יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (18)

כבר כמה שעות שאני מזכיר לעצמי, שאמנם זה היום האחרון לחופש הגדול, אך עוד לא סוף הדרך. הרי מחר אהיה איתם בגן שעתיים, ואז נלך הביתה, ומחרתיים שלוש שעות – ורק ביום חמישי יישארו בגן יום שלם, ואחריו שישי-שבת. ואז החגים. וכך הלאה.

אבל היום היה היום הגדול, יום המפגש הראשון עם הגננת, ויקי, ושתי עוזרותיה, בגן העירייה. ואני התעוררתי בחמש וחצי, כשעוד היה חושך בחוץ, והספקתי לכתוב דפי בוקר ולסדר כאן, עד שהילדים התעוררו, ואז רחצתי והתלבשתי אותם ונתתי להם ארוחת בוקר, אותה אכלו באיטיות ובנחת. רק בעשרים לתשע יצאנו מן הבית, שעה שהפגישה נקבעה לתשע. בדרך סיפרתי להם, שסבאל'ה לימד אותי, שאסור לאחר לפגישות. ולכן, תמיד מוטב לצאת עשר דקות מוקדם יותר מן הבית, ואז ליהנות מן הדרך, וגם מן המקום שאליו מגיעים.

אבא שלי לימד אותי עוד דבר. מאז ילדותי שינן באוזניי, שהוא מאמין ב'תורת המשקעים.' שכל מה שאתה מלמד ילד נשאר, שוקע בפנים, וצף בהזדמנות המתאימה. וזה מה שאני עושה כעת, בעקבותיו.

נכנסנו לגן. מה שדמיינתי כמפגש אישי התברר כמפגש כיתתי. מיכאל ודניאל הופתעו כמוני, ונותרו לשבת בעגלתם. לקח להם זמן לרדת ממנה. דניאל עשה זאת ראשון, סקרן למראה הצעצועים השונים הפזורים ברחבי הגן. מיכאל נותר ישוב על מקומו בעגלה עוד דקות ארוכות, מביט מסביב במתרחש, אך לא מסיר אפילו את כובעו ואת משקפי השמש שלו מעיניו.

"אבא, אסור לאחר לשוק!" הוא התרה בי פתאום, וגרם לי ולגננות לחייך.

"מיכאל, אסור לאחר לגן. לשוק מותר לבוא מתי שרוצים," חייכתי אליו.

מקץ איזה זמן התרצה אף הוא, ירד מן העגלה והצטרף אל אחיו. הם תפסו יחד פינה בגן ושיחקו בה בכבאיות או במשאיות, מנצלים את עובדת היותם אחים, שיכולים להסתדר איש בחברת רעהו גם לבדם, בעודי יושב וממלא את הטפסים שנתבקשתי למלא, ובהם מידע נחוץ והכרחי על כל ילד.

ההורים האחרים נראו, כמוני, די המומים. אני מקווה שבימים הקרובים נכיר איש ואישה את רעהו ואת רעותה וייווצרו בינינו קשרים חמים. הרי הילדים שלנו יבלו את שלוש השנים הקרובות יחד, וירצו גם לבלות בבתי חבריהם.

מן הגן קפצנו ל'דפוס חנין' שנמצא ממול, כדי לקחת את פנקסי החשבוניות שהזמנתי, וזו הייתה הזדמנות להראות לילדים בית דפוס דיגיטלי קטן, ומשם – אל השוק.

אחרי השוק התעכבנו בגן השעשועים של רחוב הכובשים, שם נדהמתי מיכולתם של מיכאל ודניאל כבר לטפס בסולמות חבלים אל רום המגלשה הגבוהה, המעוקלת. רק לפני רגע עוד רצתי אחריהם, לשמור עליהם לבל יעלו לשם ברגליהם הזעירות, או לתמוך בהם בעשותם כן. והנה, הם כבר רצים אל סולמות החבלים הללו, מטפסים בהם בזריזות, וקוראים בנימת ניצחון: 'סמי הכבאי, הצילו!' והאח האחר עונה לרעהו: 'פנטומס, אני בא!'. כן. הם ערבבו בין הסיפור שסיפרתי להם על פנטומס לשם תומס. וזה מה שיצא:)

בצהריים, כשהם עוד ישנו שינה עריבה, אני פרקתי שישה שקי בגדים שקיבלתי השבוע, שלושה מהם לחורף הקרוב ושלושה מהם לחורף של גיל שש ושמונה, והתחלתי למיינם. מבלי משים, ביומיים האחרונים עסקתי בסידור מדפים בארון, מיון דברים לתרומה ולהעברה הלאה, כמין טקס לא מודע של הכנה לשנת הלימודים וגם לשנה החדשה.

איזה כיף. זה יקל עלי את ההכנות לראש השנה. זה בטוח.

כשהתעוררו, דניאל מיד ביקש שאיזה חבר יבוא אלינו. הצעתי לו שאתקשר למתן ולעופר, והוא שמח. ובשיחתי עם עופר, הצעתי שאולי אנחנו נבוא אליהם.

וכך היה.

ירדנו עם עגלת התאומים במורד דרך יפו עד למושבה האמריקאית, פגשנו את מתן ועופר בחצר, עופר קנה לילדים קרטיבים, ובזמן שהוא השתהה בחנות המכולת מתן הראה למיכאל ולדניאל את בריכת דגי הזהב בחצר.

עם סיום הקרטיבים רחצנו פנים וידיים בחצר ועלינו לשחק בביתם.

מתן והילדים     מיכאל ודניאל ישר התלבשו על כבאיות הפלייסטיישן הענקיות של מתן. מתן היה בעניין משחקים אחרים. אבל מה שהפתיע ושימח אותי היה השקט שמיכאל ודניאל שקעו בו, במשחקם. הם ישבו על הרצפה בחדר של מתן, לבדם, ושיחקו בשקט, ומלבד שלב אחד שבו מיכאל הזמין אותי להצטרף למשחקם, ועשיתי כן, רוב הזמן שיחקו לבדם. מתן רקד בסלון, עופר ואני קצת דיברנו, ואני נורא התרגשתי, לא רק מזה שמיכאל ודניאל מסוגלים לכבד את חוקיו של בית אחר – שבו אין מוציאים צעצועים מחדר הילדים לסלון, ולא מוציאים משחק עד שלא אורזים ומשיבים את קודמו למקום – אלא מזה, שעופר הוא זה שעודד אותי לצאת למסלול עצמאי של פונדקאות בדלהי, והדריך אותי לשם. והנה, מי היה מעלה על הדעת, שתעבורנה כך וכך שנים, ואנחנו נבוא אליהם, לביקור חברתי ראשון, שבו מתן אמור לשמש כסוג של אח בוגר לשני תאומיי.

זה היה לי פשוט כול כך מרגש, שלא אמרתי על כך מילה וחצי מילה אפילו לעופר. רק ישבתי והתרגשתי בשקט.

אני חושב שזו הדרך הטובה ביותר לסיים שמונה עשר ימי חופשה גדושים רגשית וגם פעילותית.

הילדים כבר שבו לישון במיטותיהם, הם אוכלים יפה, שותים הרבה מים, ומלבד תרגיל הקקי – לחרבן אחרי שאני משכיב אותם לישון, רק כדי לשוב ולקום מן המיטה (הו, הנה מיכאל שוב הגיע אלי:)) – הם ממש בסדר.

מחר קמים בשש. יום חדש, שנת לימודים חדשה.

שיהיה לכם/ן ערב טוב.

מודעות פרסומת

5 thoughts on “יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל (18)

השאר תגובה