להרוויח את הילדים שלך מחדש

קוראיו וקוראותיו הקבועים של הבלוג שלי יודעים עד כמה התחבטתי בשאלה, האם לרשום אותם למועדונית של גן העירייה החדש שנקלטו בו, ב-1 בספטמבר השנה, אם לאו. בסופו של דבר, החלטתי לנסות את המועדונית, ואמנם, הילדים התחברו מאוד לשתי המטפלות העובדות בו, אבל חזרו הביתה גמורים מעייפות, עצבניים, על קצה גבול יכולתם לקלוט משהו.
הורים שהתנסו בכך ניחמו אותי באומרם לי, שמדובר בתקופת מעבר, שזה עובר, הילדים מתרגלים לסדר יומם החדש, ואז מתייצב שעת הרדמותם על שמונה בערב בערך. ולי זה יקנה ערב שלם שקט.
אבל אני לא הייתי שלם עם העובדה, שבניגוד לילדותי, שבה מדי יום חזרנו, אחיי ואני, הביתה, אל אימא שחיכתה לנו עם ארוחת צהריים ומנוחה אחריה, ילדיי בני השלוש וחצי, בסך הכול, יצטרכו לסחוב את עצמם ערים מחמש וחצי-שש בבוקר, עד שמונה בערב, ולאכול צהריים רק בשתיים וחצי מדי יום.
אפילו אני, בגיל חמישים וחמש, חייב לאכול צהריים באחת וחצי ולישון שעה וחצי בצהריים. איך, אפוא, אצפה מילדיי הפעוטים שיעמדו במה שאפילו אני עצמי אינני מסוגל לעמוד בו.

אתמול הוצאתי אותם מן הגן בשעה אחת ורבע, לבקשתם. הם חזרו אתי בשמחה הביתה, אכלו צהריים, ראו קצת שירי ילדים בטלביזיה, והלכו לישון לשעתיים. כשקמו, קיבלו 'שלוק,' מנת הסוכר היומית היחידה שלהם – החלטתי שמדי יום, בארוחת ארבע, יאכלו מתוק, וזו הפעם היחידה שיאכלו מתוק מדי יום – ושיחקנו קצת בכדור ברחוב, עד שסבא הגיע ואני נסעתי ללמד.

הם הלכו עם סבם למרכזן סוזאן דלל, לשחק בכדור, שם גילו גם חזרה של רקדנים (זה מה שסיפרו לי הילדים אחרי כן) וצפו בה מבעד לחלונות הסטודיו שעבדו בו.

הבוקר הם קמו מתרוננים. כששאלתי אותם אם גם היום הם רוצים לחזור הביתה בצהריים, השיבו שכן. אמרתי לגננת, שאאסוף אותם כמו אתמול, באחת ורבע, ואז גם הודעתי לעירייה, בפקס, שאני מסיים את הסדר המועדונית.

אבל מיד זכרתי, שזה גם מחייב אותי – שמדי יום תהיה מוכנה להם ארוחת צהריים מלאה בבית.

אז רגע לפני הסדנה לכתיבה שהתקיימה היום בביתי העמדתי סיר מרק עוף ענק על הכיריים, וגם קוביות בטטה במים, להוסיפן אחר כך עם קצת תבלינים לשעועית הירוקה שכבר הכנתי. עוף בתנור עם אורז ושעועית אדומה לכל השבוע הכנתי והקפאתי במנות כבר אתמול.

בצהריים הבאתי את הילדים מן הגן. הם שמחו מאוד. מיד עם שובם הביתה שיחקו קצת בפליימוביל, בזמן שאני חיממתי את ארוחת הצהריים. אכלנו, והלכנו לישון. הם ישנו שעתיים.

אני התעוררתי לפניהם, וניצלתי את הזמן עד קומם כדי לחפש במחשב מה אפשר לעשות היום אחר הצהריים עם הילדים. מכול האפשרויות מצאתי, שישנה משחקיה במקום הקרוי בית צ'רנר, מרכז קהילתי ביפו, ששמעתי עליו מזמן, אבל מעולם לא היינו בו.

החלטתי שניסע לשם.

כשקמו, דניאל ביקש שנלך לקנות גירים צבעוניים לציור על מדרכות. הוא מצא גיר כזה בדרכנו לגן הבוקר, והבטחתי לו דלי של גירים.

נסענו לבית צ'רנר, שם בילינו כשעה במשחקיה נחמדה, סגורה בחצר פנימית. יש בה 'מנהרה' מפלסטיק, ומכוניות עם פדלים, כמו ב'גן העיר,' אך ללא תשלום, ומרבד דשא מלאכותי, ושער לקלוע לתוכו כדורים, שמקבלים במקום.

כשנמאס להם דניאל ביקש שניסע לקנות את הגירים.

קניתי להם דלי גירים ו'איכסה' בחנות צעצועים בשדרות ירושלים, ועל הדרך גם אספירין בשבילי – ושתי מנות פלפל בשבילם.

כשחזרנו הביתה הם שיחקו נהדר עם ה'איכסה,' מבשלים אותו בתוך כלי המטבח שלהם. ואחרי כן הזמנתי אותם לצאת מן החצר אל המדרכה שמול הבית שלנו, כדי לצייר עליה.

 

מתן, מיכאל ודניאל מציירים בגיר על המדרכה.
מתן, מיכאל ודניאל מציירים בגיר על המדרכה.

בשלב הזה הפתיעו אותנו גם עופר ומתן בביקור, ומתן הצטרף בשמחה לילדים. שלושתם רכנו על המדרכה וציירו עליה בגירים, בעוד עופר ואני הוצאנו החוצה שני כיסאות, ישבנו למולם והשגחנו עליהם מפני מכוניות שעברו מדי פעם ברחוב.

מתן צייר גם קלאס, ולימד את מיכאל ודניאל מה המשחק הזה.

 

מיכאל ודניאל ממלאים את מסגרות הקלאס שהותיר אחריו מתן.
מיכאל ודניאל ממלאים את מסגרות הקלאס שהותיר אחריו מתן.

את הערב הזה סיימו בארוחת ערב, וצפייה בפרק של 'חיפזון וזהירון,' הסדרה הוותיקה של הטלביזיה החינוכית, דרך 'יו טיוב.'

הם נרדמו בתשע וחצי בערב, אחרי סיפור לפני השינה ושיחה קצרה על מה נעשה מחר, ומלבד חצי שעה של השתוללות מטורפת, זה עם זה, בבית, שבהחלט הוציאה לי את הנשמה – הם היו נהדרים. דניאל אסף מיוזמתו את הצעצועים, פעמיים, וגם ניגש אלי לפחות ארבע חמש פעמים כדי לנשק אותי, באופן ספונטני לגמרי. ואחריו עשה זאת גם מיכאל.

ואני הרגשתי שזכיתי בילדים שלי מחדש. שסוף סוף היום שלנו היה מאוזן. חצי יום גן להם ופרנסה וחיים לי. חצי יום יחד. ואז הבנתי שצדקתי. שהמועדונית היא כנראה סידור נוח להורים, המוכרחים לעבוד יום שלם ברציפות. אך ממש לא בשבילי, שממילא יום עבודתי מפוצל, ומסתיים למעשה רק כעת, בחצות הליל, אחרי שסיימתי לבדוק את כל העבודות של תלמידיי, להכין דברים לערב ההשקה של 'התמרות' מחר ולהכין את מערך השיעור לסדנת הבוקר.

אז כן. במקום לישון צהריים בשתיים הילדים מביאים אותי להירדם רק בשתיים וחצי. אבל חצי שעת איחור בשעת הצהריים, ושעה וחצי יותר עם הילדים בערב (בדרך כלל הלכו לישון בשבע וחצי – שמונה, עם המועדונית, וכעת בתשע וחצי בלילה) – זה לא מחיר נורא כול כך. למעשה, זוהי זכות. הזכות להיות עם ילדיי חצי יום מעשיר ושלם.

ומכיוון שמתחילת נובמבר אני מלמד שלושה ערבים בשבוע, בין שבע בערב לעשר, שובם הביתה כבר באחת וחצי בצהריים, הארוחה והמנוחה איתי והיקיצה המשותפת, ועימן גם הפרידה ההדרגתית ושליחתי לעבודה, יעשו את הכול הרבה יותר קל ונכון.

ואת 1500 הש"ח שהייתי אמור לשלם מדי חודש, בעבור המועדונית, אשקיע בקניית מוצרי מזון לארוחות הצהריים שלנו – ובחופשות החגים והקיץ. בארץ ומחוצה לה. וזה יהיה הכי כיף.

לא כול ההורים עובדים במפוצל כמוני, אני יודע. גם לא כול ההורים ויתרו על חלומם להתעשר. אבל אני עובד מפוצל, כול חיי, על אחת וכמה מאז נולדו לי ילדיי. ואני כבר ויתרתי מזמן על האפשרות להיות מיליונר. אם יש לי מדי יום זמן להתפרנס, לכתוב, לטפל בילדים ובבית וגם בעצמי קצת, די לי בזה. אני מאושר.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “להרוויח את הילדים שלך מחדש

  1. קוראת תמיד, ומזדהה עם לבטיך והחלטותיך. מועדונית היא מתישה מאוד עבור ילדים, עדיף להם להגיע הביתה בצהריים, לנוח מהאינטראקציה החברתית המתמדת, ולקבל ארוחה חמה וחיוך אוהב. הפעם צרמה לי הסיפא של דבריך. צרמה לי קביעתך: "לא כל ההורים ויתרו על חלומם להתעשר" כהסבר לשעות עבודתם הארוכות ולהיעדרותם בצהריים מהבית. לשכירים אין שום אופציה. משרה היא 8.5 שעות ביום + שעות נוספות לפי הצורך. אין אפשרות למשרה של 4 או 5 או 6 שעות. לא מוצעות משרות כאלה. אני,ואמהות רבות שאני מכירה, היינו שמחות להיות בבית בצהריים. אמנם שכרינו היה נמוך יותר, אבל זה מתקזז עם חוסר הצורך במועדונית. כך שבעצם 8 שעות עבודה לא "מעשירות" אותנו יותר מ 6 שעות, בגלל הצורך לשלם למועדוניות/ מטפלות/ צהרונים.

השאר תגובה