הכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות (סוג של חשבון נפש).

לפני כחמש שנים ביליתי שנה (מלשון כילוי, לא מלשון בילוי) בחיפוש אחר אישה או שתיים, להביא עימה/ן ילדים לעולם. פניתי אז לשתי חברות טובות, לזוג נשים וגם למישהי, שהכרתי בקושי, אך הרגשתי שהיא עשויה להיות האישה הנכונה כאם לילדיי וכשותפה הורות אתי.

היא הייתה, ועודנה, צעירה ממני בשנים רבות. הייתה, ועודנה, אישה חכמה וחמה, טובת לב ויפת מראה, ובעיקר בן אדם. אבל לצערי היא השיבה את פני אז ריקם.

מאז חלפו שנים. היא פגשה בחור, שרצה בילדים ורצה להיות אב, אך לא רצה להיות קשור בקשר זוגי, וילדה ממנו שתי בנות, בהפרש זמן קצר זו מזו. מאז עברה לגור בשכונה אחרת, ואנחנו בקושי נפגשנו, ושוחחנו לעתים רחוקות כאן, במסנג'ר של פייסבוק.

היום בבוקר קיבלתי ממנה הודעה, ובה הצעה להיפגש כולנו יחד, אחר הצהריים. בתחילה חשבנו להפגיש את הילדים בגן השעשועים בפארק החורשות. אך מכיוון שהיה עוד חם, ומכיוון שמזה זמן רב המביעים מיכאל ודניאל את רצונם באורחים, הזמנתי אותן אלינו.

"מה, ארבעה ילדים יחד!?" תמהה, ובמובלע תהתה האם יש לי הכוח לזה.

אני חייכתי לעצמי. הרי ארבעה ילדים זה בדיוק מה שרציתי. ודאי שיהיה לי כוח לכולם.

אבל כשיצאתי מהבית לכיוון הגן, מרחק מאתיים מטרים בלבד, הרגשתי שאין לי כוח ללכת. שאני גמור מעייפות. כל הבוקר הייתי בהתקפת סדרת. מיינתי את תיבות הצעצועים של הילדים, הכנתי שק גדול של צעצועי ילדים למסירה, רחצתי את חלקם, ואז נסעתי עימם לגן ויצ"ו שילדיי גדלו בו, נפגשתי בהתרגשות גדולה עם הגננת שלהם, טהאני, ונתתי לה את שק הצעצועים, שישמש אותה בעבודתה עם ילדי הגן החדשים.

עם שובי הביתה ניקיתי מאבק את שולחן הכתיבה הכפול בחדר הילדים, עשיתי שלוש מכונות כביסה, תליתי וקיפלתי כביסה, קפצתי ל'אופיס דיפו' להדפיס את הגרסה האחרונה של הספר החדש שלי, כדי לעבור עליה פעם נוספת, לפני תום ימי חופשתי ולפני שאני מוסר אותה לעורכת בבית ההוצאה – בקיצור, הרגשתי סחוט לחלוטין.

אבל העייפות שלי התהפכה לערנות מוגברת ברגע שפגשתי במיכאל ובדניאל. כשנכנסתי לגן הם היו בעיצומו של מפגש, בו שרו עם האחראית על המועדונית שיר לראש השנה, וליוו אותו במיני כלי נגינה. הם הראו לי בשמחה אילו עבודות יצירה הכינו לי לכבוד החג, ובהן שתי יונים עם 'זנב' עשוי מרצועה צבעונית אלסטית של חוט קשירה למתנות. אך ברגע שמיכאל אחז ביונתו כדי למוסרה לידיי ניתקה הרצועה מסיכת השדכן שהידקה אותה לגוף היונה, והוא השתטח על הרצפה בבכי, ממאן לצאת מן הגן עד שאתקן לו את היונה.

אלא שאחראית המועדונית לא ידעה היכן ישנו השדכן, ולכן הבטחתי למיכאל שנצא מן הגן ונלך היישר ל'אופיס דיפו,' כדי להדק ליונה את זנבה.

וכך היה. ובאותה הזדמנות הדפסתי עוד 50 עותקים של הודעה לעיתונות ששכחתי להדפיס בבוקר, והילדים שיחקו על רצפת הסניף. דניאל ישב וראה משהו בטלפון שלי, ומיכאל הדגים לי עמידת ראש וסלטות על רצפת 'אופיס דיפו' המכוסה בפרקט.

מעט אחרי שהגענו הביתה באו אלינו חברתי ובנותיה. מפאת צנעת הפרט אינני מציין את שמותיהן. הילדים שמחו מאוד לקראתן, ומיד הזמינו אותן להשתתף בכיף הכי גדול שלהם כרגע – קפיצות טרמפולינה על המיטה של אבא. אבל היום, בתוספת נועזת ומסוכנת במיוחד – עמידה על שולחן הכתיבה, וקפיצה ממנו אל המיטה, עם סלטה.

מחאותיי לא ממש הועילו. הגדולה בין שתי הבנות מיד הצטרפה למשחק, ואני אמרתי לחברתי שאקפוץ למכולת כדי להביא מצרכים להכין לכולנו פיצה.

סלטה1סלטה2סלטה3סלטה4

מיכאל משחק על הגדר ברחבה של מגדל 'הצרפתים' בנווה צדק.
מיכאל משחק על הגדר ברחבה של מגדל 'הצרפתים' בנווה צדק.

על מעלות הפיצה המהירה הזאת כבר סיפרתי כאן. הנה המרשם. אני מערבב קמח מלא עם קמח לבן, ומורח על הבצק עגבניות מרוסקות עם בצל ותבלינים, מקופסת שימורים, בוזק עליהן פתותי גבינת 'עמק' או פרמזן, זיתים מגולענים ואורגנו, וזה יוצא פשוט נהדר.

בעודי מכין פיצה, ביקש דניאל לעשות עם האורחות בריכה בחצר. אמרתי לו שכבר מאוחר מדי, אבל אם הם רוצים הם יכולים לעשות אמבטיית קצף, והזמנתי את חברתי לצרף אליה את בנותיה, האחת בת קרוב לשלוש, והקטנה בת שנתיים.

מיכאל ודניאל ניגשו ביוזמתם לחדר האמבטייה, פקקו את האמבטייה בפקק, שפכו סבון ומילאו את האמבטייה במים עם קצף. הם התפשטו לבד, ביקשו עזרה רק בהורדת החולצות מעליהם, ונכנסו למים. חברתי ההמומה צפתה בהם, ושאלה מתי החלו לגלות כזו עצמאות.

"הם מתקלחים לבד ומצחצחים לבד שיניים," סיפרתי לה בגאווה. "וזה התחיל לפני כמה חודשים. בקפיצת התפתחות מדהימה."

בעודם משחקים במים, כשחברתי משגיחה עליהם ואני על בנותיה, סיימתי להכין את הפיצה, ואז הבנים יצאו מן המים, התלבשו בפיג'מות, פתחו בשביל הבנות את הדי.וי.די עם קלטת האותיות של דתיה בן דור, ואנחנו ישבנו ודיברנו קצת.

הקשבתי לסיפורה, יחסיה עם אבי בנותיה, אב מסור ותומך אך לא בן זוג, שמעתי את קשייה, וכאשר הוסיפה, שכשהצעתי לה לעשות יחד ילדים היא דווקא חשבה על זה, אמרתי לה, שהכול ממש בסדר. הכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ושאני שמח בשבילה, ושמח לראות אותה ככה, עם שתי ילדות כאלה יפות, מטופחות ומפותחות, שהקטנה מביניהן, במתיקות עמוקה, החלה לקרוא לי 'אבא,' והמיסה את שנינו, משום שלא חדלה מזה.

כשיצאו מאיתנו קרו דברים יפים. דניאל אחז בידה של הבת הגדולה וליווה אותה אל המכונית, הבת הקטנה הושיטה אלי את ידיה, וביקשה שארים אותה על ידיי, וככה צעדנו, חברתי בראש, מיכאל אחריה, ודניאל אוחז ביד בתה, ואני עם בתה הקטנה בחיקי, במאסף.

הכנסתי את הקטנה למושב הבטיחות, חגרתי אותה ונשקתי לה. ואחרי כן גם לאחותה הבכורה. דניאל ומיכאל כיוונו את חברתי בקריאות 'הופה הופה!' – כמו שסבאל'ה עושה מדי ליל שישי, כשאנו יוצאים מן החנייה ליד ביתו בדרך הביתה – ואני נכנסתי עם הילדים לאילנה, לומר לה ולענת לילה טוב, ואחרי כן הביתה, למיטה, שם קראתי איתם את האותיות א'-ח' בספר האותיות של דתיה בן דור, המלווה בציוריה הנפלאים של חברתי הילה חבקין, ואז נרדמנו כולנו, ואני אמרתי לעצמי בלבי, שטוב שעשיתי הכול לבדי, טוב שהבאתי את ילדיי לעולם, טוב שלא המשכתי לחפש אחר אישה שתעשה זאת איתי, וטוב שנפגשתי עם חברתי ובנותיה כעת.

נדברנו שניפגש באיזה ערב שישי, לארוחת ערב משותפת. אני מקווה שזה יקרה. זה ישמח אותי מאוד.

מה שבטוח הוא דבר אחד. יש לי משפחה. זו המשפחה הקטנה שלי. מיכאל, דניאל ואבא אילן. זו המשפחה שיצרתי במו ידיי, ושאני מוסר עליה את נפשי. ואמנם, הייתי שמח לו היו לי עוד תאומים, משלי, אבל אני שמח בחלקי ומודה לאלוהים על הילדים הזכים שזכיתי בהם.

וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לומר לעצמי בפרוס עלינו יום הכיפורים הזה.

אינני צם. מזה שנים שאינני צם, מפני שאינני מאמין ביסורים כדרך להזדככות רוחנית ולקרבה אל האל, או כדרך למירוק חטאים. אני קרוב אצל האל מדי יום ביומו, בוחן ובודק את עצמי כל ימות השנה ומשתדל להרבות טוב, אהבה וחסד על סובביי ועל סביבתי. ככל האדם, אף אני פגעתי ועודני פוגע בזולתי, במתכוון ובעיקר שלא במתכוון, אך רוב הזמן אני משתדל להיות בן אדם.

וזה מה שאני. בן אדם. עם המעלות והחסרונות שבי. שאני משתדל לשפר.

שיהיה לכולכם/ן גמר חתימה טובה. אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו. אמן.

מודעות פרסומת

14 thoughts on “הכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות (סוג של חשבון נפש).

    1. אילן יקר, הנשמה שלך מועברת באמצעות מילותיך והן עדינות ורכות ובודאי מקפלות בהן כאב וכמיהה וזה האנושי. אתה כנראה…אנושי.😉
      כל טוב לך וסגירת מעגלים שלמה. ההקשבה היא מתנה שאינה מובנת מאליה, ניחנת בה.
      מכל הלב, סיגל פרלינג.

  1. אילן היקר , אני קוראת את מילותיך ומתרגשת עד דמעות , כל כך נקי , כל כך טהור , כל כך מלא אהבה וראיית הטוב , עם כל הקושי לגדל לבד את שני בניך המופלאים , אתה תמיד מלא רצון טוב , תושייה , יצירתיות ויכולת מופלאה " לעשות אלף ואחד דברים בעת ובעונה אחת " ולשמוח בעשייה הזאת . גמר חתימה טובה ואיחולי אליך לשנה מלאת שמחה ואהבה עם דניאל ומיכאל – משפחת שיינפלד הקטנה והמיוחדת . אסתי כץ

  2. כתבת, אילן: מזה שנים שאינני צם, מפני שאינני מאמין ביסורים כדרך להזדככות רוחנית ולקרבה אל האל, או כדרך למירוק חטאים. לטעמי, זאת איננה מטרת הצום. כדי שנעסוק רק בהזדככות רוחנית, אנחנו שמים בצד את צרכינו הגופניים ולא עוסקים באכילה, בשתיה, ב"תשמיש מיטה" וכו'. אנחנו רק עוסקים במחשבות ובצד הרוחני של חיינו. שנים הפריע לי הרעב, שגרם לי לחשוב בעיקר על הצרכים הגופניים שלי, אבל לאט לאט אני לומדת להתעלם ממנו בכוונה תחילה, כדי להדגיש בפני עצמי שאני לא בעל חיים שעסוק רק בצד הגופני של חייו אלא אדם שנותן את דעתו על ההיבט המוסרי של חייו.

    1. צפי,
      תודה על תגובתך. מה שכתבת מושפע ממה שאני כותב כעת. על חייו של יהודי מן האנוסים. אך יש בזה גם הרבה ממני כמובן.
      אני שמח בשבילך שמצאת את מקומך בעבודת האל. אף אני מצאתי את מקומי בה, והוא שונה. וזה בסדר גמור.
      גמר חתימה טובה, אילן.

  3. אכן, שנים רבות עוברות עלינו בחלד זו לפני שאנו לומדים אמת פשוטה: הכל קורה כפי שצריך לקרות. ויש בזה כל כך הרבה נחמה, וכל כך הרבה שחרור מעול של חרטה, התחבטות, הלקאה עצמית ורגשות אשמה.

השאר תגובה