יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (11 ב')

בשלב מסוים באחר צהריים קשה זה, אחד הרעים שהיו לנו יחד, לדעתי, שמעתי קול בתוכי אומר לי "תפסיק לתפוס את עמדת הקורבן." ואז התנערתי מול מיכאל, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות עבודות צביעה והדבקה. הוא אמר שכן, ומיד נרגע.

שמתי לפניו דף A4 ורוד מקרטון, ערמת מדבקות של פרחים, פרפרים, צבים וחיפושיות, שקניתי בשקית קטנה ונחמדה באופיס דיפו, לפני תחילת החופש הגדול, וחבילת צבעי פסטל. הוא הסיר בריכוז ובהנאה  את אחורי המדבקות, הדביק אותן לדף הוורוד, ולמשך עשר דקות נדירות, אבל מרגשות, היה רגוע.

חוץ מזה, זה היה פשוט סיוט.

אחת ההתרגשויות הגדולות שלי מתעוררת כאשר אני מקבל חבילת ספרים גדולה מאמזון. היום קיבלתי אחת כזו.
אחת ההתרגשויות הגדולות שלי מתעוררת כאשר אני מקבל חבילת ספרים גדולה מאמזון. היום קיבלתי אחת כזו.
והנה הספרים הנהדרים שמחכים לי כעת לקריאה. השד יודע מתי אוכל לשקוע בהם. אבל כל כך שמחתי בהם, ושיתפתי בכך גם את בניי. שאני מאוד אוהב לקרוא, ושקיבלתי ספרים חדשים לקריאה, ושזה מאוד מרגש אותי. שילמדו את זה מגיל מוקדם. אמן.
והנה הספרים הנהדרים שמחכים לי כעת לקריאה. השד יודע מתי אוכל לשקוע בהם. אבל כל כך שמחתי בהם, ושיתפתי בכך גם את בניי. שאני מאוד אוהב לקרוא, ושקיבלתי ספרים חדשים לקריאה, ושזה מאוד מרגש אותי. שילמדו את זה מגיל מוקדם. אמן.

בדרך חזרה מחולון דניאל נרדם במכונית. הוא נרדם כל כך חזק, שהתעורר רק שעה וחצי אחרי כן, בבית, אחרי שאני כבר הייתי בטוח שהתייבש. כשהוא התעורר, מיכאל ואני כבר היינו אחרי ארוחת צהריים, שבה מיכאל נשען בידו על זרועי, באופן שמביע אהבה וקרבה כפי שלא הביע מעולם מקודם לכן, וצפה בסמי הכבאי, וגם שאל אותי שאלות להבנת עומקו של הסרט.

כיוון שרק התעורר, דניאל לא רצה לישון צהריים. הוא ואחיו אכלו אבטיח, ומכיוון שלא רצו לישון ביקשתי מאילנה שתשמור עליהם שעה וחצי, כדי שאני אוכל להחליף כוחות.

אבל מקץ שעה בדיוק היא הוציאה אותם מביתה, אחרי שהשתוללו בו בלי הרף, בעיקר ביריקות, ולא שעו לאזהרותיה ולגבולות שהציבה בפניהם, והם שבו הביתה בוכיים מהשפלת הגירוש.

הכנסתי אותם פנימה, אמרתי להם שאני עוד זקוק לשינה ושישחקו בינתיים בבית. וכך עשו. הם פשוט פירקו את חדרם, זרקו כול מה שניתן לזרוק בו לארץ, פרמו כול חבילה ואריזה שהייתה בו.

אני קפצתי מתוך שנתי כששמעתי את הדיאלוג הבא –

"לא, זה כואב," אומר מיכאל.

"אני אמדוד לך חום בטוסיק" משיב דניאל.

זה הקפיץ אותי משנתי כנשוך נחש.

מצאתי את דניאל גוהר על מיכאל ומתכוון לתקוע לו כלי מטבח צעצוע מפלסטיק לטוסיק.

"לא בטוסיק!" צרחתי.

דניאל פרץ בבכי מרוב בהלה מצרחתי.

המשך אחר הצהריים והערב היה פשוט נורא. דניאל היה רגוע ומשתף פעולה. הוא עזר לי להוריד כביסה ולתלותה, להכין פיצה ולסדר את הבית. ולקח לי הרבה זמן להשיבו למצב סביר אחרי חצי שעת החופש שקיבלו לבדם בחדרם. אבל מיכאל, ואו, הוא דחף ומשך וסרט ונשך את אחיו ללא הרף, וכשקיבל עונש על כך בבידוד בשירותים, שזה החדר היחיד בבית עם דלת, שיכול לשמש כפינת עונש, יצא משם ופתח במתקפת יריקות על שנינו. בפרצוף. בלי מורא. בלי חשש.

בין התקף השתוללות אחד למשנהו חיבקתי אותו, הושבתי אותו על ברכיי, הסברתי לו שאני אוהב אותו אבל שככה אי אפשר להתנהג. שגם בגן אסור לו להתנהג ככה, ששם שמים אותו בג'ימבורי כדי להירגע, או מושיבים אותו על ספסל בפינת העונש, שכאן אין לנו כאלה, ושבהתנהגות שלו הוא מכריח אותי לצעוק עליו ולכעוס עליו וכולי. הבטתי בעיניו, מרצין, אוהב, מפייס או כועס, הכול עזר בדיוק לרגע האמירה. הילד חזר שוב ושוב להתנהגות פרועה. והוא היה עייף. נורא עייף. כי לא ישן בצהריים.

בלבי חשבתי, שאם זה הפרומו למה שעומד לקרות עם המעבר לגן עירייה, שבו אין שנת צהריים, אין אפילו פינת מנוחה, שמושכים בו את הילדים ערים עד ארבע וחצי, ואת ארוחת הצהריים, שאותה הם רגילים לאכול ב 11.30 יקבלו רק ב 14.30, שעה מאוחרת אפילו לאדם מבוגר, לארוחת צהריים – אם זה הפרומו למי ולמה שאני עתיד לפגוש, כשאאסוף אותם מן הגן – שני ילדים מרוטים מעצבנות ומעייפות, חסרי כל גבול, שמשתוללים בטירוף עד שהם נופלים ישנים, אז לא תודה. אני מעדיף לוותר על מועדונית, לאסוף אותם בכל יום ב 13.30 הביתה, לאכול איתם צהריים וללכת איתם לישון. כך גם היה בילדותי. אמא תמיד חיכתה לנו בבית, עם ארוחת צהריים ואחריה מנוחה.

והאמת היא, שעלי להודיע עד ה 27 לחודש לעירייה, אם אני רוצה לוותר על המועדונית, ואני די אובד עצות לגבי זה.

בכל מקרה, הערב הזה נגמר בזה שנרדמו כבר בשמונה וחצי בערב. ואני שכבתי לצידם, תוהה מה בדיוק אעשה איתם מחר בבוקר ואיך נעבור את שארית ימי החופשה.

ברמת התכנון היינו אמורים לבלות היום בירושלים, ומחר במוזיאון האדם והחי ברמת גן. ברמת המעשה, כל מה שאני זקוק לו כעת זה קצת שקט. שמישהו ייקח את הילדים לשעה-שעתיים של הוצאת אנרגיה וייתן לי לנשום.

אבל זו כמובן פנטזיה. הילדים לא יילכו עם איש לשום מקום. גם לא עם הסבא או הדודה שלהם. רק איתי.

ולכן נותר לי לקחת נשימה ארוכה, ולעבור איתם גם את תשעת ימי החופש הנותרים.

הנה מצאתי את עצמי במה שהתחלתי בו. בעמדת הקורבן. אני מוכרח לצאת מזה. לנקוט עמדה. להחליט שמחר מוקדם בבוקר אני מעיר אותם ונוסע איתם לירושלים, וזהו. למתחם התחנה בדוד ילין, לגן החיות התנ"כי או לתערוכת הדינוזאורים. זהו. זה מה שאעשה. וחסר לי רק שיהיה שוב יום חם.

מודעות פרסומת

השאר תגובה