יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (6) – לילה ראשון מחוץ לבית והצפות רגשיות.

את הפוסט הזה אני כותב, במפתיע, מביתנו בתל אביב. התכנון המקורי שלי, בצאתנו מן הבית שלשום, היה לצאת מוקדם בבוקר מביתם של יאיר ומיכאל בשדה יצחק, לנסוע למוזיאון הטרקטורים בקיבוץ יפעת, ואז לבוא אל חברינו עדי ונווה בבלפוריה, שלהם שתי בנות ושני בנים, גדולים בחצי שנה ממיכאל ודניאל, וליהנות יחד.

אבל הילדים החליטו אחרת. ועמדו על החלטתם.

בבוקר אמנם נסענו לקיבוץ יפעת. מיכאל ודניאל כל כך כמהו כבר להגיע לשם, עד שסירבו בכול תוקף שאעצור בתחנת הדלק מול שדה יצחק כדי להצטייד בקפה ולקנות להם משהו לאכול, משום שלא ממש אכלו את ארוחת הבוקר. אבל מכיוון שידעתי, שהמוזיאון נפתח רק בתשע בבוקר, ומרחק הנסיעה בין שני המקומות הוא כ-30 ק"מ בלבד, בכול זאת התעכבתי איתם קצת בבית הקפה בתחנת הדלק. הם אכלו ארטיק, אני שתיתי קפה.

הדרך משדה יצחק לקיבוץ יפעת יפה. מלאת שדות וחורשות. אבל הילדים, שנרדמו אמש רק קרוב לחצות, והתעוררו כהרגלם בשש בבוקר, נרדמו במכונית. הם התעוררו רק כשהחניתי את הרכב מתחת לנופו של עץ אלון מצל, בחניון המוזיאון.

את פנינו קידמה חברת קיבוץ נחמדה ושמה הדסה. היא זכרה מי אנחנו, מפני שיום מקודם לכן הודעתי לה על בואנו, ושמחה לקראתנו. הכניסה עלתה לשלושתנו יחד כ-70 ש"ח.

הייתנו הראשונים במתחם, וזה היה כדאי. אמנם, תחילתו הוא במוזיאון ההתיישבות, מתחמים קטנים ומקסימים של סצנות מחיי הכפר של פעם – עמדת כיבוס כבסים בפיילה עם סבון, על 'קרש' מתכת ותלייתם על חבלי כביסה, בית חרושת ללבנים, גן ילדים של פעם, ועוד המון פינות אחרות, משוחזרות להפליא. אבל לא ממש התעכבנו באלה, מפני שהילדים שעטו היישר אל מתחם הטרקטורים, שם עומדים כעשרה טרקטורים מדגמים שונים של חברת 'ג'ון דיר,' לכולם מוצמד גרם מדרגות נוח לטיפוס, והילדים מוזמנים לעלות עליהם ולשחק.

בו-בזמן גם הוציא אחראי ההפעלה במקום, בחור צעיר ונחמד, בימבות טרקטורים לילדים, שבהן יכולים היו לפדל ולדווש על רחבת הבטון עד לטרקטורים.

דניאל טיפס מיד על הטרקטור הכי גדול במתחם והחל במשחקו. לקרוא לאחיו "אלביס, בוא! קיבלנו קריאה!" כמו בסדרה 'סמי הכבאי,' ומיכאל שיחק גם בטרקטורים, אבל בהחלט העדיף את הבימבות.

בשלב מסוים הוא התעייף, ואז הצעתי לו ללכת לפינת הכיבוס ולכבס כביסה. זה משך אותו מייד. אבל דניאל סירב להתנתק מן הטרקטור.

בלית-ברירה העליתי את דניאל על כתפיי, ואת מיכאל הובלתי בידי, בעוד דניאל צורח עלי ומושך בשערי, עד אל פינת הכביסה. הורדתי אותו שם מעלי, הראיתי למיכאל איך מכבסים בפיילה, ואז אמרתי לו שאני ניגש רגע לראות מה שלום דניאל – שרץ מיד בחזרה אל מתחם הטרקטורים.

לא דאגתי, משום שבינתיים הגיעה לשם סבתא עם נכדיה, ועוד זוג עם נכדים, והיה שם אחראי ההפעלה הצעיר, וכמה פועלים שעסקו בהרכבת סבכה במתחם. אבל בהחלט מצאתי את עצמי אץ כמה עשרות מטרים בין זה לבין זה, מוודא שדניאל לא נופל מן הטרקטור ואז אץ למיכאל כדי לוודא שאינו זז ממקומו.

בריצה השלישית אל פינת הכביסה גיליתי שמיכאל איננו בה. נשמתי פרחה. אמנם, המתחם סגור, ומרוחק מכבישים. אבל בכל זאת, לאבד את בני, ולו-לרגע, זה מבעית.

קראתי בשמו שוב ושוב, הלכתי קדימה, לכיוון מתחם הטרקטורים, ואז שמעתי אותו עונה לי חלושות. הוא הופיע מאחרי איזו פינה, מלווה באחראי ההפעלה של המקום, שאמר לי שהם מחפשים אחרינו והביט בי במבט נזפני.

כשהגענו למתחם הטרקטורים והוא ראה את דניאל על הטרקטור, הוא כבר הבין לבד, עד כמה קשה לי להתמודד עם שניהם בו-זמנית, ולא אמר לי מילה נוספת.

אחרי כשעה של בילוי במקום, בעשר וחצי, כבר נהיה חם. המתחם אמנם מוצל בסבכה, אבל החום של העמק עלה שם. בינתיים גם קלטתי שמיכאל לא אכל כמעט כלום מאתמול, שהוא חיוור, ואתמול, כשבילינו עם מיכל בבריכה, הוא גם רעד מקור כשיצא מן המים. קצת נדאגתי מזה.

עלינו על המכונית והתחלנו בנסיעה. אך ממש בכניסה לקיבוץ יפעת ראיתי שלטים על עבודות עץ של מישהו ועל משתלה, והצעתי לילדים לעצור רגע ולראות מה יש שם.

מתחם עבודות העץ היה סגור ומוגף. אך המשתלה הייתה פתוחה, ומכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הילדים חוו משתלה הם די נהנו בה. רק שהחום שם היה לבלי נשוא.

קניתי להם שם שבשבת רוח צבעונית לכל ילד, כאשר ביקשו, ושתי אדניות חרס קטנות לחלון המטבח שלנו, עם שק אדמה קטן. את השתילים כבר אקנה אצל כלנית בשוק.

נסענו לבלפוריה. עדי קיבל את פנינו בדיוק בתחילת הבישול של ארוחת הצהריים. הילדים מיד התחילו לשחק במשחקי הבנות והבנים שם, בסלון הממוזג, ואני עזרתי לעדי בבישול וברחיצת כלים.

IMG_0082 IMG_0083 IMG_0087 IMG_0113 IMG_0126 IMG_0129     ראשונה הגיעה הביתה נוגה, שמיד אצה וקפצה על הילדים. משניהם, דניאל התחבר אליה מיד. ראשית, הם מכירים כבר, מאילנה, משום שנוגה וזוהר, בנותיהם של עדי ונווה, טופלו פעם על ידיה, וגם כיום הן מבקרות אותה, מעת לעת. שנית, משהו בחיבור בין דניאל לילדה הבוגרת והגדולה ממנו היה מיידי. וזה היה תענוג.

מיכאל גם הוא השתתף במשחק. אבל שמתי לב שהוא לא כתמול שלשום. חלש, קצת חיוור, לא יודע. האינסטינקט ההורי שלי עבד שם שעות נוספות, וזה התגבר כאשר שניהם בקושי נגעו בארוחת הצהריים, והסתפקו בכרסום קלח תירס.

הלכנו לנוח יחד בחדרם של הבנים, וכששבו מן הגן, יחד עם אחותם האמצעית זוהר, נהייתה שם חדווה גדולה. השמש התחילה להתעמעם, הילדים הראו למיכאל ולדניאל את הטרמפולינה הענקית, באמת ענקית, שבחצרם, ומיד החלו כל ששת הילדים לקפץ יחד בטרמפולינה. לרווחתי ראיתי שמיכאל לא אפטי, אלא משתתף במשחק.

אחרי כן הלכנו למשק של אבא של נווה. כל ילד קיבל גזר כדי להאכיל בו את הסוסה, הוזמן ליטול בידיו אניצי קש כדי להאכיל את העגלים – ולהיכנס ללוח התרנגולות כדי לאסוף ביצים לארוחת הערב.

אלה חוויות, שמיכאל ודניאל בשום מקום אחר לא היו יכולים לעבור.

ברק ואורי, הגדולים מהם רק בחצי שנה, ליקטו ביצים במיומנות. מיכאל התגאה באיסוף ביצה אחת. דניאל כלל לא נכנס ללול. היה לו הרבה יותר חשוב לדרוש את רצועת הכלב החדשה שתלתה שם, כדי שיוכל לקשור אותה לקולר הכלבה, שעדי שחרר מסוגרה.

בסופו של דבר נסענו עם ארבעת הבנים לבריכה של בלפוריה, שם הרכיבו כל הילדים מצופים, שעדי הכין מראש, וכולנו נכנסנו למים. לתדהמתי, דניאל התקדם מאוד בשחייה. הוא כבר צף על כף יד אחת שלי בלבד, הכניס והוציא את ראשו מן המים, נושם ונושף, וכמעט לא שתה מים (טוב נו, רק קצת, הרי רק כך לומדים), וחתר בידיו וברגליו. מיכאל ישב שעה ארוכה על מעקה הבריכה, עד שלבסוף התרצה ונכנס גם הוא אל המים. אבל די מהר הוא ביקש לצאת מהם ולהתנגב.

ילד חכם. הוא כנראה הרגיש שהוא חולה.

בשלב הזה גם אני הרגשתי שיש לו חום. וכשהגענו הביתה מדדתי לו חום. והיו לו 37.5 מעלות. לא הרבה, אבל בבית השחי זה כמו 38. יחד עם החיוורון ומיעוט האכילה שלו, הרגשתי מודאג.

ואז דניאל הודיע שהוא לא רוצה לישון שם, אלא רוצה הביתה. ומיכאל החרה-החזיק אחריו.

היינו באמצע ארוחת הערב הנהדרת שעדי וחגית, הבייביסיטרית, הכינו. אבל הילדים לא רצו לגעת בדבר. רק הביתה.

ומכיוון שראיתי שמיכאל לא במיטבו, וששניהם מתעקשים על רצונם לנסוע הביתה, קיפלתי בצער את כל מיטלטלינו, נפרדתי מעדי ונווה והילדים – ויצאנו לדרך.

הבנתי, שכנראה בשביל פעם ראשונה מחוץ לבית, יומיים כאלה, עם שינה אצל דודה מיכל ודוד יאיר, אבל יומיים של ניתוק מוחלט מסביבתם הטבעית, ועומס כזה בחוויות חדשות, זה כנראה יותר מדי בעבורם. מה גם, ששכחתי את בקבוקי ההאכלה שלהם בבית, וכך נמנע מהם העונג לשתות חלב פרה או מטרנה, פעם-פעמיים ביום. ולאכול הם לא ממש אכלו.

חצי הדרך הביתה דניאל בכה. "אני רעב. אני רוצה משהו לאכול." אבל שום דבר שהצעתי לו, מארוחת הערב שצררתי איתי, דרך אקטימל או תפוח, ענבים או פריכית, לא עורר את תיאבונו. אחרי כן התחיל לבכות ש"אין לי שום דבר ביד. אני רוצה את הטלפון. תן לי את הטלפון, אבא," ולא הרפה, למרות שהסברתי לו שאני לא מכיר את הדרך הביתה, שעכשיו לילה ושאני צריך את האישה שמסבירה לי איך לנסוע בדרך (ווייז).

חשבתי שאני יוצא מדעתי. בשלב מסוים אפילו מיכאל כבר הפציר בו "די, כבר, דניאל, די!"

אבל הוא לא חדל מזה, עד שנרדם.

נסענו בכביש שש. הרגשתי שאני מוכרח קפה וסיגריה. עצרתי במתחם ההתרעננות. מיכאל התעורר וביקש גלידה. קניתי לו קסטה. עד שהבאתי למכונית את הקפה שלי, הוא הספיק לנגוס ממנה כמה ביסים – ולהקיא הקאה מאוד מרשימה על סביבותיו.

ניקיתי אותו, נתתי לו מים, והתחלתי לנסוע. בתחילה ניסיתי להשיג את הרופאה שלנו, כדי להיוועץ בה, אם לא מדובר בסימני התייבשות. אבל אז הרגעתי את עצמי. יש לו רק 37.5 חום, הוא הקיא רק פעם אחת, והוא בכל זאת אכל היום שני קרטיבים וחצי קלח תירס. ניסע הביתה, אתן לו מטרנה, ורק אם אראה שחומו עולה או מצבו מידרדר אסע איתו למיון.

ליתר ביטחון הודעתי לאבא שלי שיהיה בהיכון.

אבל עכשיו כבר אחת עשרה ורבע, שני הילדים ישנים, תודה לאל, והכול כנראה בסדר.

מחר כבר יקומו בסביבתם הטבעית, בבית. אם יקומו בטוב נהיה בסביבת הבית. אם יקומו חולים, נתחיל אצל הרופאה. ואז נחזור לבלות בבית.

תענוג גדול זה לא. הבית בנוי מלבני כורכר וסופח אליו את חום הקיץ במשך היום כולו, ואז פולט אותו בלילה. לכן קידם את פנינו הבל חום נורא כשנכנסנו אליו אחרי יומיים בלבד של היעדר מיזוג.

אבל מיד הפעלתי את מיזוג האוויר, תודה לאל שישנו כאן כזה, וכך כנראה נעבור את מחר.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה