גידול תאומים: נפרדות מול נבדלות, וגם משל הגופיה והאופניים (אזהרה: פוסט ארוך:))

מיכאל ודניאל נמצאים זה עם זה עוד מן הרחם. בצילומי האולטראסאונד יכולתי לראותם כרוכים איש סביב רעהו, מתחבקים. כבר אז גם ראיתי, שדניאל גדול יותר ממיכאל, מתפתח מהר יותר ולכן גם משתלט על המרחב. מאז נולדו, ההבדל הפיזי ניכר ביניהם. מיכאל שייך לקבוצת ההתפתחות הטבעית של גילו. דניאל, לעומת זאת, שייך לקצה הגבוה של השנתון. הוא גבוה ומוצק וחזק הרבה יותר, אוכל כמויות כפולות ומשולשות של אוכל ונדמה לכל הרואה אותו כבן חמש או שש.

ההבדל ביניהם הוא אינהרנטי, משחר היווצרותם. והוא הכתיב לשניהם דרכי התפתחות שונות. דניאל תוקפן יותר, תובעני ודורש סיפוק מיידי לכל צרכיו. הוא ישיר במבע הרגשי שלו ונטול סובלימציה. הוא זקוק לכול מה שהוא רוצה בו מיד ועכשיו, וכאשר אינו משיג אותו הוא מגיב בחריפות. בזעקות, בבכי, בתוקפנות. מיכאל למד, כבר מילדותו המוקדמת, לעקוף את אחיו וכך לבצר לעצמו את מקומו ולדאוג לצרכיו. למשל, כאשר הוא רוצה באיזה משחק מן החדר, כמו מכשירי קשר ודמויי מכשירים כאלה, כדי להתחפש לסמי הכבאי, הוא תמיד יביא כאלה מראש גם לאחיו, מבלי ששאל כלל אם הוא רוצה בהם, כדי למנוע מאחיו לגזול את שלו. ואם אחיו תובע ממנו את שלו הוא עשוי להוריד מעליו בגד, כדי להימנע מעימות, אך בה-במידה גם להתעקש, כשהבגד מוצא חן בעיניו, ואז, כשאחיו צורח, לומר לו 'די כבר עם הצרחות האלה!'. בדיוק כפי שאני נוהג לומר.

מיכאל גם יודע להפעיל את אחיו. מכיוון שדניאל חזק יותר, הוא יכול לפתוח את דלת המקרר בעצמו, ואילו מיכאל עדיין לא. לכן, כשמיכאל רוצה משהו מן המקרר, ואני בדיוק עסוק באותו רגע, הוא מבקש מדניאל שיוציא לו את הדניאלה/אקטימל מן המקרר.

הפרש הכוחות ביניהם גרם לדניאל לתפוס על אחיו תפקיד הורי. הרבה פעמים דניאל רוצה לחלק לשניהם אוכל או ממתק. אבל בה-במידה, מיכאל תופס אחריות על דניאל כאשר הוא בוכה – מנסה להרגיע אותו, או להסיח את דעתו ממוקד כעסו, ולעתים אפילו אני מטיל עליו אחריות כזו. כך, למשל, כשהייתי מוכרח היום לקפוץ למכולת רגע לפני סגירתה, בעוד מיכאל היה ער ודניאל ישן. "מיכאל," אמרתי לו, "אילנה ישנה ואני מוכרח לרוץ למכולת. אז תשמור רגע על דניאל."

הוא הנהן, וכשחזרתי מקץ כמה דקות הביתה מצאתי אותו שרוע ליד אחיו הישן, על המיטה, משגיח עליו בשנתו.

מיכאל ודניאל יוצרים מדי יום את היחד שלהם, וזהו קשר רגשי חזק מאוד. לפני שנה, דניאל היה הנשכן והתוקפן. התנהגותו התעדנה מאז בהרבה. כיום, כאשר דניאל מעצבן אותו, מיכאל מתקיף אותו בנשיכה, במשיכה בשיער – או בדחיפה בתנופה ממרחק גדול. כך יצר בעצמו, לעצמו, טקטיקות של הישרדות והתגוננות מול אחיו החזק ממנו.

הוא בנה לו גם דרכי התייחדות למולי. למשל, מיכאל נעלב כשאני כועס עליו. הוא מתקפד ומתקפל לתוך עצמו, מכניס אצבע לפה ולא מוכן לדבר איתי. זה כמובן גורם לי ללטף ולנשק ולחבק אותו, ולומר לו שגם כשאני כועס עליו אני מאוד אוהב אותו, ושתמיד יזכור זאת, ושכעס זה דבר חולף, אבל אהבה נשארת תמיד. אלה הדברים שאמרתי לו רק הערב, כשכיבה במתכוון את מנורת הלילה ליד המיטה, והטיל אותנו לתוך חושך מוחלט, בשעה שהחלפתי חיתול לאחיו.

מדוע אני מספר את כול אלה? מפני שהיום, כשבאתי לאסוף את הילדים מן הגן העירוני החדש, שהם נמצאים בו עשרה ימים בדיוק, כולל שבתות, אמרה לי הגננת, שיש לי שני ילדים מקסימים, שובי לב, שהתאהבה בשניהם, ושאני רואה אותם היטב, ומאוד מדוייק במה שכתבתי עליהם, בטפסים שהתבקשנו למלא באסיפת ההורים בשבוע שעבר, על כול ילד. אבל שיש לה משהו קשה להגיד לי.

"מה?" שאלתי.

"היו לי כבר הרבה זוגות של תאומים," פתחה בדבריה, "אבל הבנים שלך הם מאוד צמודים זה לזה, ודניאל תובע את אחיו לעצמו ולא מאפשר לו להתחבר עם ילדים אחרים. מיכאל בוגר יותר, הוא רוצה בחברת ילדים אחרים, אבל דניאל לא מאפשר לו את זה. עוד לא התייעצתי עם הפסיכולוגית והיועצת המקצועית שלנו, אבל אני חושבת שאולי יהיה כדאי להפריד ביניהם."

"במשפחה מיוחדת כמו שלנו," השבתי לה, "היחד שלהם הוא מאוד חשוב. הוא הבסיס הרגשי שלהם. וכן, אני יודע שמיכאל גם סובל מזה. אבל הקשר ביניהם נותן להם הרבה מאוד כוח מבחינה רגשית."

"אבל כששניהם יחד אי אפשר להוריד מהם את העין לרגע. הם מאוד מסכנים זה את זה. הם עלולים להכניס אחד לשני אצבע לעין, לדחוף או להכות."

"כן, אני יודע שהילדים שלי זקוקים לתשומת לב מיוחדת," השבתי לגננת. "זו הסיבה שבכוונתי לקחת את דניאל לריפוי בעיסוק. זו גם הסיבה, בשלה התנדבתי לעשות שעות סיפור בגן, ואני מוכן לבוא הנה ולעזור לך כל יום ראשון ושישי, למרות שאלה ימי הכתיבה שלי."

"אני חסה עליך. גם לך צריך שיהיה זמן לעצמך," השיבה לי, ואז נחפזה לסיים את השיחה, מפני שהייתה צריכה לנעול את דלתות הגן וללכת הביתה. אחרי הכול יום שישי היום, וגם ערב חג.

*

אני נותרתי עם רושמה של השיחה הזאת מהדהד בתוכי. אני יודע, שאחרי יומיים מתחילת שנת הלימודים, קיצצו לגננת סייעת אחת מתוך שתיים, והיא נותרה עם 25 ילדים וסייעת אחת בלבד. וכאשר שני בניי מככבים שם, זה בהחלט עלול להיות קשה מנשוא. אבל אני גם יודע, שלא אתן לה, לפסיכולוגית או ליועצת כלשהיא, להפריד בין ילדיי. הילדים חוו לפני פחות מחצי שנה את אובדנה של לונה, שהתקשו ועודם מתקשים להתגבר עליו – רק היום הם שאלו, למה נתתי את הרצועה של לונה לשמיים, והסברתי להם, שהיא הייתה זקוקה לקעריות המזון והמים שלה שם, וגם לרצועה, כדי שתוכל לטייל – ולהבדיל אלף הבדלות – רק לפני כמה שבועות נפרדו בפתאומיות מבחינתם מן הגננת האהובה עליהם, טהאני, שקראו לה אימא. ורק עשרה ימים חלפו מאז נקלטו בגן העירייה החדש, וצריכים להסתגל לגננות חדשות, ולצוות אחר של המועדונית, לאבדן שנת הצהריים שלהם ולסדר יום חדש.

זה הזמן האחרון להפריד בו בין תאומים. זה הזמן הכי גרוע להכניס עוד שינוי לחייהם. זה יערער אותם לחלוטין, ויפגע בהתפתחות הרגשית של שניהם, בייחוד של דניאל, באופן חסר תקנה, וחמור הרבה יותר מהמשך חייהם ביחד, באותה כיתת גן. לא מפרידים תאומים, שרק החלו את התפתחותם הקוגניטיבית, הדיאלוגית והחברתית, ועוד אחרי כול כך הרבה שינויים. ודאי שלא תאומים לאב מבוגר ויחיד.

אני מבין למצוקתה של הגננת, שצריכה להתמודד עם כיתה של 25 ילדים, מתוכם רק שמונה ישראלים דוברי עברית, וכול השאר ילדי עולים, מהגרים ועובדים זרים, ובתוך כול זה גם תאומיי. לכן, אני גם מוכן לסייע לה בכול דרך, וגם הבהרתי לה, שלא משנה היכן אני נמצא ומה אני עושה, כותב או מלמד, הילדים מבחינתי הם מעל לכול, וברגע שתרים לי טלפון, אגיע לגן מייד.

"כשהבאתי את הילדים לעולם הם הפכו לראשונים בסדר העדיפויות שלי," אמרתי לה, כשאמרה לי שהיא חסה עלי ועל זמני האישי. "חשוב לי שתדעי את זה. הם הראשונים במעלה, ובכול רגע שתקראי לי אבוא אליהם."

אבל אני לא אתן לה, לפסיכולוגית, ליועצת או לכול גוף אחר להפריד בין ילדיי, בתואנה שזה יהיה להם טוב מבחינה התפתחותית. קדחת. הילדים שלי פיתחו את היחד שלהם, ובו-בזמן פיתחו גם אישיויות נפרדות ומובחנות לגמרי זו מזו, בכול מובן. בתחומי העניין, בכישורים וביכולות שלהם, בטעמיהם במזון ובלבוש, בבילוי ובבני אדם, בבעלי חיים ובמתחמי משחק. הם לא זקוקים להפרדה. הם זקוקים לטיפוח ולהשגחה, ככל ילד אחר בן גילם.

מבחינתי זה ייהרג ובל יעבור. אעדיף לא לשלוח אותם לגן, מאשר לשלוח אותם לכיתות נפרדות.

אני לא מצליח לאתר כעת את המתכון שהשתמשתי בו. אבל במקום קמח חיטה שמתי כוס קמח שיבולת שועל, שקית אבקת אפייה, והוספתי מעט צימוקים ואגוזי מלך, שלושה גזרים מגורדים גס, שתי ביצים, כפית קינמון, כפית תמצית וניל, משהו כמו חצי כוס שמן קנולה, עשרים כפות מים, התוצאה יצאה לא פחות ממופלאה. עוגת גזר פריכה ונהדרת, שחצי ממנה כבר חוסלה. אני רק מקווה שלא שכחתי שום מרכיב במתכון:) כי זה מן הזיכרון כרגע.
אני לא מצליח לאתר כעת את המתכון שהשתמשתי בו. אבל במקום קמח חיטה שמתי כוס קמח שיבולת שועל, שקית אבקת אפייה, והוספתי מעט צימוקים ואגוזי מלך, שלושה גזרים מגורדים גס, שתי ביצים, כפית קינמון, כפית תמצית וניל, משהו כמו חצי כוס שמן קנולה, עשרים כפות מים, התוצאה יצאה לא פחות ממופלאה. עוגת גזר פריכה ונהדרת, שחצי ממנה כבר חוסלה.
אני רק מקווה שלא שכחתי שום מרכיב במתכון:) כי זה מן הזיכרון כרגע.

היום אחר הצהריים היו גם שתי אפיזודות, הממחישות כל כך יפה, גם אם קשה, את יסודות והנפרדות ביניהם. מיכאל התעוררכדרכו, לפני דניאל. כבר מזמן אני חושב, שזוהי דרכו להרוויח זמן איכות איתי. כיוון שכך, הצעתי לו לאפות איתי עוגת גזר ללא סוכר. והוא כמובן שמח. העמדתי אותו על כיסא לידי, ונתתי בידו בזה אחר זה את כל מרכיבי העוגה. הוא זה שטרף את הביצים ובחש את הקמח ואת אבקת האפייה ואחרי כן שפך פנימה את הגזר המרוסק. אני רק עברתי על פעולותיו והייתי זה ששופך את התערובת לתבנית ומכניס אותה לתנור. לכן, כאשר התגאה בפני אילנה, ענת ואלה, במפגשנו בחצר אחרי ארוחת שישי, שהוא אפה את העוגה הטעימה והנפלאה הזאת, הוא בהחלט צדק.

תוך כדי אפייה שאלתי אותו, האם היה רוצה להיות בגן נפרד מדניאל, והאם דניאל מפריע לו בגן. הוא השיב בשלילה נחרצת. לא חשבתי אחרת, אבל היה לי חשוב לאפשר לו להביע את דעתו על כך, כשאנחנו שנינו לבד.

אחרי כן הוא הודיע לי שהוא רוצה להתקלח, אבל להתפשט ולהתקלח לבד. שאני רק אסתכל בו. וכך היה. הוא ניגש לאמבטייה, התפשט, התקלח, אני רק חפפתי לו את הראש וסיבנתי לו את הגב. וכמובן שיבחתיו, והלבשתי אותו במכנסי שבת ובגופיה חדשה.

משחקים בסמי הכבאי על המיטה של אבא, בעוד אבא קורא לצידם את עיתוני השבת, לפני מנוחת הצהריים.
משחקים בסמי הכבאי על המיטה של אבא, בעוד אבא קורא לצידם את עיתוני השבת, לפני מנוחת הצהריים. וכן, אני יודע שהתלבשתי לשניהם תחתונים זהים הבוקר. לפעמים אני עושה את זה, כדי להרגיש שיש לי תאומים, הבנתם? ואם לא מתאימים לכם/ן אז תתמודדו. אני חוגג את תאומיי!:)

 

כשדניאל התעורר, עם המון נשיקות וחיבוקים, הוא סירב לגשת איתי לעשות פיפי וברח מאיתנו. אז מיכאל ואני זחלנו על הרצפה אליו כמו חתולים, עד שתפסתי אותו בקצה הבית. ואז לקחתי אותו למקלחת. הוא התנגד, אבל נרגע מתחת למים החמים. אלא שרגע אחרי כן הבחין בגופיה החדשה של מיכאל, ודרש כזאת.

כשאמרתי לו שאין לי עוד גופיה כזאת, הוא השליך ארצה את הגופייה שהכנתי לו והתחיל לצרוח שהוא רוצה גופייה חדשה. נשמתי עמוק, והצעתי לו לבוא איתי אל חדר הילדים, לעבור יחד על מגירת החולצות ולבחור מתוכה גופיה חדשה. הוא סירב. אבל נכנס איתי לחדר. ואני הוצאתי את המגירה מן השידה, הנחתי אותה על המיטה, כדי שתהיה בגובה שיוכל לראות כל מה שיש בה, והתחלתי עובר איתו חולצה-חולצה אחר גופיות חבויות ביניהן.

הוצאתי לפחות חמש. הוא סירב לכולן. בצרחות. עד שבסוף אמרתי לו שאם ככה, שיישאר בלי גופייה.

הוא דלק אחרי ברחבי הבית, צורח, עד שהרגשתי שאני יוצא מדעתי. אבל נשארתי חזק. בסופו של דבר הוא ביקש את הגופיה של הכדורגל, והיה מבסוט ממנה מאוד, וגם נרגע וצחק.

בקיצור, הוא חמד את חלקת אחיו, מיכאל סירב לוותר לו הפעם, ואני שמרתי על גבולותיו. זה חירפן אותו, אבל בסוף הוא קיבל על עצמו את הדין. רק שזה היה כרוך בהרבה אנרגיה נפשית. וזה בהחלט מסוגל להוציא מבוגר מן הדעת. בייחוד אם מדובר בגננת עם סייעת אחת בלבד, ועוד 25 ילדים, שרובם לא דוברי עברית.

זמן קצר אחרי כן הם ביקשו להוציא מן המחסן את האופניים לגדולים. לפני שנתיים ויותר נתנה לי חברתי יעל שריד שלושה זוגות אופניים בגדלים שונים, כולם עם גלגלי עזר, שבנותיה, שבגרו כבר, לא הצטרכו אותם. ואני טיפלתי בהם ושמרתי עליהם עד בוא הרגע הנכון. והוא הגיע, כך הודיעו לי הילדים, היום.

הוצאתי את שלושת זוגות האופניים מן המחסן והצבתי אותם על הכביש. דניאל התיישב על הזוג הכי נמוך ונוח לרכיבה. מיכאל על זוג גבוה יותר. מאותו רגע, תיזזתי בין שניהם, מנסה ללמד כל אחד מהם בנפרד לפדל. קצת עם זה וקצת עם אחיו, ומדי פעם ענת של אילנה באה לעזרה.

דניאל בתחילה כל הזמן דיווש לאחור, מה שכמובן עצר את האופניים במקום לקדמם קדימה. וזה תסכל אותו נורא. הסברתי לו, הראיתי לו איך, עודדתי אותו, אבל אחרי כול כמה פדלים קדימה רגליו החליקו על הפדלים לאחור ותקעו את האופניים. והוא צרח מתסכול. "די כבר, תפסיקו לעצור לי!" ואני אמרתי לו, "זה לא האופניים עוצרים לך, דניאל, זה אתה עוצר אותם. תמיד תזכור, כשאתה מדווש אחורה, זה רק בשביל עצירה. עכשיו תרים את הרגל על הפדל הגבוה ותוריד אותו למטה, יופי, וכעת את זה שאחריו."

ובמקביל עשיתי אותו הדבר עם מיכאל, שרגליו קצרות יותר, והיה לו מאוד קשה להשתלט על הפדלים באופניים הגבוהים. ולכן גם החלפתי בינו לבין דניאל מדי פעם, כדי שיחווה גם הצלחה, לא רק תסכול.

מקץ כחצי שעה של צרחות עד לב השמיים, על אופניו, דניאל התחיל לדווש במיומנות מופלאה. הוא פיתח מהירות, והיה כל כך גאה בעצמו עד שקרא לאילנה, לענת ולאלה להביט בו, כל אימת שחלף במהירות על פני החצר. מיכאל, שרצה לעשות אותו הדבר על האופניים שרכב עליהם, הקשה, בשל גובהם, אבל בעודו ממתין בסבלנות שאחיו יפנה לו את האופניים הנמוכים יותר מצא לעצמו דרכים להשתלב בששון של אחיו – בתחילה הוא דחף אותו הלוך ושוב ברחוב, בעודו רץ מאחרי הסבל. אחרי כן פשוט התיישב על הסבל, והציע לדניאל שירכיב אותו. ודניאל, במאמץ אדיר, כי זה קשה מאוד, להרכיב את אחיך על סבל האופניים, שרק לפני רגע למדת לרכוב עליהם, הרכיב אותו בגאון.

ואז החלפתי ביניהם את האופניים, ומיכאל הראה לי איך קלט בן-רגע את הרכיבה, ורכב במהירות כמו אחיו, בעוד דניאל רץ אחריו והודף אותו דרך הסבל.

ואני אחריהם, מוחא להם כפיים וקורא להם 'בראבו, דניאל!', 'בראבו, מיכאל!'. וכל השכנים ברחוב בטח השתגעו מן הזעקות שהפכו לקריאות התלהבות ושמחה.

אבל היום, הילדים המתוקים והנפלאים שלי למדו, באחר צהריים אחד, לרכוב על אופניהם.

וזה הדבר הכי חשוב שאני יכול להבהיר לאנשי מקצוע, החושבים שצריך להפריד בין תאומים, או מבקשים לעשות כן כדי להקל על עצמם – לא, לא צריך להפריד בין תאומים. צריך רק לקחת נשימה ארוכה, להבין שמדובר בהתמודדות בהחלט תובענית, לקבל כל עזרה בדרך, ולא לוותר. כי טיפוח וגידול תאומים זו חוויה מיוחדת, שונה לגמרי מגידולו של ילד יחיד. צריך לדעת לתת לכל ילד את המקום ואת המרחב שלו, ולעודד אותו בנפרד מאחיו. אבל אם אני, בגיל חמישים וחמש, בלי בן זוג, ובלי ניסיון חינוכי רשמי קודם (חוץ מהמון שנות הדרכה בתנועה והוראה באקדמיה) מסוגל לעשות את זה, אני בהחלט מצפה לכך גם מכם/ן. בד בבד עם זאת, אני גם מוכן להושיט בזה כול עזרה שתידרש. גם על חשבון פרנסתי ושעות הכתיבה שלי.

שתהיה לכולכם/ן שנה טובה ומלאה, שנת בריאות ושפע, אושר ושגשוג ויצירה, שנת הורות נהדרת ושנת ייחוד אדירה. תודה לכם/ן שאתם/ן קוראי/ות הבלוג שלי. את איש מביניכם/ן אינני מקבל כמובנ/ת מאליו/ה. תודה רבה.

 

מודעות פרסומת

7 thoughts on “גידול תאומים: נפרדות מול נבדלות, וגם משל הגופיה והאופניים (אזהרה: פוסט ארוך:))

  1. תענוג לכל מילה. לפעמים אני אומרת ביני לבין עצמי כי הייתי בוחרת בך להיות ההורים שלי. קסום מופלא ונפלא. תודה אילן שינפלד

  2. פוסט כל כך מרגש, אתה אבא נהדר, קשוב לילדים ורואה אותם, הלוואי על כל הילדים בעולם הורה כזה. ככה בדיוק ניסיתי לגדל את מיכאל, והיום כשהוא תכף בן 17 יש לנו קשר נהדר וקרוב, נראה לי שרוב הקושי מאחוריך, שתהיה שנה נהדרת מלאה באהבה, חמלה, יצירה ובריאות.

  3. היי אילן, קוראת ונהנית מהבלוג אך לא מכירה באופן אישי. יש לי תאומים בנים בני שנתיים ועשרה חודשים גם הם נכנסו לגן טרום טרום בתחילת ספטמבר , וגם לי הייתה שיחה בסגנון הזה עם הגננת לפני מספר ימים…….רק שהגננת הודיעה לי שבכוונתה להפריד בניהם בכל הפעילויות שמתקיימות במסגרות הקבוצתיות בתוך הגן ולא לבצע הפרדה מוחלטת שכל אחד ילך לגן אחר. לא נראה לי שהן בכלל יכולות להמליץ על כזה מהלך בגיל כל כך צעיר, ואם כן זה רק אם אחד התאומים ממש מזיק לאחיו או במידה ואחד מהאחים מופנה למסגרת של חינוך מיוחד. במקרה של בני הפרדה בקבוצות בתוך הכיתה התבצעה גם במסגרת המעון שנה שעברה ואני דווקא מרוצה מזה שניתנת להם הזדמנות במהלך היום להיות קצת בנפרד אחד מהשני, ולפתח מיומנויות בנפרד כל אחד מאחיו. ואם זאת לדעת שהאח שלהם נמצא במרחק קריאה מהם.

השאר תגובה