איך אני כותב (3)

גם כשנדמה לך שסיימת לכתוב ספר, אתה לעולם אינך יודע אם אכן סיימת אותו, או שמא מדובר רק בעייפות, או בתחושת סיום מדומה, ברצון להניע כבר את גלגליה של תעשיית המו"לות קדימה או פשוט בהשתוקקות למנוחה. כך אירע גם אותי. לפני כחודש ומחצה סיימתי את גרסתו הסופית, כך חשבתי, של רומאן שאני עובד עליו מזה כחמש שנים. עם סיומו, עשיתי מה שאני עושה תמיד – העברתי אותו לקריאה לקבוצת ביקורת, שחלק מחבריה וחברותיה קבועים, וחלקם משתנים, בהתאם לטבעו של הספר.

מלכתחילה, הצבתי לעצמי יעד מדויק – לסיים את הספר, כולל טיפול בכול מה שיצביעו עליו קוראיי וקוראותיי – בחול המועד סוכות, כך שאוכל להגישו לבית ההוצאה מיד בתום החג. ובינתיים, כדי לא לטבוע בחלל הריק שמותיר בי ספר, שהוצאתי אותו מידיי, אחרי שכתבתי אותו במשך חמש שנים תמימות, פניתי מיד לפרויקט הבא שלי, רומאן המתרחש פחות או יותר באותו פרק זמן, המאה השש עשרה, אבל בקצה אחר של העולם, ועם גיבור לגמרי שונה.

הזמנתי לי ספרי תחקיר מאמזון, קיבלתי אותם, התחלתי לקוראם ולכתוב תוך כדי, כפי שאני עושה, במטרה לכתוב מהר ככול האפשר גרסה ראשונה של הסיפור הזה, סיפור היסטורי מרגש ומפתיע, וגם מקדים בהרבה את זמנו. כתבתי הרבה. ומדי יום בחודש וחצי האלה גם קראתי והרחבתי את מעגל הידיעה שלי לגבי חיי הגיבור, ועימו – את מאגר הסצינות שאני כותב.

אלא שאז התקשרו אלי גיסתי, מיכל נתן, וחברתי הטובה, עדנה שבתאי, שתי קוראות שמאוד ציפיתי לתגובותיהן על ספרי, והזמינו אותי אליהן לשיחה. ושתיהן, כל אחת מנקודת ראותה ובדרכה, הביאו אותי להבנה, שעלי לשוב אל הספר, שהאמנתי שכבר סיימתי אותו, ולטפל בו עוד. לכך כיוונו אותי גם קוראיו הקודמים, שסיימו לפניהן את קריאתו, ובהן ידינה חן, תלמידתי, תמי זילברג, חברתי, ומיטשל פייגנבאום, חברי הטוב, שקורא כול מה שאני מוציא מתחת ידיי. כולם הציעו לי לפתור בספר מקומות של נתק בחוט העלילה, בכל הנוגע לעלילות המשנה בו, למלא פערים, שחשבתי להותירם כמות שהם – וגם לצמצם בו דברים מסוימים, העלולים להלאות את קוראיהם.

מכיוון שאני משתוקק לעבור כבר לספר הבא, ולנכוח בו, החלטתי לכתוב מדי יום כמה שיותר לספר הקודם. לכן, מדי יום בתקופה האחרונה הלכתי לישון מקודם, התעוררתי שעתיים לפני ילדיי, בבוקר וגם בצהריים, וכדי לא להעיר אותם בקולותיה של מכונת הכתיבה, התיישבתי בחצר, בחום או בחושך, מול מאוורר או מתחת למנורת לילה, וכתבתי בעט על נייר, ביד, במהירות הבזק, את הסצינות שנבעו מתוכי.

ובמקביל, המשכתי קורא בחומרי התחקיר של הספר הבא.

כך, אפוא, אירע, שתודעתי מפוצלת לשניים, פועלת בשני עולמות לפחות במקביל. מצד אחד אני מצוי בשליש חייו האחרון של גיבור ספרי, זה שכביכול כבר סיימתי, ושל חיי אשתו ובניו. מצד שני אני מצוי מדי יום בנקודת זמן אחרת במסלול חייו של גיבור ספרי הבא.

שלא לדבר על כך שאני גם הורה במשרה מלאה, בתקופה שבה ימי החופש רבים על ימי הכתיבה ו/או העבודה.

אבל דווקא תחושת הדחק הזאת, הכרוכה בהתפצלות בין שני עולמות, שני גיבורים, שתי עלילות, שני ספרים, ובינם לבין חובותיי כהורה יחיד, הולידה מתוכי פרקים, שכלל לא ידעתי שיגיעו אלי. דמויות ספרי הקודם פתאום חוללו דברים, שכלל לא העליתי על דעתי שתחוללנה אותם זו לזו; אלמנטים, שלא חשבתי שיחזרו שוב במהלך הספר, חזרו ונשנו בו והפכו למוטיבים; ועמודים, שהדרמה שקעה בהם, פתאום נהיו דרמטיים, עזים ומלאי הבעה.

תהליך היצירה האמיתי אינו מסתכם בכתיבת הגרסה הראשונה של סיפור. למעשה, זוהי רק תחילתו. עיצומו של התהליך מתחולל בין גרסה לגרסה. מכאן גם חשיבות שמירתן של הטיוטות. אסור בתכלית האיסור למחוק דבר, משום שכול מה שאתה כותב במהלך שנות הכתיבה של ספר שייך אליו, ואם אינו שייך אליו, הוא ישמש בספר הבא. וגם אם לא יהיה כן, הוא יבשר משהו, ועשוי להוליד מתוכו משהו, שנים רבות אחרי שתכתירו כטיוטה.

הערב, כשחשבתי על התהליך הזה, שאני עובר, לראשונה בחיי – כתיבה ועבודה על שני רומאנים שונים זה מזה במקביל, בתוך אילוצי הזמן והמרחב הנתונים לי – נזכרתי בלקח, שלמדתי אותו כבר לפני שנים רבות, בתחום השירה. שדווקא כאשר אתה בוחר תבנית שירית נוקשה מאוד, מבחינת מבנה הבית, המשקל והחרוז, לבטא בה את עולמך, אתה זוכה בחירות מופלגת. שכן, בכול הנוגע לכתיבה, התבנית, המחויבות, המסגרת, מולידות מתוכן דווקא את היפוכן. הן מחייבות את היוצר לברוא לו דרכים חדשות של היגד, של אמירה, ולהפליג אל עו למות, שלא היה מעלה על הדעת להפליג בהם.

מכאן גם לקח אחד חשוב, בכול הנוגע לחייו של סופר ולתהליך היצירה – המחויבות לכתיבה היא הכרח. רק הכתיבה היומיומית, לא משנה באיזו רצועת זמן, באיזה מצב ערנות/עייפות אתה שרוי ובאיזה מצב רוח, רק השמירה על רצף העבודה היומיומי, מוציאה מתוכך את המיטב. ואדרבא, מוטב שתיגש אל שולחן הכתיבה שלי מדי יום לא כמו צייד של המוזה, או עבדה של ההשראה, אלא כמו פקיד, פקיד מסור בממלכת הכתיבה, המגיע מדי יום אל שולחנו, פותח מחברת, נוטל עט לידו וכותב. זו הדרך היחידה לזמן אליך את ההשראה.

ולבסוף, כמה מילים בשבחן של העט והמחברת. כתבתי על כך גם בעבר. המחשב הוא רעה חולה, בכול הנוגע לכתיבה ראשונה של משהו. שני הכפתורים הכי מסוכנים בו הוא פס הגלילה, וכפתור המחיקה. פס הגלילה מפתה אותך לחזור לרגע, רק לרגע, לאחור, כדי לקרוא מה שכתבת. אבל ברגע שאתה מתפתה לעשות כן, אתה חדל מלהיות האדם המשחק, ונהיה האדם המבקר, אתה נותן לצנזור הפנימי ולמבקר הפנימי שלך להשתלט על כתיבתך, והם, יש להם דרך משל עצמם – לומר לך שמוטב שתחדל מן הכתיבה הזאת, שאין בה טעם, ואז, פעמים רבות אתה גם חדל ממנה.

כפתור המחיקה עושה משהו לא פחות גרוע. הוא גורם לך למחוק טיוטות, מתוך אמונה שהן רעות ואינך זקוק להן. אבל כל מי שמנוסה במלאכת הכתיבה יודע, שבטיוטות פעמים רבות טמון זהבך.

ומעבר לכך, הקשר בין התודעה והתת מודע לבין היד הכותבת הוא הקשר הכי ישיר, הכי זורם, הכי נטול חסימות – טכנולוגיות ואחרות. כשאתה כותב ביד אתה לא צריך להתעסק בטכנולוגיה של 'וינדוס,' דעתך לא מוסחת מלייקים, הודעות דואר נכנס והתראות אלקטרוניות שונות. אתה גם לא מסונוור ממסך המחשב, ולא ממוקד בו, באופן המונע ממך להשיט את עיניך אל מעבר אליך, לראות בעיני רוחך את דמויות ספרך פועלות, ולשמוע את דבריהן זו לזו וכול אחת בתוך עצמה. אתה פשוט שקוע בעולמך.

וזה הדבר הטוב ביותר שיכול אדם כותב לעשות.

לילה טוב, עד הפעם הבאה.

מודעות פרסומת

One thought on “איך אני כותב (3)

השאר תגובה