יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (17)

היום הזה עמד בסימן ההכנות למפגש המקדים עם הגננת החדשה, מחר בבוקר. הוזמנו לשעה תשע, לחצי שעה, וזה בהחלט מרגש את שלושתנו. התחלתי את הבוקר בכושר ובתספורת, כדי שאיראה מסודר מחר, במפגש עם הגננת, ובערב נטלתי את ציפורניו של דניאל, ובבוקר אעשה כן גם למיכאל, כדי שייראו במיטבם. את התספורת שלהם עוד אשהה קצת, לקראת ראש השנה. הם עוד לא מוכרחים להסתפר, ותספורת לפני החג תיתן להם הרגשה מיוחדת. אבל אחר הצהריים קניתי להם קופסאות אוכל עם בקבוקי שתיה צמודים אליהן, ועליהן ציורי דולפינים. יהיה להם כיף לשאת עמם מדי בוקר, בקופסאות האלה, ארוחת בוקר ביתית אל הגן.

אגב, תהיתי מדוע זה כך. מדוע כל ילד מביא עמו את ארוחת הבוקר שלו אל הגן העירוני, ואיך זה משפיע על תחושתם של הילדים, המשווים כל אחד מה מביא רעהו. האם הגננות משגיחות שלכל הילדים יהיה מה לאכול, אוכל טוב ומשביע, ושלא יחטפו איש לרעהו מאכלים. האל יודע. הכול חדש לנו כאן.

כששבתי ממכון הכושר ומן הספר הילדים שיחקו במשחק הרכבה חדש עם אילנה, וכאשר הכנתי אותם לבריכה ביקשו לקחת איתם את המשחק. אמרתי להם שלא, שחלקיו יאבדו בברכה או באוטו. מפה לשם, במהלך תביעתם החוזרת ונשנית לקחת איתם את קופסת המשחק וסירובי לעשות כן, הקופסה הזאת נשמטה מידיהם שלוש פעמים לרצפה וכול תוכנה נשפך והתפזר על הארץ. הרבה גלגלי שיניים וחלקי מסילה.

אחרי הפעם השלישית שאספתי את זה מן הארץ העליתי את הקופסה לאצטבה עליונה. ואמרתי להם, "זהו זה. עכשיו נוסעים, ועם המשחק הזה תשחקו כשנחזור הביתה."

מיכאל קיבל עליו את הדין. אבל דניאל פרץ בבכי של מחאה, אותו ליווה בניתוק של רצועת הבטיחות המהדקת את המושב שלו, מיד עם כניסתו למכונית.

וזה כבר גרם לי לכעס ממש.

אבל כולנו נרגענו בדרך.

נסענו לבריכה בקאנטרי גורן גולדשטיין. הבטחתי זאת מראש לילדים. במעומעם זכרתי משהו על כך, שבימי ראשון הבריכה סגורה, אך לא העליתי על דעתי שכך יהיה גם בימי החופש הגדול. אך להוותי, ולאכזבת הילדים, הגענו לבריכה סגורה.

הילדים מיד פרצו בבכי. הבטחתי להם בריכה, והנה אינני מקיים את הבטחתי.

התקשרתי לקאנטרי דקל. שאלתי אם יש שם כניסה הבוקר לתושבי תל אביב. "כן," השיבה לי מי שענתה שם, "אבל אנחנו פותחים רק בשעה שתיים."

קאנטרי עירוני אחד סגור בימי ראשון של החופש הגדול, והשני פותח את שעריו רק בשתיים בצהריים. מה הם חושבים לעצמם, אמרתי לעצמי בלבי. מדוע אין שינוי בשעות הסגירה המוזרות האלה בימי החופש הגדול? לעירייה פתרונים.

נזכרתי בבריכת 'גלי גיל' ברמת גן, הבריכה שאחי ואני היינו מבלים בה בנעורינו. אז חיפשתי את מספר הטלפון שלה. אבל מה שמצאתי היה הודעה על חברה בפירוק, וערך בוויקיפדיה. ומזה הבנתי שהבריכה הוותיקה הזאת כנראה כבר סגורה.

בצער נכנסתי למכונית והודעתי לילדים.

"אין בריכה," אמרתי להם, "כול הבריכות סגורות. אז או שנלך לים, או שנחזור הביתה."

הלכנו לים. לחוף מול הבית.

אמנם, השעה הייתה כבר עשר, שעה שבה בדרך כלל אני חוזר איתם הביתה מן הים. אבל מרחתי אותם בקרם הגנה, חבשתי להם כובעים וישבנו רוב הזמן בצל, ובבריזה. זאת, מלבד הזמן שהשתכשכנו שלושתנו יחד במים – או במקלחת.

היה ממש כיף.

שלושתנו במקלחתבדרך הביתה מיכאל ביקש מג'דרה, וגם הסביר לי איך הוא רוצה שאגיש לו אותה. "מג'דרה עם לבן, לערבב," אמר. כך הורגלו לאכול זאת בגן של ויצ"ו.

תודה לאל שיש מג'דרה מוכנה להכנה מהירה. קפצתי למכולת, הבאתי משם שקית, ובתוך רבע שעה הייתה להם ארוחת מג'דרה ולבן כבקשתם על השולחן.

מיכאל חיסל מנה יפה עם לבן שלם וביקש עוד, אבל עבר אחרי כן לעוף. דניאל אכל חצי מנה של מג'דרה ולבן וביקש גם הוא עוף.

מאז העלמתי מכאן את בקבוקי ההאכלה ואת ה'מטרנה,' הילדים גילו את תיאבונם. הם יודעים מה הם רוצים לאכול, יוזמים לא אחת את תפריט ארוחתם ואוכלים נהדר. תענוג לראות זאת. כמה טמבל הייתי שדחיתי עד כה את הגמילה הסופית מן הבקבוק.

אבל בכל זאת, גם הערב, הם שבו על הפזמון החוזר 'אנחנו צמאים. אנחנו רוצים משהו לשתות.'

"בבקשה, יש לכם מים או מיץ של סבאל'ה (נס-תה אפרסק)."

"לא, אנחנו רוצים המבוק."

"אין יותר המבוק."

ואז הם שותים מים ועוברים נושא.

*

רק נכנסנו הביתה והתיישבנו לאכול צהריים, פתאום נפתחה הדלת וסבאל'ה נכנס. הוא סיים מוקדם מן הצפוי ישיבה בוועדת שחרורים – והחליט לבוא לאכול ולנוח איתנו בצהריים. כך זכיתי לתת לו לאכול המבורגר וצ'יפס מעשי ידיי להתפאר, לחלוק איתו בקבוק בירה, שזה סוג של טקס גברי משפחתי, המתקיים רק לעתים רחוקות מאד, ואחרי כן סבא ישן בחדר הילדים, על שתי המיטות הזוגיות המחוברות שלהם, והילדים ואני ישנו יחד במיטתי, שינה עריבה וטובה.

כשקמנו חיכינו עד שיירד החום, ואז יצאנו לסיבוב. קנינו את קופסאות האוכל ב'אופיס דיפו,' קפצנו ל'סופר פארם', לקנות כמה מצרכים, ואז הודיע מיכאל "אני רעב לפיצה."

נפרדנו מסבא לשלום, והלכנו לפיצה. הם אכלו יפה מאוד, ואחרי שחזרנו הביתה הודעתי להם שהלילה אנחנו חוזרים לישון במיטות שלהם.

"אבל למה, אבא?" שאלו.

"כי החופש תכף נגמר, וכל אחד חוזר לישון במיטה שלו," אמרתי להם.

נכנסתי איתם למיטה, קראתי להם את הסיפור על נרקיס מלך הביצה, בנוסח של לוין קיפניס, סיפור יפה כל כך, והם בהחלט היו קשובים לו, ואז כיסיתי אותם בשמיכות מפני המזגן, נשקתי להם ושלחתי אותם לישון.

אבל הם לא ישנים. מה פתאום. הם מגלים את הזכות הגדולה להיות לבדם בחדר גדול משלהם. מקודם שיחקו באלומות האור של שני הפנסים הקטנים, אך רבי העוצמה, שביקשו ב'אופיס דיפו,' וסבא קנה להם כמתנה, אחרי כן מיכאל עשה את תרגיל הקקי, עשר דקות אחרי שלא עשה בשירותים עשה בחיתול, העיקר להרוויח עוד קצת זמן מחוץ לחדר, וכעת שניהם מסתודדים בחדרם, בקול די רם, אני חייב לציין, ואני יושב כאן, כותב ומחייך לעצמי, מפני שאני נזכר איך אחי יאיר ואני היינו שוכבים בלילות, מיטה ליד מיטה, בחדר הילדים הגדול, ומדברים שוב ושוב.

אה, "אבא, מיכאל עוד פעם עשה קקי בחיתול," הודיע לי כעת דניאל.

אין ספק שהחופש הזה עומד בסימן סימון גבולות ולימודם.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (17)

  1. ביחד עם הסיפור על "עיר הילדים" בחולון, נטולת פארק המים או הברזיות, זה ממש אפריים קישון פוגש את קפקא.
    וכמו הטיילת בתל-אביב – משפצים וסוגרים בדיוק בקיץ.

    הכל סגור, משופץ, מוגבל, בהזמנה מראש, בשלבי עיקול, פיצול, מימוש או חירבוש – או לכל הפחות ב-3 טפסים. כמובן שבחורף יהיו מים בברזיות, טיילת לתפארת, ובריכות פתוחות 24/7…..

השאר תגובה