למה שבנו בפליימוביל, סרטון על מגדל פיזה, ואז נזכרתי בוונציה והראיתי להם סרטונים על שיט גונדולות בוונציה, וסיפרתי להם על העיר הקסומה הזאת, שאין בה רחובות, רק נהרות.

"אבא, תיקח אותי לשם," ביקש מיכאל והצביע על אחת הגונדולות, "אני רוצה בסירה הזאת."

את דניאל כל העסק הזה פחות עניין. הוא רצה מגע.

אחרי כן התרחצו והשתכשכו שעה ארוכה באמבטייה. כתמיד, ביקשו כלי מטבח לשחק איתם. נתתי להם חמש-שש כוסות צבעוניות מפלסטיק, ושתי מצקות מרק, כדי שיוכלו למלא את הכוסות במים. הם 'בישלו' כל מיני דברים בכוסות, אחרי כן השתמשו בהן כדי לשפוך איש על רעהו מים, בצהלות שמחה, ולבסוף גם עשו כול מיני דברים עם המצקות. דניאל ניגן על מצקת כעל גיטרה, מיכאל הכניס לתוכה את רגלו.

ואני ישבתי מולם על האסלה הסגורה, וחשבתי עד כמה חברי תיאו מיינץ ז"ל היה שמח, לו היה רואה את מיכאל תוחב בחדווה את כף רגלו הקטנה לתוך מצקת המרק, שנטלתי מביתו של תיאו אחרי מותו, כדי שתמיד, מדי יום ביומו, תזכיר לי אותו.

אם יש הישארות הנפש, ויש צדק בעולמו של הקב"ה, ואני מאמין שיש, תיאו ודאי צופה בנו עכשיו בהנאה רבה, וחיוך פרוש על פניו.

אחרי המקלחת הילדים שיחקו קצת בעירום, אחרי כן קפצו לענת ואילנה, להגיד להן לילה טוב, ובשמונה ומשהו כבר היו במיטה, שם קראתי להם את הספר "הלוויתן ואני," ולבסוף גם כיבו את האור בתורות. כלומר, דניאל מכבה את האור ראשון. בזרועותיי. אחרי כן אני מוריד אותו אל המיטה, נוטל לחיקי את אחיו, מיכאל, ואז הוא מדליק את האור בחדר ומכבה אותו מחדש.

נשכבתי בינם, דניאל האיר את החדר באקדח הגדול, המאיר באורות צבעונין שעה שלוחצים על ההדק שלו. זה היה קסום. אחרי כן חשבתי שנרדמו, ויצאתי מן החדר, אך מקץ כמה דקות באו אלי בריצה.

"אבא, עשיתי קקי," הודיע לי מיכאל.

"ואני פיפי," צחקק דניאל.

זה הטריק הקבוע שלהם, לאחר במקצת את שעת ההשכבה.

אז החלפתי להם חיתולים, ושלחתי אותם בנשיקה למיטה. ואז גם חשבתי על ורד, על מה שלימדה אותנו, הורים לתאומים, וגם על האופן המענג והבלתי מעיק לחלוטין שבה זרם היום הזמן, אחר הצהריים והערב האלה, עם ילדיי.

"אני אוהב אתכם," אמרתי להם, "אתם ילדים נהדרים, ומאוד נהניתי אתכם הערב."

ואז נשקתי לכול אחד מהם על קדקודו, ושלחתי אותם לישון.

וזה מה שאעשה בעצמי כעת.

משום מה, בשעות האלה אין לי כוח לכלום. לא לערוך, לא לכתוב, לא לשכתב. הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות הוא לכתוב את הפוסטים האלה.

שיהיה גם לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

4 thoughts on “רצועות זמן – על תרשים הזרימה עם תאומים

  1. מקסים. תכנונים מראש הם עניין מומלץ, אבל לפעמים הכי טוב להעיף את כל התכנונים לכל הרוחות ופשוט לפעול לפי מה שמתחשק לנו באותו רגע. והכל זורם נהדר.

  2. זה כיף לראות שהם גדלים להיות אנשים שונים, מדי פעם תופס בהפתעה ומדי פעם מזכיר לך שהם באמת שניים ולא יישות אחת שבטעות התפצלה לה לשני גופים (או יותר).

    כיף לקרוא.

  3. מקסים כרגיל. היופי שבפרטים הקטנים של חיי היומיום, בניגוד גמור לטירוף שבחוץ.

השאר תגובה