על כתיבת בלוג, על הרשתות החברתיות – ועל הזכות לפרטיות.

ישנם בני אדם, שיש להם הרבה חברים, וישנם המסתפקים במעטים. אני אדם, שתמיד היו לו הרבה חברים, ותמיד קירב אליו מעטים. במהלך השנים, מאז ילדותי ועד הנה, הכרתי אלפי בני אדם, בדרגות שונות של היכרות, של קירבה ושל אינטימיות. אך רק מעטים נותרו במעגל חבריי המצומצם. כך אני מנהל את חיי. אני יכול לכתוב על קטעים מחיי בפרוטרוט בבלוג שלי, או בכתיבתי הספרותית, אך לשמור בחסיון חלקים אחרים מתוכם. בעבור מי שאינו מורגל בחשיפה נדמה, כאילו אני חי חשוף לחלוטין, ומזמין כל דכפין אל תוך חיי. אין שגוי מן התפיסה הזאת. אני מודע מאוד לכתיבתי, מודע תמיד לכך שאני יוצר פרסונה תוך כדי כתיבת בלוג, וכל אימת שאני חורג ממנה, ומגלה זאת, אם בקריאה לאחור של פוסט שכתבתי, ואם כתוצאה מהערות של חברות וחברים, אני גם עורך את הפוסטים האלה.

בני אדם שאינם אמונים על טבעה של הרשת החברתית עשויים לחשוב, שבכתיבת הבלוג שלי אני מזמין אותם להיות חלק מן האינטימיו של חיי. אין זה כך. אני שואב מהם לגיטימיות, לדברים שאני חש כי אני זקוק בהם ללגיטימציה, ובו-בזמן פועל עמוק מאד ברמה הרגשית והאינטלקטואלית כדי לשנות אצלם דפוסי חשיבה. כן. הבלוג שלי הוא מין מלכודת דבש מודעת מאוד לעצמה. אני כותב בה בשפה פשוטה ונהירה לכול על חוויית ההורות שלי, או על חוויית הכתיבה והקריאה שלי, במטרה לקרב אלי ציבור גדול, ולהפכו לסוכן שינוי חברתי. אני מקבל מזה כוח, ואהבה. אהבה מרוחקת, בלתי מאיימת. אני לא מחפש בזה קרבה. ואם מישהו או מישהי הנכנסים לתוך חיי קוראים עלי מקודם לכן חומר באינטרנט, אני תמיד מקדים ומזהיר אותם, שאילן של האינטרנט אינו אילן של הממשות.

מאז פתחתי את הבלוג הזה, ובו כתבתי ועודני כותב על חוויית ההורות שלי את ילדיי, פונים אלי בני אדם שאינני מכיר בהצעות ובבקשות. ישנם אנשים רבים עם לב פתוח, שמציעים לי עזרה. סבא וסבתא שיבואו לשמור על הילדים ולשחרר אותי קצת לכתיבה, אם חד הורית שמוכנה לבוא לשחק איתנו יחד, משפחה חד הורית שרוצה לכונן איתנו סוג של חווית בית משותף.

לעתים רחוקות מאוד נעניתי למה מבין הפניות האלה, וזה אף פעם לא נמשך מעבר למפגש אחד או שניים. וזאת, מן הטעם הפשוט. כמו רוב קוראיי וקוראותיי, אף אני אדם פרטי, השומר על האינטימיות של חייו. יש לי אמנם צורך בהרבה אנשים בעולמי, אבל במעט מאוד אנשים מסביבי. יתר על כן, אני קנאי לפרטיות שלי. אינני רוצה שבני אדם שאינני מכיר ואינני בוטח בהם יפגשו בילדיי או ישחקו איתם, ישוטטו בין מדפי הספרייה שלי או, גרוע מזה, בין מדפי התחקיר של ספריי הבאים. אינני רוצה שיפלשו לתוך עולמי.

אין כניסהאני לא חושב שאני שונה בזה מכל אחד ואחת מכם. מלבד בנקודה אחת – אני אב גאה, מבוגר, חד-הורי. וזו עובדה, שמחייבת אותי, מצדי, לזהירות יתר, אפילו לחשדנות, באשר לכמות ולטיב האנשים החדשים שאני מכניס לתוך מעגל החיים של בניי ושלי. אך למצער, אותה עובדה, בתוספת הכתיבה שלי על אודותיה כאן, מעוררת אצל אנשים מסוימים סקרנות, טבעית לחלוטין, להיפגש איתנו, להציץ אל תוך חיינו, לראות את הילדים הנהדרים שלי באמת, ואיך חיינו מתנהלים.

וזה בדיוק מה שמטריד ומרחיק אותי עוד יותר.

אני כותב את הדברים האלה, כי אני מבקש שתבינו משהו. אנחנו, האבות הגאים וילדיהם, קבוצה שלשמחתי גדלה מיום ליום, מודעים לחלוטין להיותנו שונים, חלוצים, מוביליה של מהפכה חברתית, בכל הנוגע למבנה המשפחה, לחלוקה המגדרית של תפקידים בתא המשפחתי, לתפיסות המסורתיות של תפקידי גבר ואישה, אב ואם. ודווקא משום כך, אנחנו גם רגישים מאוד לכל הערה המופנית אלינו מדורשי טובה ברחוב/בסופרמרקט/בבית הקפה, בדבר הדרך הראויה לטפל בילדינו – ורגישים עוד יותר כאשר מישהו/י שאיננו מכירים מביע עניין מוגבר במפגש עימנו.

אנחנו לא מוזיאון. אנחנו משפחה. אנחנו לא 'יצורים' שמסקרן לראות איך הם חיים. אנחנו אב ושני בנים. יש לנו את מעגל החיים שלנו, עם החברים והחברות שלנו, וכמובן גם הסבא והדודות והדודים, וברוך השם יש לנו משפחה גדולה ומורחבת. וישנם גם הילדים בגן, והוריהם, והאמינו לי, זה לגמרי מספיק.

אנחנו לא רוצים אנשים חדשים בתוך חיינו. לא כאלה, שלא הזמנו אותם אליהם. אם ארצה במישהו, או במישהי, אזמין אותם אלי, קודם כול למפגש אישי, ויותר מאחד, מפגשים רבים, בטרם אציג בפניהם את ילדיי. הילדים שלי הם אמנם אחלה רקדנים ושחקנים, ועושים תיאטרון גם על חוף הים, אבל החיים הפרטיים שלנו הם לא תיאטרון.

וחוץ מזה, מטבע הדברים, אני חרד לשלומם ולבטחונם הרגשי, ומשתדל לשמור על סביבת חייהם מוגנת ככל האפשר.

יש עוד עניין, של אימהות חד-הוריות הקוראות בבלוג שלי, ואולי מדמיינות שאכונן איתן איזה סוג של תא משפחתי משותף, ולו רגשית, ולו זמנית, ולו בשבתות או בחגים בלבד. אני מאוד מכבד את השאיפה שלהן לזה, וגם את כמיהתן. כמוהן, גם אני כבר מבין, שהבדידות שאנו חשים כחד-הוריים היא עמוקה וגדולה, וגם עצובה ומצערת. והיא לא עתידה להשתנות. והיא מהדהדת את הבדידות הקיומית של כל אדם, שאף היא אינה משתנה, לא כתוצאה מזוגיות, גם לא כתוצאה מהורות.

אבל אני, את התא המשפחתי שלי, בניתי עם שני בניי. ואם אוסיף עליו מישהו, זה יהיה אהוב, גבר. מישהו שאבטח בו די כדי להכניס אותו אל תוך חיינו המשותפים.

אז אני נורא מצטער. אבל אני לא מוזיאון, וגם לא שותף פוטנציאלי לשום סוג של יחסים משפחתיים כלשהם עם מישהי. אבל אני בהחלט אוהב בני אדם, ומי שבאמת ירצה להכיר אותי – כל מה שעליו לעשות הוא לשלוח לי הודעה אישית, ולהציע לי לשתות כוס קפה יחד, במקום פומבי, נייטרלי, בלי הילדים.

שיהיה לכם רק טוב, בחיי.

מודעות פרסומת

השאר תגובה