יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (12)

למרות מזג האוויר הנעים ששרר כאן הבוקר, מין בריזה נעימה ורושם ראשון של סגריר, לא היו בי כוחות להתחיל לנדוד עם הילדים הרחק מן הבית. החלטתי להעביר איתם יום חופש ביתי. דניאל התעורר וביקש לטייל, ואני אמרתי לו שנלך בשמחה לטייל ל'ויקטורי', כדי לקנות למיכאל מסטיקים, כפי שביקש כשהוא התעורר, ולשוק.

"לא, לא לוויקטורי ולשוק," תבע דניאל, "סתם לטייל!"

ילד חכם, שרוצה את מלוא תשומת הלב של אבא שלו לו ולאחיו, לא למטלות היום והבית. אבל קניות כבר הייתי מוכרח לעשות. כרעי העוף אזלו, גם הפירות והירקות.

"אתה יודע מה, אז נלך סתם לטייל בדרך, ובסוף נגיע גם לוויקטורי ולשוק."

עלינו עם עגלת התאומים במעלה רחוב לילינבלום. הילדים ראו איך בבניין ההולך ומוקם בפינת רחוב היכל התלמוד, יצירה מפוארת של שחזור ובינוי מחדש, מעלים פועלים דליי מלט באמצעות משיכת חבל. זה דבר שמעולם לא ראו לפני כן.

"ככה זה במקום מנוף," הסברתי להם. "אתם יודעים, פעם לבנה, השכנה מלמעלה, הייתה מורידה חבל מן הגג, ואני הייתי קושר בשבילה לחבל את סל הקניות שלה מן המכולת, והיינו מושכים את החבל מלמטה עד שהסל הגיע אליה."

זה נשמע להם כמו מדע בדיוני, כמובן.

ראינו הרבה דברים בדרך. כאשר אנו מכריזים מראש על טיול ביתי, הם נהיים מיד קשובים וערנים לסביבתם, ומצביעים ללא הרף על דברים, אם דברים שהם מכירים מהסבריי הקודמים, וקוראים להם בשם כדי להראות לי שהם כבר יודעים וזוכרים את הסבריי לגביהם, ואם דברים חדשים, שהם מבקשים לדעת מה הם ולכנותם בשם.

כשהגענו למגדל שלום עצר אותנו השומר בכניסה הראשית. אנחנו מכירים מזה שנים. אך מעולם לא אמר לי את שמו. הפעם שאלתי אותו לשמו, והוא אמר לי ששמו זאדה, והזמין אותנו להיכנס לסיבוב בתוך המגדל.

נכנסתי פנימה עם הילדים. הראיתי להם את הפסיפס הצבעוני מרהיב העין של האמן היפואי דוד שריר. "פסיפס זה ציור שעושים עם אבנים צבעוניות," הסברתי להם. "הצייר יושב, ומדביק בזהירות אבן אחרי אבן כדי ליצור את הציור. בואו, רדו מן העגלה וגעו באבנים האלה."

מיכאל ירד מן העגלה ונגע באבנים בסקרנות. דניאל הושיט אליהן יד סרבנית.

"מה החיה הזאת?" חדתי להם.

"גמל," השיב מיכאל.

"נכון, והנה עוד גמל ועוד גמל. ומה זה כאן מגד…?"

"לור," השלים מיכאל את דבריי.

"נכון, והנה מסגד," הראיתי להם.

"אוף, אני לא רוצה את הציור הזה!" התקומם דניאל.

סובבתי את העגלה אל המודלים של הבית מראשית אחוזת בית, והראיתי להם אותם. את החדרים והריהוט הממוזער, את הבית וחצרו, ואחרי כן את רחובות העיר הקטנה.

בתום הסיור שם יצאנו מן המגדל וירדנו לשוק. בדרך הם ביקשו טופי.

"לא, מה פתאום טופי," צחקתי, "טופי זה איכסה פיכסה."

"לא! רוצים טופי! ומסטיק!"" צהלו שניהם.

"בשקיות! שתי שקיות, אחת לי ואחת לאח שלי!" פירט דניאל.

"לא, שקיות זה המון טופי. תקבלו שתי טופי כל אחד," אמרתי להם.

"לא, לא, המון טופי!"

"אבל טופי זה לא טוב לשיניים!" הזכרתי להם.

"טוב, אז קצת המון," התפשר דניאל.

הגענו לשוק. קניתי לכל אחד שקית עם טופי במשקל, וחפיסת מסטיק בזוקה. ואחרי כן למשך עשר דקות של בליסת טופי היה לי שקט, ויכולתי לערוך קניות, עד שהגענו למכולת באמצע השוק, שהם לעולם אינם עוברים לידה מבלי לקנות שם ארטיק. וכך היה גם הפעם. אלא שהפעם ביקשו ארטיק חדש. "האלו קיטי." ארטיק עם הפתעה בתוך אריזתו.

אחרי רגע מיכאל שמט מפיו את הארטיק. הוא לא היה לו טעים. דניאל, לעומת זאת, לקלק את הארטיק שלו עד תומו, כרגיל.

עד שסיימנו את הקנייה בשוק כבר עלתה השמש. לשמחתי היו אתי כובעים, ואפילו קרם הגנה. אבל לא מרחתי אותם בקרם הגנה. השתדלתי ללכת איתם בצל, לתת להם הרבה מים – ולהתקדם הביתה כמה שיותר מהר.

ואז, בפינת הרחוב העולה לשכונה מן השוק, בתחנת האוטובוס, פגשנו את יעל ופפי. וזה היה מרגש.

יעל ופפי מרזל הן אחיות תאומות, כמעט בנות גילי. עם אחת מהן שירתתי בצבא, ברמת הגולן, במהלך שירותי הסדיר. אני תמיד אומר ששירתתי עם יעל, אבל כנראה ששירתתי עם פפי. כי הן תמיד מתקנות אותי לאחר אמירה.

בכל אופן, הן שאלו לשלומי, כי נראיתי שפוך, נהנו מן התאומים, וציינו, שככל שהם גדלים הם נהיים יותר ויותר דומים זה לזה.

"באמת? אתן לא הראשונות שאומרות לי את זה. אני בכלל  לא רואה את זה," הגבתי.

"טוב, ברור," השיבו לי, "גם לנו אמרו שאנחנו נהיות רק יותר ויותר דומות ולא ראינו את זה."

גחנתי אל מיכאל ודניאל ואמרתי להם "הנה, יעל ופפי הן תאומות כמוכן," ואז אמרתי לשתיהן, שהן דוגמה מופלאה לתאומות (בשורוק), כי הן לעולם אינן נפרדות זו מזו, וכך אני מאמין שזה גם צריך להיות עם בניי, כך זה מתקיים כעת מאליו, בכל אופן.

עד מנוחת הצהריים דניאל שיגע אותי. היום הוא היה בתפקיד. מיכאל דווקא היה קשוב ורגוע. ואילו אחיו חזר על המשפט "אוף, אין לי משהו ביד! אבא, תן לי משהו ביד!"

ב'משהו ביד' הכוונה היא לטלפון שלי. ברגע שמיכאל שם את ידו על הטלפון, כדי לצפות בו בסרטון, דניאל מתחיל להתלונן, מנסה לחטוף מאחיו את המכשיר, וכאשר עצרתי מבעדו בזה, השתולל, התחרפן עד כדי כך שהייתי צריך להכניס אותו לעונש בשירותים.

אז הוא ישב שם על הארץ ובכה, ולא הסכים לצאת משם גם כשאני התרציתי, התיישבתי על דלי ליד הדלת הפתוחה למחצה, ואמרתי לו שייצא משם כשיירגע. שאני מחכה לו ליד הדלת.

בסופו של דבר לקחתי אותו לזרועותיי. זה הדבר היחיד שמרגיע אותו בכול מצב.

אבל עד שהלכנו לישון הספקתי להכין קבב בקר לשניהם, לפי בקשתו של מיכאל, לקבל סירוב מוחלט של דניאל לדבר מזון כלשהו (לא פלא, אחרי כמות המתוקים שאכלו הבוקר, כל אחד שתי דניאלות, טופי, מסטיק, ארטיק וכל אחד גם שתי בננות שזללו מן השוק), להכין עוף בתנור לכול השבוע ולאכול למולם, בשעה שהם לקלקו כל אחד עוד שני ארטיקים קטנים.

המון מתוק. אבל מה, בכל זאת ארטיק זה מים.

אחר הצהריים סבא בא להיות איתנו. וזה היה נהדר. הזמנתי אותם לשאוב איתי אבק ממיטותיהם, מה שעשו בחדווה, ואחרי כן לרחוץ את כול בובות הפרווה למיניהן בקערת האמבטייה. שפכתי לאמבטייה טקסטיל שמפו, מילאנו אותה במים, שמנו בתוכם את הבובות, והילדים כמובן התפשטו ונהנו מאוד לשפשף איתי את הבובות, כדי להוריד מהן את הטינופת ובעיקר את האבק, שממש הקשה עלינו לנשום, משום שהן תמיד על המיטות.

מכיוון שכבר היו באמבטייה החלפתי להם את המים במי קצף חדשים עם אל סבון לתינוקות, ביקשתי מאבא שלי שישגיח עליהם, וניצלתי את ההזדמנות לרחוץ את הבית ולעשות חרסינות. כי בחופש הגדול, הבית מיטנף אחרי שלוש יממות.

אחרי שסיימנו הם ביקשו משהו לאכול. שאלתי אותם אם הם רוצים לאכול בחוץ או בבית, והם החליטו על המבורגר. אז הלכנו כולנו יחד ל"בורגרים," שם זללו כל אחד קציצת בקר משובחת וצ'יפס. אבל מכיוון שחלצו שם את סנדליהם, והשתובבו יחפים על המדרכה, גם הייתי צריך לרחוץ אותם שוב בשובנו הביתה, להוריד מהם את הלכלוך שדבק לכפותיהם מן המדרכה.

מהדורה חוזרת של הפזמון "אבא, אבל אין לי משהו ביד," נשנתה מפי דניאל לפני השינה. זאת, משום שנטלתי ממנו את מכשיר הטלפון הכבוי והכנסתי אותו להטענה.

הפעם קמתי מן המיטה, הדלקתי את האור בחדר, והזמנתי אותו ואת אחיו ליטול משהו ממגירת כלי העבודה או השמונצעס. אבל בעוד שמיכאל גרף כל מיני שלטים, טלפונים ישנים ועוד דברים, שקרא להם 'שלט הצלה' ו'חוט הצלה' וכדומה, הכול כדי לבנות לעצמו 'תחנת הצלה' על שידת הלילה ליד מקומו במיטה, דניאל לא בחר בדבר. הוא רצה רק את הטלפון, שכבר כבה לחלוטין והיה זקוק לחיבור לחשמל.

ומשסירבתי לתת לו אותו, המשיך בפזמון.

הצילום הזה הוא מן השנה שעברה, בה הלכו התאומות לבית מרזל יחד קטע מהקמינו לסנטיגו דה קומפוסטלה. והוא כמובן מפורסם כאן באישורן. ליתר דיוק, באישורה של יעל:)
הצילום הזה הוא מן השנה שעברה, בה הלכו התאומות לבית מרזל יחד קטע מהקמינו לסנטיגו דה קומפוסטלה. והוא כמובן מפורסם כאן באישורן. ליתר דיוק, באישורה של יעל:)

זהו. זה היה יום ביתי עמוס, מתיש בעיקר מצד דניאל, רגוע מצד מיכאל. מעשה הקונדס היחיד, יחסית, שעשה, הוא לחרבן פעמיים במכנסיים. מה שהצריך ממני להעמיד עוד מכונת כביסה, ולמגינת לבי המכונה החלה עושה רעשים ולהוציא ריח שרוף, מיד עם תחילת עבודתה, ואני כמובן ניתקתי אותה מן החשמל ונתקעתי עם מכונת כביסה עמוסה, מקולקלת, או מקצרת, השד יודע מה, ומחר כנראה אצטרך להזמין הנה את הטכנאי.

נו טוב, גם זו דרך לבילוי עוד בוקר של חופש. עם רחמים, מתקן מכונות הכביסה.

שיהיה לכם/ן ערב טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה