הורות בגיל מבוגר או יתמות מוקדמת

היום, כששבו הילדים מן הגן, סיפר לי דניאל שבכה הבוקר. שאלתיו למה. וכך ענה לי: "כשאבא ואימא שלי הלכו לעבודה הייתי עצוב ובכיתי."

"אבל בסוף חזרתי, אתה רואה?" אמרתי ונישקתי אותו על ראשו.

"גם הגננת אמרה שאבא תמיד חוזר," הוסיף מיכאל.

הערב ישבנו בחצר של סבא. אני ישבתי על גרם המדרגות וקראתי כמה עמודים בספר עיון באנגלית על האינקוויזיציה. מיכאל ודניאל שיחקו בסמי הכבאי עם צינור ההשקייה הארוך של סבא. הם התירו אותו לכול אורכו מן הגלגלת שבה הוא אחוז, ורצו איתו אל מחוץ לחצר, על המדרכה המקיפה את הבית, בית פינתי בצומת סואן ברמת השרון. אני לא דאגתי. אני יודע שהם נזהרים לא לרדת לכביש. ובכול זאת ישבתי כמה מטרים מהם, ומדי כמה דקות וידאתי עמם, בקול, שהם נשארים על המדרכה.

לפתע שמעתי קולה של אישה, נהגת, צועק:

"ילדים, אסור לשחק ככה בחוץ. לכו לאימא שלכם!"

"אבל אין לנו אימא!" ענה לה מיכאל בקול צוהל, מתרונן.

"אז איפה אבא שלכם!?"

"בבית, קורא ספר," השיב לה מיכאל.

הנהגת האומללה נסעה משם שבריר שנייה לפני שהגחתי משער החצר וזימנתי אותם חזרה פנימה. דואג לשלומם, אך בעיקר גאה בהם על תשובתם לה, ועל תפיסתם את הורותם. מיכאל רואה כמובן מאליו שאין לו אימא. דניאל מייחס לי את תפקיד האב ותפקיד האם כאחד.

זה לא מפתיע אותי. כבר לפני כשנה התחלתי מדבר איתם על כך, שישנן משפחות שונות, כאלה עם אבא ואימא, עם אימא אחת או שתי אימהות, עם אבא אחד או שני אבות, וגם משפחה כמו שלנו, שבה אבא הוא גם אימא.

"אתה לא אימא, אתה אבא!" קבע אז הילדים. אני לא זוכר מי מביניהם.

"נכון, אבל אני אבא שעושה גם תפקידים של אימא," הסברתי להם.

מאז כבר סיפרתי להם, בתמצית, את סיפור בואם לעולם. גם הדפסתי בעבורם מהדורה פרטית מיוחדת של סיפורם, במתכונת של ספר ילדים, עם תמונות הרופאה, התורמת והפונדקאית, והם כבר יודעים לקרוא להן בשמותיהן. אמש מיכאל משך אל המיטה ספר ילדים אנציקלופדי, המתאר את היווצרותה חיים בבעלי חיים שונים, והגעתי בו איתם עד להסבר על כך שזרע צריך להיפגש עם ביצית כדי שייווצרו חיים.

הילדים שלי לומדים את עובדות החיים, ובתוכן גם את ייחודם, ומקבלים זאת כמובן מאליו. לחלוטין.

הדבר היחיד שעלול לערער את בטחונם הוא, אם ילד או מבוגר יטיחו בהם, כעלבון, שאין להם אימא, או ישאלו אותם למה אין להם אימא. או אז ודאי יבואו עם זה אלי, ואני אצטרך להסביר להם שוב את הדברים.

ואני מקווה שיקבלו את הסבריי. אך גם מודע לכך, שתיתכן אפשרות, שבשלב מסוים בחייהם ייצאו נגדי על בחירתי בהורות יחידנית, בגיל מבוגר. ואו אז רק אקווה, שאספיק לקבל מהם לא רק את המררה, אלא גם את ההשלמה והאהבה שתבוא בעקבותיה.

אני כותב את הדברים האלה, משום שהיום, בשעה 04.53 לפנות בוקר, העירה אותי מישהי בהודעת פייסבוק ששלחה אלי. הדברים שכתבה כנראה כל כך בערו בה, עד שלא שמה לב כלל לשעה המטורפת שבה שלחה לי את ההודעה הזאת, שכמובן הקפיצה אותי בבהלה משנתי, ואחרי כן התקשיתי מאוד לחזור אליה. וזו הייתה לשון ההודעה:

"היי אילן, אני רוצה לכתוב לך משהו. אז נכון, אתה אבא נפלא, אגדי לגמרי. אבל מי נתן לך זכות מוסרית לברוא ילדים עם הורה אחד? יתומים למחצה? אתה סופר, אתה צריך להנחיל דוגמא. כשתהיה בן 70 הם יהיו חיילים. בגיל 30 אתה תהיה בן 80. ובכלל אין לך בן זוג. אגואיזם טהור כל העניין הזה שעשית..): אנוכיות צרופה. ואתה יכול לטעון, שזה לא העסק שלי, ולמה אני מתערבת, אבל זה כן העסק שלי. כל יתמות היא העסק שלי."

קראתי את ההודעה הזאת והשהיתי את תגובתי. זכרתי, שהכותבת היא יתומה מאם מגיל צעיר. הבנתי שהיא כותבת לי מתוך כאב נורא. אך שכאבה גורם לה לראות אותי ואת ילדיי באור מאוד סובייקטיבי. גם חששתי, שכל מה שאכתוב לה, לא משנה מה, יקומם אותה. ולכן שתקתי.

מקץ כמה שעות קיבלתי ממנה עוד הודעה: "טוב… לא יודעת למה לא התעצבנת עליי… סליחה בכל אופן….".

ואז גם עניתי לה – "שבת שלום. לא התעצבנתי. זה הביא אותי למחשבה עמוקה, וייתכן שאפילו אכתוב על זה. אם תרשי לי לצטט את הודעתך עם או בלי שמך. איך התייתמת? באיזה גיל? משני הורייך? שבת שלום ושנה טובה לך, אילן. נ.ב. כדאי לא לשלוח לי הודעות בארבע וחצי בבוקר. כי זה מעיר אותי, ואחרי כן קשה לי מאוד להירדם:))"

היא הרשתה לי לצטט את דבריה מבלי לציין את שמה. ולכן אני כותב את הפוסט הזה כעת.

בהודעתה אלי היו חבויות הנחות מוקדמות. למשל, שילדיי חווים יתמות מעצם זה שהם גדלים אצל הורה יחיד, או שעלי להנחיל דוגמה בהיותי סופר, שאשאר תמיד, גם בעוד שלושים שנה, בלי בן זוג, ושאני אגואיסט ואנוכי.

ארוחה אצל סבא   בדבריה, נגעה הכותבת בפחד הכי גדול שלי. שחלילה אמות בגיל מוקדם מדי שלי, ובעיקר שלהם, שלא אספיק לגדלם בעצמי, לבסס בהם ביטחון רגשי ואמון בעצמם ובעולמם, שלא אספיק לחנכם לערכים שאני מאמין בהם ולסייע להם בפיתוח כישוריהם ובדרכם בעולם. זה הפחד הכי גדול שלי, והוא בהחלט מעורר בי גם רגשות אשם. אבל לא תחושה אגואיסטית. וזאת, מן הטעם הפשוט. מרגע שהחלטתי להביא את ילדיי לעולם בכלל, ולבדי בפרט, שמתי אותם בראש סדר העדיפויות של חיי. מאותו רגע אני חשוב כקליפת השום. הם החשובים. אני חשוב רק וקודם כול כהורה התומך בהם ומגדלם. מכאן גם המסירות המוחלטת שלי לילדיי. מסירות העומדת מעל לכול דבר אחר. חיי האישיים, האינטימים, יצירתי, חבריי, תקוותיי ושאיפותיי.

רק בזכות היכולת להסיט את עצמי הצידה אני יכול לתת את עצמי במלואי לילדיי. ורק בזכות זה אני גם יכול לבודד ולמצוא ולברוא לעצמי כעת מחדש זמן יצירה ואהבה, בתוך ההורות שלי ולא מחוצה לה.

את הכתיבה שלי, שתמיד עסקתי בה שש שעות רצופות מדי אחר צהריים, אני דוחף בשעות לא שעות, ומפצלה בין משימות שונות. את חיי האהבה שלי אני בקושי זוכר. אבל אני לא מתלונן. אני מאושר מכול רגע שיש לי עם ילדיי, גם הקשים שברגעים, ודאי הטובים שבהם.

אבל המסירות הזאת היא היפוכה הגמור של האנוכיות.

כי אם יש משהו, שהוא השינוי הכי חזק שקרה לי, במעבר מחיים כיחיד לחיים כהורה, זה אובדן הנרקיסיזם, או ההתרפאות ממנו. זה אחד מן השינויים העמוקים שהתחוללו אצלי, מרגע שנולדו לי ילדיי. וטוב שכך.

הפוסט הזה אינו כתב התנצלות. הוא כתב הבהרה. כאשר אדם מחליט להיות להורה יחידני בגיל מבוגר, על כורחו הוא עושה את חשבון ומניין שנות חייו. ואם הוא מחליט בכל זאת להיות להורה, אין הוא אגואיסט או אנוכי יותר מכול הורה אחר, המוליד ילדים לעולם, בכל גיל ובכול נסיבות חיים, על פי רוב מתוך התכוונות ואהבה, למשפחות טובות וחמות, אך לעתים גם בנסיבות איומות, או בלי כוונה כלל, ומטיל אותם לתוך מציאות חיים של עוני או של עזובה רגשית.

תודה לאל, ילדיי נולדו לתוך סביבה תומכת, מגינה ואוהבת. והם מתפתחים בצורה פשוט נפלאה. אין פה שום קסם, מלבד ההתמסרות הטוטאלית וכוחה של האהבה.

בסופו של יום, אין איש יודע את חשבון יומו, אין איש יודע כמה יהיו שניי חייו על פני האדמה. היו די והותר טרגדניות של אנשים שמתו צעירים, והותירו אחריהם יתומים מאב או מאם או משניהם, וברוך השם, גם ילדים שנותרו יתומים מצאו את דרכם בעולם, אף על פי שלכאב שהם נושאים בקרבם ודאי אין מרפא.

הורות בגיל מבוגר אינה בהכרח מתכון ליתמות מוקדמת. בעזרת השם, אחיה הרבה שנים ואזכה לגדל את בניי בנחת, לחופה ולמעשים טובים. אך גם אם חלילה אלקח מהם בטרם זמני, הם יידעו דבר אחד. שבאו לעולם מתוך כמיהה ומתוך אהבה, וגדלו בתוך אהבה, ושתמיד אלווה אותם, בכל אשר ילכו, הן בקולי הפנימי הנשמע באוזניהם הפנימיות, והן מן הרקיעים. ואת זה כבר אמרתי להם. שלא משנה איפה אהיה, תמיד אהיה איתם. ועם השנים אחדד יותר את הבטחתי. משמע: שתמיד, בכול מקום שיהיו בו, אם יפנו אלי בתוך ליבם, וישאלו או יוועצו בי, אם רק יקשיבו היטב פנימה, ישמעו את קולי בתוכם.

בדיוק כמו שאני עושה עם אימא שלי, שנפטרה לפני כחמש עשרה שנים. זמן מסוים לפני מותה פניתי אליה, באמצע ארוחת ליל שישי משפחתית, באלה המילים: "אימא," אמרתי לה, "אני מקווה שאת יודעת, שלא משנה איפה תהיי, תמיד אשמע אותך ואהיה איתך." והיא עצרה ממה שעשתה באותו רגע, הגשת המנות לשולחן, חייכה אלי ואמרה לי "כן, אני יודעת."

והראייה, חמש עשרה שנה חלפו כבר, ואנחנו עוד מדברים. בגדולות ובקטנות. בדרמות הגדולות ובזוטות החיים. השבוע אפילו התערבה לי בתהייה האם לזרוק מרק עוף שהיה במקרר כמה ימים, או להגיש אותו לילדיי.

"אם יש ספק, אז אין ספק," שמעתי אותה בבירור אומרת לי, בתוך ליבי. ואני, כמצוות בן מלומדה, צקצקתי בשפתיי בצער ושפכתי לפח את תוכנו של הסיר.

הורות יחידנית אינה יתמות. היא חוויה משפחתית אחרת. הילדים גדלים מתוך הבנה, השלמה והרמוניה עם מצבם בעולם. היחידים שעלולים להפר את שלוותם ואת קבלתם את עצמם הם בני אדם, שיקראו לחוויית המשפחה שלהם יתמות מוקדמת.

מודעות פרסומת

15 thoughts on “הורות בגיל מבוגר או יתמות מוקדמת

  1. אילן זאת אמירה. מתרגשת לקרוא את הכתוב הפורש לפני אישיות נדירה אמיצה אוהבת ומקורית. עשויה ללא חת, למרות החשדות, רגישה וחכמה להדהים. בוגרת, כי נטלה על עצמה אחריות מקיפה המכסה על כל השאלות. יש בך יכלת אהבה עד להקרבה, ועמידה באחריות הנדירה שלקחת על עצמך. ונכון הבאת ילדים לעולם משקולים הקשורים לאגו. אבל כל מוליד ומולדת נתברכו באגו מסוג זה שיש בו יכולת נתינה והתפתחות. ועוד משהו, המון ילדים שיש להם אב ואם גדלים לפעמים יותר גרוע מילד יתום. עם שני הורים עוורים להורותם. מהפוסטים שלך אני חשה עד כמה הילדים שלך נתברכו באהבת אמת.

    1. מדהים כתבת.אני כל כך מזדהה עם הכתוב .אני אמא לא צעירה וכל מה שהעלה על הכתב עלה במוחי.מחזקת את מה שכתבת שכאשר לא נהיה על פני האדמה .הם ידעו ילדנו שאהבנו עד כלות ונאהב ל נצח.מעבר לזה מאחלת לך אריכות ימים ושתזכה לימים רבים אינם.

  2. תודה אילן. התרגשתי מאוד לקרוא. אהבתי מאוד שקראת לכך כתב הבהרה. התמסרות מוחלטת ככ נכון.
    תודה לך על המילים החכמות
    המשך באהבה לגדל את ילדיך. להגשים את עצמך ולהגשים להם חלומות.
    ממני יעל, אמא (42) ליהלי בת שנה וחצי בהורות משותפת,

  3. התרגשתי מדברייך, התפעלתי מהבגרות הריגשית שאליה הגעת להורות, אוהבת את הדיוק והבהירות , ומזדהה, כי גם אני אמא יחידנית, מאושרת, לילד שהגיע לחיי בגיל מבוגר וגדל כאדם שלם ומאושר.

  4. שלום אילן,
    קראתי בשקיקה את השיתוף שלך מחוויית ההורות היחידנית שלך,
    מסירותך לבחירה שלך להיות הורה אשר שם בראש סדר העדיפות את הילדים, שונה מהשקפת עולמי
    כאם יחידנית שלא מבחירה, אבי ילדיי נפטר באורח פתאומי כאשר הייתי בהריון עם בנינו השני,
    למדתי שכדי שילדיי יהיו שמחים, בריאים, מאושרים וטובים, בראש ובראשונה עליי להיות כזו, לעצמי, וזאת כדי שאוכל
    להיות האמא הכי טובה עבורם. האבדן שחוויתי מלא אותי בהמון כאב ובלא מעט תסכול, אך בחרתי שלא לתת לו מקום וכח
    והתמקדתי בי, בטיפוח החוזקות שלי, עבורי ועבורם, אני מאד גאה, כי מה שהנחה אותי לאורך השנים היה לעשות תמיד כמיטב יכולתי
    אמשיך את דבריי בתגובה נוספת, תם כאן המקום

  5. והנה ההמשך, לאורך השנים שני ילדיי שיתפו אותי בחוויית היתמות שלהם
    ואף שמלאתי תפקיד של אם ואב, בחוויה שלהם, הגם שהעריכו את מה שעשיתי עבורם,הם חוו חסך גדול…
    אני בהחלט מבינה את הרצון להגשים הורות, וגם אם היא מגיעה עם התמסרות טוטאלית,
    היא לא יכולה להיות שלמה, לא עבור ההורה ולא עבור הילדים.
    התמסרות טוטאלית של ההורה אינה הכרחית, לקיחת אחריות על הבחירות שלנו, אינה מחייבת טוטאליות
    כי אז אנו עלולים לאבד את הצרכים שלנו, להשקפתי, יש למנן ולמדוד וזה אפשרי
    לעיתים אני משלמת מחיר ולעיתים הילדים, לכל בחירה יש רווח ומחיר
    בהצלחה לך, מאחלתלך ולילדיך חיים מלאים ומאושרים, אהבה רבה, גל

    1. שלום גל,
      תודה רבה לך על תגובתך העמוקה, הישירה והנוגעת בלב. את נהדרת. אמנם, אני כותב שאני מוסר את נפשי על גידולם, וזו האמת. אך גם אני מוצא לעצמי את רגעי הזמן הפרטי שלי, באימון כושר מדי בוקר, מיד עם הבאתם אל הגן, בכתיבה מדי יום, פעמיים שלוש ביום, אם אפשר. מה שנותר לי עוד למצוא הוא זמן ומקום רגשי לאהבה. ואני מקווה שגם זה יגיע. אבל תודה לך על דבריך הנכוחים. יש לי ממך מה ללמוד.
      שנה טובה,
      אילן.

  6. אילן היקר,
    נגעת בלבי, אין משהו יותר חזק מהרצון להיות הורה, לפני חודשים ילדתי את הבת שלי (אם יחידנית מבחירה) זה אושר שאין לתאר, אני רושמת לך ודמעות זולגות מעיניי, הייתי בטיפולים, במשך שנתיים, שנתיים קשות מאוד שבשנה הראשונה של הטיפולים ניגשתי לרופא לקבלת תוכנית חדשה – ישבתי במשרדו אני והוא. (פרופסור בעל שם) הוא אמר לי, "שהביציות שלי לא טובות ושלעולם לא אוכל ללדת", במילים אלו, יצאתי ממשרדו, התיישבתי בלובי בית החולים והרגשתי שעולמי חרב עליי, אך הרצון היה כל כך חזק, שהחלטתי ללכת בכל זאת לעוד מספר רופאים, עד שפגשתי רופאה מדהימה שהחליטה לקחת אותי כפרויקט, – הפרויקט הצליח, עברתי 3 טיפולי IVF אצלה, הביציות שלי היו ברמה מעולה, ההריון נקלט בפעם השלישית, לפני חודשים ילדתי, לידה טבעית, ואני האמא הכי מאושרת עלי אדמות. ובוא היום אם הבת שלי תשאל למה אין לה אבא, אני יגיד לה "שלא יכולתי לחכות יותר", באהבה רבה הגר

  7. הי אילן,

    נכנסתי עכשיו לבלוג שלך, לא קראתי הכל מהטעם הפשוט שאני עייפה מחר אסיים, אבל הבנתי. יש בי צורך להגיב. הגעתי עד אחרי הקטע של המכתב שלה.
    א. מקווה מאוד שהתגובה שלי הזו פה לא תעיר אותך (-:. לא מבינה איך זה שתגובות בפייס בוק מעירות אותך . אולי כדאי שתסדר את העניין טכנית….
    קוראת אותך מזה כמה חודשים ורק מתוך הכתיבה שלך ברור כמה אתה הורה נפלא, שנותן את כל כולו ומקריב את חייו האישיים, חושב, בעל ביקורת עצמית וכד'.
    לגבי הכותבת, זה משהו בתרבות שלנו להביע דיעה על חיי האחר גם מבלי שנשאלנו, ככה באופן אינסטנקטיבי בלי לחשוב לרגע, בלי לעצור. לא נדבר על כך שאנחנו משליכים מעצמנו על אחרים.
    אספר לך, לפני כחודש בערך פגשתי במקרה בשוק הכרמל אחות של חברה שלא ראיתי אותה הרבה שנים. התיישבנו שם על הדשא ליד רחבת האוטובוסים והתחלנו לדבר על החיים. היא סיפרה לי שהיא רווקה בת 43, חיה עם משהוא לא הסתדר לה להביא איתו ילדים ועוד ועוד ועוד . היא נורא רוצה ילדים אבל התייאשה הייתה בטיפולים פה ושם.
    אמרתי לה את יודעת יש היום כל מיני אופציות. ואז נזכרתי בך מאחר וישבנו שם גם קרוב לנווה צדק.
    אמרתי לה את יודעת יש כאן בנווה צדק איזה סופר שכותב בלוג באינטרנט, הוא הומוסקסואל והוא הביא זוג תאומים דרך פונדקאות ותרומת ביצית. הכל אפשרי.
    התגובה שלה לסיפור, היא פתחה פה בעצבים. סליחה , מה הוא לא יכל למצוא אישה לעשות איתה ילדים, זה אגואיסטי, לילדים לא תהיה אמא.
    שכה יהיה לי טוב, כך היה וזו הייתה תגובתה. אני שתקתי ממש לא רציתי להיכנס איתה לדיון בעניין. הבנתי שהתגובה שלה הייתה מתוך המצוקה שלה , בדיוק כפי שהגברת הזו כתבה לך.
    אני רק לא מבינה מדוע אנשים לא מסוגלים לעשות הפרדה בינם ובין הזולת וחייו.
    אפשר עוד להתפלסף הרבה, אך השעה מאוחרת ואני עייפה וגם אין טעם. יש הרבה ילדים שיש להם גם אבא וגם אמא בדיוק לפי "הספר" (אתה תבחר איזה ספר (-:) והם אומללים.
    לילה טוב שנה טובה,

    אני מאחלת לך הרבה הרבה בריאות, ושנים רבות וטובות במחיצת בנייך.

    שילי

    1. שלום שילי,
      תודה רבה לך על דבריך. הם מחזקים אותי אחרי יום לא קל במחיצת הילדים.
      הדברים שביטאה חברתך אינם נחלתה בלבד. לצערי, ישנם רבים החושבים ומאמינים בזה.
      אני מקווה שריבוי ההורים שהם אבות גאים, והקסם והייחוד של ילדיהם, ישנו את הדיעה הרווחת בנוגע לכך.
      לילה טוב לך,
      אילן.

השאר תגובה