דיווחים מן החזית (2)

דמיינו לעצמכם: אב ובן יושבים לארוחת שישי. האב בן שמונים, הבן בן חמשים וחמש. הם מנסים לאכול, ולשוחח ביניהם. אבל כל משך הארוחה, למן הקידוש ועד צאתם מן הבית, משתוללים שם שני ילדים בני שלוש וחצי, בריצה איש אחר אחיו, בדחיפות פראיות הדדיות, בקפיצות בין שני חלקי הספה הסלונית, דרך השולחן הסלוני העומד ביניהם. הם נופלים ובוכים וקמים, אך אינם חדלים, ומגירים כל כך הרבה זעה, עד שצריך לקלחם שוב, לפני שמלבישים אותם בפיג'מות ונוסעים איתם הביתה.
ואפילו על הזכות את מי יקלח סבא רבו.
"אני הנכד שלו!" קרא דניאל, כשמיכאל הודיע שאותו רק סבא ירחץ.
"אותך אבא ירחץ, אותי סבא!" התנצח איתו מיכאל.
הם התכתשו אפילו כשאבא ואני הלבשנו אותם, על מיטתו, בפיג'זמות.

כך נראתה ארוחת ליל שישי שלנו אתמול.
הילדים כמעט ולא נגעו באוכל. גם צהריים בקושי אכלו. בדרך קניתי להם תה קר בטעם אפרסק ושקית עם שקדים ואגוזי קשיו, שקניתי לי והם נטלו לעצמם, אז אולי שבעו מאלה. כך או כך, מיכאל אכל קערית מרק עם שקדים ולוקשען, דניאל גדש בשקדים את קערתו, ובה לא נגע.
רק יצאנו מן הרחוב של סבא, הם הודיעו לי שהם רעבים.
אז עשיתי מה שחשבתי שלעולם לא אעשה. עצרתי בפיצה במעלה הרחוב, מול קולנוע 'כוכב,' בית הקולנוע של ילדותי, וסניף 'פיצה דומינו' שאחי הצעיר, אביב, פעם עבד בה, והזמנתי להם פיצה אישית, חתוכה לקוביות ומחולקת לשני מגשים, כמובן.
אז, בפעם הראשונה, הבנתי את אחיי, שתמיד, כמעט מדי שבוע, היו מוצאים את עצמם, מיד אחרי סיומה של ארוחת שישי אצל סבא, נוסעים עם ילד אחד או יותר לפיצריה או לאחד מבתי הממכר האחרים למזון מהיר, בקרבת הבית של סבא, להשלמת הארוחה. מעולם לא הבנתי זאת. כעת אני כבר מבין.
'העיקר שהילד יאכל משהו,' זה כנראה משהו שכבר לא עובר. אף פעם.

ההשתוללות חזרה כשהגענו הביתה, והילדים פגשו את אילנה, עם בתה ענת ואחותה אלה יושבות בחצר המשותפת. במשך שעה ארוכה שילבו בין כרסום קוביות פיצה לבין השתוללות רבתי, הפעם בעיקר של מיכאל, שכללה צעקות ויריקות מלמעלה. דניאל הסתפק בעבודה שקטה עם ענת על סידור גומיה או רצועה או שרוך לקשירה לראשו של כובע הליצן שמצא אצל סבא.
אבל אף על פי שליל שישי שלנו היה כול כך נטול רסן, אני מוכרח לומר, שמקץ שבועיים של עבודה אינטנסיבית עם הילדים, ברוח תוכניתה ועקרונותיה של אורלי פוקס, חברתי, בהחלט רואים שינוי. הוא ניכר, קודם כול, במהירות הסתגלותם לשינויים בחייהם – כמעט אין מתוקים. אולי פעם או פעמיים בשבוע, במקום 3-4 פעמים ביום. שנית, אין יותר בכלל מגע עם מכשיר הטלפון החכם של אבא, וזמן המסך ירד וקוצר פלאים. גם אין יותר מסך בזמן הארוחה. בזמן הזה אוכלים ומדברים.
השינוי הכי ניכר והכי מפתיע הוא במשכן של התפרצויות התסכול של שניהם, אך בעיקר של דניאל. הן התקצרו להפליא. ממש כפי שהבטיחה לי אורלי, ברגע שאפחית מסדר יומם מסכים ומתוקים, המספקים להם גירויים עזים (סוכרים ואקשן), מרגילים אותם לסף גירוי גבוה יותר ויותר, ומקשים עליהם להתרכז וליהנות ממשחקי היומיום, כך יירגעו ויהיו יותר משתפי פעולה במשחקי ריכוז וקופסה, למשל.
ההחלטות האלה, שיישמתי מיד, הכריחו גם אותי בשינוי. אף אני פחות ופחות מתעסק עם הטלפון החכם או המחשב לידם, – שהרי מקודם לכן השתמשתי בהם כהפוגות-לרגע מילדיי, והם למדו את הדפוס הזה ממני – ונוכח יותר עמם במשחקיהם.
אתמול בבוקר, למשל, הייתה לנו סצנה קצרה של התפרצות. שמשכה היה כמחצית מהזמן שהייתה נמשכת מקודם לכן. יצאנו לגן שמחים וצוהלים. אך רק חצינו את רחוב פינס, נתקלנו בפינת הגרוטאות. ישנם שם מכלי מחזור לבקבוקים, לנייר ולבגדים, והשכנים הרבה פעמים זורקים שם פסולת חריגה ומעניינת. בהמשך הדרך, בפינת רחוב היכל התלמוד, ישנה עוד נקודה כזאת, בה מצאתי רק השבוע עשרות מלבני קרטון לבן אחידים בגודלם, שאספתי והבאתי לגן לעבודות יצירה, ושק ניילון עם גלילי קרטון ריקים של נייר דבק, שאף אותו סחבתי לגן.
דניאל, שכנראה ירש ממני את הנברנות הזאת, או למד אותה בעיניו, הרים בידיו החזקות מערימת הפסולת שלדת מדפים מפלסטיק, כזו של מגירות צעצועים לילדים, אבל מטונפת לגמרי, והתכוון לשאת אותה עמו בדרכו.
"דניאל, תזרוק את זה, זה נורא מלוכלך," ביקשתי ממנו.
הוא סירב.
"הבגדים שלך נקיים, וזה ילכלך אותך, חבל," ניסיתי שוב.
זה לא הואיל לי בדבר.
בדיוק אותו רגע עבר שם אב גאה אחר, שכן, שהיה עד לשיחה, ראה שידיי מלאות בתיקי האוכל של הילדים ובבקבוקי המים שלהם, ופשוט הוציא מידיו את שלדת הפלסטיק והרים אותה אל מרומי מיכל המחזור.
"אבא, הוא מהעירייה?" שאל דניאל, מופתע.
"לא, הוא חבר שלי, שראה שאתה משתולל והחליט לעזור לי," אמרתי לו.
דניאל התיישב במחאה על שפת המדרכה, וסירב לזוז משם.
"דניאל, קום, אנחנו מאחרים לגן," אמרתי לו.
הוא המשיך לשבת שם.
תפסתי בידו, והתחלתי גורר אותו אחריי. הוא צרח, ותקע את רגליו באבני המדרכה. אני צרחתי עליו בחזרה והמשכתי לגרור אותו, מיכאל הולך אחרינו וגם החבר.
מדי כמה מטרים עצרתי, הרפיתי מידו, ואפשרתי לו להלך על רגליו. אבל בכול פעם כזו הוא שב והתיישב על המדרכה, במחאה, מסרב ללכת.
כך היה כמה עשרות מטרים. מפינת הזבל עד קצת אחרי האולפנה לבנות ברחוב לילינבלום. זה לא מרחק רב, אבל זה היה קשה ועצוב, וגם מייזע כהוגן.
אחרי האולפנה לבנות הוא כבר עמד על רגליו, אבל התקדם לעבר הגן רק מכוח דחיפות זירוז שלי בגוו.
כשהגענו לרחוב בו אנו פונים לגן, נעצרתי ליד גרם מדרגות של בניין, התיישבתי והזמנתי אותם לשבת. את דניאל לקחתי בידיי, חיבקתי אותו, חזק, ושאלתי אותו אם נרגע, ואם כעת אפשר להמשיך ללכת לגן.
הוא הנהן, ובהמשך הדרך כבר היה שמח ומתרונן.
כשהגענו לגן פרקתי מעלי את התיקים, ובהם גם תיק הכושר, התכופפתי אליו וחיבקתיו. חיבקתי אותו הרבה זמן, יחסית, בעודי עוצם את עיניי, מרגיש את הצער והעצבות שהתעוררו בי, בשל ההכרח לגרור אותו ככה, וגם את אהבתי אליו.
לתדהמתי, הוא פשוט הרים את ידו וליטף את שערי, כמנחם אותי.
נישקתי אותו, ופניתי לחבק את אחיו.
"אבא, למה סגרת את העיניים ככה?" שאל מיכאל.
"כי היה לי קשה מה שקרה לנו בדרך," אמרתי לו. "אבל עכשיו אני בסדר."
נפרדנו לשלום בהמון נשיקות וחיבוקים, ואני הלכתי לדרכי, אל מכון הכושר. אבל לא יכולתי להיכנס אליו. אף על פי שהוא מצוי ממש מעבר לכביש של הגן, הרגשתי שאני נסער מכדי להיכנס אליו. ישבתי בחוץ, הדלקתי סיגריה, והתקשרתי לאורלי, כדי לספר לה על הבוקר הזה, וגם לשמוע ממנה על השיחה שניהלה עם הגננת, יום מקודם לכן.
אחרי כן הלכתי לכושר, ומשם חזרתי הביתה, ועבדתי שלוש שעות בריכוז אדיר על הספר הבא שלי.

כשבאתי לקחתם מן הגן, ברבע לאחת בצהריים, ביום שישי, אמרה לי הגנת, שהיום הם היו פשוט נהדרים, שניהם. ואז הבנתי, שמשהו כנראה משתנה בכול זאת. התקצרות המחאה של דניאל, והתנהגותו למופת אחרי כן בגן, הוכיחו זאת.
ואני גם הבנתי, שמשהו בתוכי משתנה. שאני לומד להתנהל יותר נכון עם הילדים שלי. ושאכן, במובנים רבים, כהורה אני רק נולד כעת. רק נולד.

"תזכור מה שכבר אמרתי לך פעם," אמר לי אבא במהלך ארוחת שישי, כשהילדים התפרעו, ואני ניסיתי בכל מאודי להתנתק מהם ולאכול את ארוחת הערב, מבליג על כעסי, "הורות היא לא ריצה למרחקים קצרים, היא ריצת מרתון."
אמרתי לו שאני זוכר את זה, אבל שלפעמים זה מאוד מאוד קשה.
"קשה, אז לוקחים אוויר ומתגברים על זה," השיב לי, "עברתי את זה עם כול אחד מן הנכדים, ועכשיו תורם."

הבוקר ידעתי שאורלי וחברתה הדר צריכות לבוא אלינו בעשר, להמשך עבודה עם הילדים ואיתי. אז מיד כשהתעוררתי שפתתי סיר עם ביצים קשות על הגז, וכשהילדים התעוררו, זמן קצר אחריי, הודעתי להם שנוסעים לעשות פיקניק בגן שעשועים. ניסיתי לאפשר להם לבחור לאיזה גן נלך, אבל זה רק בלבל אותם, בדיוק כפי שאורלי הסבירה לי. אז הכרעתי בלבי, שניסע לגן קריית ספר, בפינת יהודה הלוי-קרית ספר. גן מקסים, קרוב לביתנו, משופע בפינות משחק ובאגם מלאכותי עם דגיגי זהב, מדשאות ועצים, שנוכל לאכול בו את ארוחת הבוקר ולשחק קצת, לפני שיהיה עלינו לחזור הביתה, למפגש שקבעתי.
מטפסים
הילדים נהנו מאוד בגן המשחקים הזה. הם היו בו כשהיו קטנטנים, אבל כיום הם יכולים הרבה יותר ליהנות בו. לטפס על מתקניו, לרוץ בשביליו, לדלג בין אבני המעבר מגדה לגדה של האגם ולהתבונן בדגיגים.
הפשלה היחידה שהייתה לי היא, שמרוב חפזון לצאת מן הבית שכחתי ליטול עמי צלחות. אז אילתרתי למולם, וזה די שעשע אותם. הסברתי להם, שמכיוון ששכחתי להביא צלחות אכילה מן הבית, אני אוכל מקופסת הפלסטיק, והם יאכלו על גבי המכסים של המאזולה וגבינת הסימפוניה שהבאתי איתנו. והם פרסו להם איש איש את הירק האהוב עליו, מיכאל עגבנייה ודניאל מלפפון, בסכיני הפלסטיק החד-פעמיות, על המכסים הללו, וזללו חלבוני ביצים קשות וירקות, וחזרו לשחק.
ואחרי כן אורלי והדר באו. הדר שיחקה עם הילדים כשעה וחצי בריכוז גמור בבניית סופרמרקט מלגו ובהכנת ארוחת צהריים, ואורלי ואני ישבנו ושוחחנו על הבאות.
"התמודדות עם ילד עוצמתי וסוער היא תהליך של כמה חודשים," אמרה לי אורלי, "אבל רואים שינוי, וזה עוד יתרחב." ואז סיפרה לי סיפורים מסמרי שיער על ילדים במצב הרבה יותר קיצוני שהיא מתמודדת עמם, ואני נרגעתי. הצרות אצל אחרים תמיד נראות קשות הרבה יותר.
מה שכן, אחרי שיחה עם הגננת, מחר היא כנראה גם תיפגש עמה ועם הצוות החינוכי בגן, היא המליצה לי בכול זאת לבחון אפשרות להפריד ביניהם כבר עתה, לשתי כיתות גן שונות, כדי שמיכאל יחדל מלדאוג כול הזמן לאחיו, ולחטוף ממנו מכות, ויתפנה להרחבת הקשרים החברתיים שלו בגן, וגם כדי שדניאל ילמד להסתדר בלי אחיו. ואולי דווקא שינוי הגן, גם אם הוא באותו מתחם פיזי, וההיפרדות מאחיו, ירגיעו אותו עוד יותר.
"אידיאולוגית אני מאוד נגד ההפרדה הזאת," השבתי לה, "אבל עכשיו לא מדובר בי או באידיאולוגיות שלי, אלא בהתפתחות הרגשית התקינה של ילדיי. אני מאוד סומך עליך, אורלי, ואם גם את אומרת, שאולי זה מה שכדאי לעשות, זה מה שיהיה. השאלה היא אם זה לא יקשה על דניאל עוד יותר, ואיך נכין אותם לקראת ההפרדה הזאת."
סיכמנו שנדבר שוב אחרי מחר, אחרי ביקורה בגן והתרשמותה מן הצוות של כל אשכול הגנים הזה, ובחינת האפשרות להפרדה בתוך אשכול הגנים.
ואני רק מקווה שפעלתי נכון.
אך את זה אדע רק בהמשך הדרך.
ובינתיים, יש בפניי את היומיום.

מודעות פרסומת

השאר תגובה