שיחות של מבוגרים

תארו לעצמכם את מיכאל, דניאל ואותי מתיישבים הערב בפיצה השכונתית, "בית העם," בפינת הרצל-לילינבלום. אני מזמין פיצה להם ופיצה לי, הילדים ממתינים בסבלנות לפיצה אגב צפייה בסרטון על מאשה והדוב בטלפון החכם שלי, ואני מתבונן בהם. כשמגשי הפיצה מוגשים לשולחן, מיכאל מבקש להחליף איתי מקום, כך שיישב כשפניו מופנים לרחוב לילינבלום.

"אני רוצה להסתכל במכוניות," הוא אומר.

אני מחייך אליו ומחליף איתו מקומות. הוא מתיישב במקומו, מתחיל לאכול, ואז פולט –

"איזה כיף לאכול בחוץ. כמה זה נעים."

אני מביט בו נדהם. כבר שמעתי אותו אומר כמה פעמים לאחרונה, "איזה פרח יפה!", כלומר – מביע את דעתו על טבעו של איזה דבר בעולם. אך עדיין לא שמעתי אותו מבטא באופן כל כך ברור את שמחתו למול משהו.

"כשאתה יושב ואוכל ככה, אתה פשוט ילד מקסים ואני אוהב אותך," אמרתי לו. הוא ידע בדיוק למה התכוונתי. לזה, שכאשר הוא משתולל בטירוף, בוחן ומאתגר כל העת את גבולותיי, הוא משגע אותי. ככה זה עם משחק ה'טיזאק' וה'בולבול'. מי שלא יודע, 'טיזאק' זה 'התחת שלך' בערבית. ובתקופה האחרונה מיכאל ודניאל, אבל בייחוד מיכאל, סיגל לעצמו משחק – לתפוס בטוסיק או בבולבול של אחיו, ואם אפשר אז גם בשלי, או לחבוט בהם, ולקרוא 'טיזאק' ו'בולבול'.

זה קורה בכול זמן נתון. בים, באמבטיה, אגב התלבשות. אבל זה קורה גם עם זרים. שניהם ראו הבוקר, בחוף הים, אשה בביקיני, שהרצועה של חלקו התחתון נכנסה לה אתם יודעים לאיפה. ולכן נראתה כמהלכת עם ישבנה הגדול חשוף לעין כול.

"טיזאק! טיזאק! אבא, יש לה טיזאק!" צהלו, מצביעים עליה בידיהם, ממקום מושבם – כסאות הבאר שהסבו עליהם בקיוסק של "מנטרה ריי" עם ארטיק מישמיש וארטיק שוקולד.

משחק אחר הוא היריקות. מיכאל מוביל בו. הוא יורק. הרבה. על אחיו, עלי, כמעשה של משובה או כמחאה על איסור. ולא ממש עוזר לי שאני אוסר זאת עליו. להפך. הוא מגביר את קצב יריקותיו, כמו כדי לאתגר אותי או להוציא אותי מכליי. ולא פעם הוא גם מצליח.

אז לשבת איתו הערב בפיצה, ולשמוע ממנו מבע כל כך בוגר ורהוט, זה בהחלט שובה לב. לא משכיח משובות, אבל שובה לב בדרכו.

מיכאל ודניאל מתקנים את האוטו של אבא, ואלקה, השכנה, מתקנת לדניאל את פטיש הפלסטיק שלו.
מיכאל ודניאל מתקנים את האוטו של אבא, ואלקה, השכנה, מתקנת לדניאל את פטיש הפלסטיק שלו.

עם דניאל החיים השתנו לגמרי. הימים הקשים אחרי מותה של לונה, שבהם התמודד עם אובדנה, עברו. הוא מפגין כעת בגרות ואחריות פשוט מעוררות התפעלות. אמנם, אם אני רק מעז להסיט אותו ממשהו שהוא עסוק בו, בדרך כלל חיבור דבר לדבר, חוט חשמל למזרק (הוא תוחב קצות חוטים לתוך מזרק ואז דוחס אותם פנימה עם בוכנת הגומי של המזרק), או מקל לצינור, הוא תמיד עסוק בלחבר משהו למשהו או בפירוק דבר כלשהו – הוא משתולל מכעס. אבל מלבד הרגעים האלה הוא פשוט ילד מדהים. ניגש לבדו לשירותים, יורד מכסאו אחר ארוחה כדי לנטול את ידיו ולצחצח שיניים, נענה לכל בקשת עזרה מצידי. ואצלו, המבע שונה לחלוטין. הוא משבץ כל מידע חדש בתוך תבנית סיפורית קיימת. "פעם נפלתי מאוטו/קיבלתי כוויה/נגעתי במדוזה/עקץ אותי נחש/ – ירד לי המון דם, ולקחו אותי באמבולנס לבית חולים, ועשו לי בדיקות ונתנו לי תרופה." הוא מעבד את איומי הממשות בתוך תבנית סיפורית מומצאת, שנבנתה על בסיס תבנית שסיפקתי להם בעצמי, בספרי להם, במסגרת סיפורי ההמחשה שלי, "פעם דוד יאיר ואני הלכנו לבריכה, ודחפתי את יאיר, כשהוא שתה קולה מבקבוק זכוכית, ונשברה לו שן, וכשחזרנו הביתה סבא אברם כעס נורא." הוא כבר ניכס לעצמו את התבנית ויוצר את ההקשר החדש לפי צרכיו.

מיכאל מתמודד עם פחדיו אחרת. הוא מזהיר. הוא מזהיר אותי שלעשן זה מסוכן, ומבקש ממני לחדול מזה, מזהיר את דניאל לבל יעשה דברים מסוכנים, "אל תרים דברים מהפח כי יש בו גו'קים קטנים," אמר לו הערב.

"קוראים לזה חיידקים," הזכרתי לו.

"וזה עושה מחלות," סיכם מיכאל.

ואני יושב לצידם, מקשיב להם ואומר לעצמי שמשהו כאן הצליח לי. הילדים מדברים דיאלוגים שלמים בינם לבין עצמם ועם זולתם. עכשיו עלי רק ללמדם לקרוא ולכתוב, ולסגל עליהם את חדוות הקריאה. ואם אצליח בזה, דייני.

אבל אומרים לי שזה עוד מוקדם.

שיהיה לכולנו שבוע טוב, וקצת פחות חם מקודמו.

מודעות פרסומת

השאר תגובה