יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (10)

"אבא, כואבת לי השן!" כך פתח דניאל את הבוקר הזה, וקבע, במידה רבה, את סדר היום. ליתר ביטחון ביקשתי ממנו שיפתח את פיו ובחנתי אותו באור. ואכן, השן הטוחנת הקיצונית בלסת התחתונה שלו, זו שכבר עשתה לו בעיות לפני חודש-חודשיים, נראתה שוב כלוקה בעששת.

אבל השעה הייתה מוקדמת מכדי להתקשר ל'מכבי דנט.'

אז השארתי את הילדים עם אילנה וקפצתי לכושר. הם בכו על כך שאני הולך, אבל הסברתי להם, שאני זקוק לכוח כדי ללכת איתם אחרי כן למרפאת השיניים ולגן העיר, מה שהיה לגמרי נכון.

עד שסיימתי את האימון נפתח סניף 'מכבי דנט' ברחוב הס. אז קבעתי לעשר. אכלנו ארוחת בוקר מהירה, ואחרי התלבטות בין מונית לבין מכונית העליתי אותם לאוטו. חששתי שמא התנועה מנווה צדק לרחוב הס, מרחק של קילומטר ומשהו, אבל בתוך העיר, תהיה לסיוט, או שלא אמצא חנייה שם. אבל לשמחתי התבדיתי. התנועה בעיר דלילה, אולי בשל החום, אולי בשל החופש הגדול והימצאות ישראלים כה רבים בחו"ל, ואפילו מצאתי חנייה, שהצלחתי להידחק בה, בין שתי מכוניות חונות, עם המאזדה שלוש שלי, אוטו גדול ורחב, שקשה מאוד להחנותו בצפיפות.

הגענו למרפאה בעשר וחמש דקות. חיכינו בה שעה תמימה. וזה היה סיוט. ל'מכבי' יש שיטה. אם אתה בא לטיפול חירום, אתה מושחל בין תורים. סבבה. בסדר. אבל תורים אצלם לא אורכים, בדרך כלל, כל כך הרבה זמן. ואנחנו חיכינו, וחיכינו, וחיכינו, וכבר מיצינו את המשחק במגנטים שהבאתי איתי מהבית במחשבה תחילה, ואת המשחק בצעצועים הפזורים במרפאה. ואז הילדים, בייחוד מיכאל, התחילו להשתולל.

"הילד הזה קקי!" הצביע על ילד עטור פאות, כבן עשר, שישב שם בשקט גמור עם אחותו ואביו. "הילדה הזאת קקי!"

"מיכאל, זה לא יפה לדבר ככה!" אמרתי לו. "די!"

"קקי, קקי, הילד הזה קקי!" צהל מיכאל.

זה נמשך עד שהאב, גבר דתי צנום גוף ומסוגף פנים, נטל את ילדיו לפנים המרפאה, לשבת בנפרד מאיתנו, בצמוד לחדרי הטיפולים.

בתחילה פקידת הקבלה השתעשעה מן הילדים והסתקרנה למראם. אבל ככל שחלף הזמן גם לה נגמרה הסבלנות, כמו לכל הצוות הרפואי שם. ובכל זאת, המתנו שעה עד שזכינו להיכנס פנימה. ואז התיישבתי על הארץ, בישיבה מזרחית, עם מיכאל בין רגלי המקופלות, ודניאל השתרע כמו ילד גדול על ספת הטיפולים.

הרופאה, מקסימה כשלעצמה, הופתעה מבגרותו. היא אבחנה מיד, שהציפוי שעשתה קודמתה על השן הזאת לא מכסה את כולה. אין בה עששת, אבל צריך להשלים את הציפוי כדי שהשן לא תגלה רגישות יתר לחום או לקור. וכך עשתה. היא הסבירה לדניאל, שהיא מושחת לו לאקה על השן, ואחרי כן מייבשת אותה עם רוח/אוויר ועם מנורה סגולה, והילד ישב שם, פתח וסגר את פיו בדיוק כפי שהתבקש, והתנהג פשוט למופת.

כשסיים את הטיפול הזמינה הרופאה את שני הבנים לבחור להם כל אחד שתי הפתעות מתיבת ההפתעות שלה. הם שמחו מאוד, אבל בחרו הפתעה אחת כל אחד. הצרה היא שבחרו משהו שונה איש מרעהו. זו צרה, כי דקה אחרי כן דניאל כבר תבע מאחיו את שלו ולא נרגע עד שמיכאל החליף איתו בהפתעות. הצרה האחרת היא, שההפתעות האלה הן צעצועים מיניאטוריים ושבירים, המתכלים תוך דקות ומעוררים תסכול ובכי אצל ילדים.

ניחא. נכנסנו לאוטו ונסענו לגן העיר.

"קודם נלך לקנות לכם תחתונים," אמרתי להם, "ואחרי כן נלך לשחק."

נכנסנו ל'שילב.' אני בחרתי תחתונים, הילדים אצו רצו למדפי המשחקים. קניתי שישה עשר זוגות תחתונים. ככה זה כשיש תאומים, וצריך לפחות זוג אחד לילד, ליום.

בינתיים דניאל ליקט שם מאחז סוכריות שקוף וריק של קוף מוחא כפיים, ששכח שם אחד הילדים.

בגן העיר היה חום אימים, ומעט מדי צל. במגרש המכוניות היו רק ארבע מכוניות – כנראה שלקחו את השבורות לתיקון, סוף סוף – והמון ילדים חיכו לתורם עליהן. הג'ימבורי היה מלא עד אפס מקום, עד כדי כך שסירבתי להיכנס לשם עם הילדים. וכך, למרבה תסכולם, חזרנו הביתה.

אבל כל הבוקר הזה, מהרגע שקמנו ועד ששבנו הביתה, מיכאל התנהג בצורה נוראה. קילל, ירק, היכה את אחיו, המרה את פי שוב ושוב – וסירב לשתות מים. למרות החום, למרות וירוס הבטן שכולנו לקינו בו, דחה מעליו שוב ושוב את בקבוקי המים שהגשתי אל פיו ואת תחנוניי ואיומיי, שאקח אותו לבית החולים לעוד עירוי, אם לא ישתה מים.

דאגתי מאוד. הילד היה צהוב-חיוור פנים, עיניו שקועות עם שקעים שחורים מתחתיהן. סימנים ראשונים של התייבשות.

כשנכנסנו הביתה והוא שוב סירב חטפתי את הג'ננה. תפסתי אותו והשקיתי אותו מים בכוח. הוא נשנק ובכה, וצעק שהוא שותה, ונרטב כולו. ואני הרפיתי ממנו, המום מעצמי ובעיקר חרד ומודאג.

אחר הצהריים הכול התהפך.

פעם, כשרק נולדו, בדלהי, הם נראו ככה. כמו שני מלאכים עטופים בלבן. מה ידעתי אז על הורות, עליהם, על עצמי, על העולם. כל כך הרבה עבר והשתנה מאז. הרי זה פשוט לא ייאמן.
פעם, כשרק נולדו, בדלהי, הם נראו ככה. כמו שני מלאכים עטופים בלבן. מה ידעתי אז על הורות, עליהם, על עצמי, על העולם. כל כך הרבה עבר והשתנה מאז. הרי זה פשוט לא ייאמן.
את התמונה הזאת צילמה בשבוע שעבר מיכל, גיסתי, והיא שלחה לי אותה ברגע שראתה את הפוסט הזה, עם תמונתם אחרי הלידה. מדהים לראות את הקירבה ביניהם, ואת ההבדל במהות. שני ילדים. לא עוללים עוד. שזה קשה לבלי נשוא. אבל גם מאוד מתגמל.
את התמונה הזאת צילמה בשבוע שעבר מיכל, גיסתי, והיא שלחה לי אותה ברגע שראתה את הפוסט הזה, עם תמונתם אחרי הלידה. מדהים לראות את הקירבה ביניהם, ואת ההבדל במהות. שני ילדים. לא עוללים עוד. שזה קשה לבלי נשוא. אבל גם מאוד מתגמל.

הערתי אותם משנתם העריבה, אחרי שהספקתי אפילו לכתוב קצת. אמרתי להם שנלך לים. מזג האוויר היה נוח, מעט פחות חם, רוח קלה נשבה ברחוב ובחצר. ארזתי צידנית עם ארוחת ערב, ובה קוטג', פריכיות, פירות, אקטימל, גבינה צהובה, זיתים ומים ואפילו שני קרטיבים, אם לא ישתו לפחות ילקקו קרטיב, אמרתי לעצמי.

לשמחתי, רק הגענו לים אמר מיכאל שהוא רעב וביקש אוכל.

הושבתי אותו על ברכיי, מרחתי לו פריכית בקוטג', והוא זלל אותה בתיאבון וביקש עוד, ואחרי כן ביקש מים. השקיתי אותו, ואז חיבקתי ונישקתי אותו שוב ושוב.

"כל הכבוד לך שאתה שותה לבד, מיכאל," אמרתי לו, "אתה רואה, כשאתה שותה לבד אני לא צריך לדאוג לך ואתה תהיה בריא."

אחרי כן גם דניאל ביקש וקיבל פריכית עם קוטג', ושניהם אכלו קרטיב, ושיחקנו שעה ארוכה בחול. שיא המשחק היה כשמיכאל שרטט קווים בחול בקצה של את החפירה שלו, ואז הראיתי לו איך אפשר לצייר פנים על החול, ועשינו זאת כמה פעמים יחד, שעה שדניאל בא והחריב לנו בשמחה את הציור בכול פעם, באמצעות מריצת צעצוע שנטל במשיכה ממשפחה עם שתי ילדות קטנות שהייתה בסמוך לנו.

השיא האמיתי היה כשחפרנו יחד באר, ומתוך הבאר הזדחל פתאום סרטנון ים קטנון, שקוף לגמרי. כנראה הפרענו לו בשלבי גדילתו האחרונים או במחבוא שלו.

הראיתי אותו לילדים, והצלחתי למנוע מהם להשליך עליו חול או לקטול אותו במכת את חפירה. הם עקבו אחריו בסקרנות עד שנעלם.

רגע לפני שיצאנו מן הים הביתה ארזה המשפחה שלידינו את חפציה. אז ביקשתי מדניאל שיחזיר להם את המריצה, ומשסירב, וטען שהיא שלו, לקחתי אותה מידיו בכוח והחזרתי אותה למשפחה.

"זה לא שלך, זה של הילדות האלה," הבהרתי לו, "והגיע הזמן שתפסיק לקחת דברים של ילדים אחרים בחוף."

דניאל פרץ בבכי מרורים, ולא נרגע, עד שהמשפחה הזאת החליטה להעניק לו את מריצת הצעצוע במתנה.

הודיתי להם מקרב לב, ונתתי לילדה, באישור הוריה, חבילת קרקרים קטנה כפיצוי. שתדע שהיא מקבלת משהו בתמורה לנדיבותה.

בדרך חזרה הביתה מיכאל אכל אפילו תפוח עץ שלם והראה לי בגאווה כיצד סיים אותו. גם זה זיכה אותו בשבח.

אבל אז הגענו הביתה, ושניהם התערטלו בחצר והשתוללו בה, ואחרי כן באמבטייה, ונרגעו רק כשכבר ישבנו ליד השולחן בארוחת ערב, עם סמי הכבאי הנצחי.

וכשנשכבנו במיטה לקרוא סיפור השתוללו שוב, עד שהרצנתי פנים למיכאל והתריתי בו לבל ימשיך להשתולל, והבהרתי שאני עייף וגם שכואב לי בגוף. מה שהיה נכון. כי עם צמד פעוטות עקשנים ופעלתניים כאלה בהחלט אפשר לחטוף התקף לב, ככה, בערב רגיל לגמרי של החופש הגדול, מרוב מותשות.

בסוף הם נרדמו. בסוף הם תמיד נרדמים, ואני נשאר כדי לעבד את אירועי היום הזה. את חוסר הגבולות של מיכאל, את זעמי עליו, את הפיוס, את החשש שמא יזכור בעתיד, במהלך חייו, לא רק את האבא המשקיע והנחמד שלו, אלא גם את התקפי הזעם שלי עליהם. אבל אני הרי כבר מבין, שגם אני רק בן אדם. שאני יכול לעשות את המיטב שבי, לתת להם את כול כולי וגם מעבר לזה, אבל שגם לי יש רגעי שבירה. ועליהם אני בדרך כלל לא מספר לכם/ן. אז הנה אחד.

"אתה אילן?" פנתה אלי אם אחת בחדר ההמתנה של מרפאת השיניים.

"כן."

"אני אחת מן הקוראות הקבועות של הבלוג שלך," חייכה אלי, "אנחנו באותו מצב. גם אני יחידנית." היא הייתה עם ילד בגילם של בניי וילדה קטנטונת, שלשניהם מיכאל ודניאל קראו 'קקי'.

"נו טוב, אז עכשיו את רואה אותנו במציאות ומבינה שלא הכול כל כך מבריק," השבתי לה בעייפות גדולה.

"להפך," השיבה לי, "Well Done."

נו טוב, שיהיה, חשבתי לעצמי והדפתי משם, בלאות, את עגלת התאומים המתווכחים ביניהם למי שייכת איזו הפתעה מן המרפאה.

*

אחר הצהריים היה לי טלפון. הגננת החדשה של מיכאל, כך הציגה את עצמה בהודעה שהשאירה לי. התקשרתי אליה. אמרתי לה שאני אביהם של תאומים, מיכאל ודניאל. היא אמרה שהיא מזמינה אותנו לפגישת היכרות יום לפני תחילת שנת הלימודים בגן, ביום שני הבא, ה 31 לאוגוסט. שמחתי בכך מאוד. כששאלה אם יש משהו שהיא צריכה לדעת לפני שאנחנו באים, סיפרתי לה שהבאתי את הילדים לעולם באמצעות פונדקאות, ושלא מזמן חוו אובדן, את אובדנה של לונה, שהשפיע עליהם מאוד, בייחוד על דניאל.

"אז אין אמא בתמונה? או בן זוג?"

"לא. אני מגדל אותם לבדי. אבא שלי עוזר לי, וישנם דודים ודודות."

"ואין אימא, אני מבינה."

"לא. הם נולדו בפונדקאות."

בפעם השלישית ששאלה אם אין אימא בתמונה אמרתי לה, שהילדים מדהימים, הרבה מעבר לגילם, ושהם גדלים בבית טוב ושקט ומאושר. וכמו כן, שכתבתי להם את סיפור בואם לעולם, ושאתן לה עותק ממנו, כדי שהגרסאות שנספר להם תהיינה אחידות.

בלבי התכוונתי לכך, שגם אלמד כך את הגננות במה מדובר, כשמדובר בפונדקאות, ואקדים ואעשה כן ביום הראשון לקליטתם בגן העירוני.

איזה מזל שחשבתי על זה מראש ועבדתי על הספר הזה בחודשים האחרונים.

מיד התקשרתי למפיק הדפוס שלי, הסברתי לו את המצב וביקשתי ממנו שיעשה הכול כדי שהספר יהיה מוכן ליום ראשון הבא.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה