איך אני כותב (2) – שאלה אחת ביום.

בזמן הכתיבה של הגרסה הראשונה של ספר כל שאני זקוק לו הוא גירוי אחד, או שאלה אחת ליום. לכן, הבוקר, כשבניי ביקשו שאת ארוחת הבוקר נאכל בחוף הים, ארזתי ביצים קשות וירקות חתוכים, בננות ותפוחי עץ, חלה פרוסה, גבינה ומים בתוך צידנית – ובשקית אחרת שמתי את ספר התחקיר שאני קורא כעת, מחברת ועט וספר על כתיבה.

"ילדים, אתם כבר גדולים, והיום מאוד מתחשק לי לקרוא ספר בים," אמרתי להם בדרך, "אז היום, אחרי שנאכל ארוחת בוקר בים, אני אשב ואקרא בספר ואתם תשחקו, מבלי להתרחק אל המים. אתם כבר יודעים מה מסוכן ומה לא."

הים בא לעזרתי. הוא השתרע, שליו ותכול וחלק, עד האופק, ועל סוכת המציל התנוסס דגל לבן. לו היה אדום או שחור לא הייתי מעז להסיר את עיניי מילדיי, בחוף מנטה ריי, שהוא חוף מסוכן מאוד למי שאינו מכיר את הזרמים האלכסוניים המצטלבים בו, ויוצרים סחף עז ומערבולות, ואת הבורות והפרשי הגבהים החבויים במרחק כמה עשרות מטרים מקו החוף.

הילדים אכלו ורצו לשחק ליד המים. אני פתחתי את ספר הכתיבה שמתוכו אני מלמד כעת. השאלה הראשונה בספר היא גם זו שתפסה את עיניי. "מה הפחדים העזים ביותר שלך בדרכך לכתוב את הספר הזה?"

עניתי לעצמי כמעט מיד. החשש שמא אינני בקיא דיי בנצרות ובהבדלים בין היהדות לבין הנצרות.

"ראה היכן הפחדים האלה יכולים לבוא לידי ביטוי בחיי הגיבור שלך, וכתוב על כך," המליץ הספר.

יכולתי לראות מיד היכן הם באים לידי ביטוי בחייו של הפרוטגוניסט שלי, שבנעוריו המיר את דתו. הוצאתי מחברת ועט, ובישיבה מזרחית על השמיכה הקיצית, שעלי קנביס מצוירים עליה – אין לי מושג מניין לי השמיכה הזאת, שמתאימה יותר לסטלנים בסיני מאשר לאדם מיושב כמוני – כתבתי שלושה עמודים בכתב-יד צפוף במחברת, בעודי מרים מדי רגע את עיניי מן המחברת, לוודא שמיכאל ודניאל עודם מצויים בטווח הראייה שלי, ואינם מתרחקים לתוך המים.

אחרי כחצי שעה סיימתי את הכתיבה. כבר בסיימי אותה ידעתי, שעשיתי את היומית שלי. כעת, אחרי שלושה עמודים של דפי בוקר, כמו מדי בוקר, כשאני קם, עוד שלושה עמודים בחוף הים, היישר לרומאן הבא שלי, ודאי שעם הפוסט הלילי הזה, שנועד לקדם עוד פרויקט עתידי, ספר על הכתיבה, עשיתי את היומית שלי בשלושה פרויקטים שונים.

אני יכול לנוח.

אבל מי בכלל רוצה לנוח. אולי עוד ייצא לי שיר הלילה? או שיחה מעניינת עם מישהו?

כל שאתה צריך כדי לכתוב מדי יום הוא המחויבות לכתיבה, והיכולת לחולל בתוכך שאלה. שאלה קטנה או גדולה. מדוע הגיבור שלך עובר מעיר אחת לאחרת, איפה הוא פוגש את אשתו לעתיד, מדוע אחותו גרה עמם. או מה הפחדים הכי גדולים שלי מכתיבתו של הספר הזה, והיכן הם יכולים לבוא לידי ביטוי בחיי הדמות שאני כותב עליה. הגירוי יכול לבוא בצורת שאלה שאתה שואל את עצמך על סמך תחקיר, או בשאלה שאולה מספר על הכתיבה. הוא יכול לבוא בצורת חלום, או כמשהו שאתה שם לב אליו בממשות. זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא דבר אחד – לא להמעיט בערכה של אף שאלה העולה בדעתך, לגבי עולם הסיפור המתרקם בתוכך, ולא להסיט הצידה שום גירוי הנקרה בדרכך. להיענות להם, להתמסר להם ולכתוב.

כך עוברים יום אחד יום בכתיבה. המחויבות היא הבסיס. הטכניקה היומית היא הצבת גירוי או שאלת שאלה. התשובה עליה צריכה להיכתב כסצנה. לא כהרהורים. כי מתוך מאגר הסצנות שתכתוב, תיוולדנה אחרות, ייווצר רצף עלילתי, ואז, בסופה של הגרסה הראשונה, גם תוכל להחליט אילו מן הסצנות טובות והכרחיות לסיפור המעשה, ואילו היו רק גשר לסצנות הטובות שבאו אחריהן.

לשאול שאלה ואז לענות עליה, מן הדמיון, זה האלף בית של מלאכת הכתיבה. אנחנו מתיישבים אל שולחן הכתיבה, או חול הים, ומשחקים בנדמה לי. מה היה קורה אילו כך וכך. מותר לנו לדמיין, להתפרע, להשיב כל תשובה העולה על דעתנו בקשר לשאלה ששאלנו את עצמנו. זה בסדר גמור. אם שאלנו את השאלה הזאת, היא כנראה שייכת לעולמנו הפנימי, ולכן גם לעולם הסיפור שלנו. אם שאלנו אותה, אנחנו גם היחידים היודעים איך לענות עליה, ואין כאן נכון או לא נכון. זו פשוט עבודה.

מכיוון שכל דבר שאנו חווים או מרגישים בכול זמן נתון יש לו רלבנטיות לכתיבה, ולעולם הסיפור שלנו, אני מלמד, שכול מצב רוח הוא דלת, וכל רגש הוא חדר, ושכול רגש הוא מתאים לכתיבה. כתיבה אינה נעשית רק מתוך יגון או עצב, אומללות או כאב, בושה או חרפה. היא נעשית וראוי שתיעשה בכל מצב רגשי נתון. מכיוון שהדמויות שאנו כותבים עליהן אמורות להיראות ולהיקרא כאמיתיות, מידת האמינות הרגשית שלהן קשורה וכרוכה במידת האותנטיות הרגשית של הכתיבה שלנו. וכדי להיות אותנטיים עלינו להשתמש במכלול רגשותינו, בכל רגע נתון, ולהסתגל לכניסה לכתיבה מכול מצב רגשי. אתה עצוב? עייף? חרמן? מתוסכל? כתוב את הרגש הזה. כתוב מתוכו, כתוב דרכו. בסופו של דבר, תהיה דמות שתתפרנס מן הרגש הזה שלך, והיא תיקרא אמינה משום שלא ברחת מן הכתיבה.

כתיבה אינה תרפיה. אבל כתיבה מתוך מכלול רגשותינו, בכול רגע ובכל זמן, מאווררת רגשות דחוסים, מאפשרת לנו להתבונן בהם מבעד לדמויות אחרות, תוך כדי הרחקה לדמויות אחרות, ועל ידי כך גם עשויה להקנות לנו איזה סוג של מרגוע.

ואף על פי כן שזהו רק רווח משני של הכתיבה הספרותית, הרי זה בהחלט רווח.

היו מחוייבים, היו אותנטיים, שאלו שאלה אחת טובה מדי יום וכתבו בכול מצב רגשי שאתם מצוים בו. זה המרשם שלי לכתיבת גרסה ראשונה טובה.

עד לפעם הבאה, לילה טוב לכם/ן.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “איך אני כותב (2) – שאלה אחת ביום.

  1. מקסים.היום לראשונה נתקלתי בבלוג שלך אילן. אני יושבת כבר שעה ארוכה ,קוראת את הפוסטים שלך, ומתמוגגת מנחת. איזה כיף שמצאתי אותו. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

השאר תגובה