דיווחים מן החזית (4) – עוד על חינוך לגבולות

עזרא בן השמונים ושש, מנהל סניף של בנק הפועלים, בפנסיה, עושה איתי כושר מדי בוקר. בכל יום הוא נכנס אל מכון הכושר לבוש בחליפה ומעונב בעניבה, מברך את כול הנוכחים, איש-איש בשמו, בשלום, ואותי גם שואל איך הילדים ומה שלומם. ותמיד מסיים גם בברכה. שיברך אותם האל, שאלוהים ישמור עלינו, שתהיה לנו שבת שלום.
האיש היקר הזה, גבר נמוך קומה וצמוק, שחיוך גדול ועיניים חמות ממלאים את פניו, אמר לי לא אחת, שעכשיו הגיל הכי מעניין של הילדים שלי, ושבכול יום אתקל אצלם במשהו חדש. ועוד הוסיף וסיפר לי בדיחה ישנה, על נדבן אחד, שמרים תרומה לנזקק, אבל נדהם כאשר הנזקק פונה אליו ומברך אותו במלים האלה (בקירוב): 'שלעולם לא תדע שקט בביתך.'
שואל אותו הנדיב, וכי למה אתה מעליב אותי. הרי עזרתי לך.
משיב לו הנזקק – אין זו קללה, אלא ברכה. ראיתי שאתה חסוך ילדים, ובירכתי אותך שיהיו לך ילדים וימלאו את ביתך בהמולה.

בעזרא ובמשליו נזכרתי כעת, אחרי ערב של התמודדות לא פשוטה עם מיכאל. בימים האחרונים, ככל שדניאל נרגע, כך מיכאל מרשה לעצמו יותר ויותר פורענות. אפילו הגננת שמה לב לכך, וסיפרה לי, ששלשום דניאל התנהג ממש יפה, וגם לא העיק עליה בהיצמדות אליה. ואילו מיכאל השתולל.
"פשוט שוחחתי שלשום בבוקר עם דניאל וביקשתי ממנו שלא יהיה יותר צמוד אליך, מפני שזה מקשה עליך לעבוד," השבתי לה.
"אה, עכשיו אני מבינה למה מיכאל אמר לו, שאבא ביקש שלא יידבק לגננת," חייכה אלי, ואז, כדרכה, אמרה משהו כמו 'אני עובדת עם דניאל המון,' או 'אני יורקת דם איתו' או משהו בדומה, כפי שהיא נוהגת לעשות בכל פעם שאני מספר לה על הצלחה שלי עם הילד, מבקשת לנכס באופן בלתי-מודע כל הצלחה של הילד לעצמה, מבלי שהיא מבינה, כי בזה היא מרוקנת אותי כהורה.
ניחא.

מיכאל אוהב פאזלים. דניאל בונה דברים מדהימים שהוא ממציא בפליימוביל, כדוגמת המכונית הזאת.
מיכאל אוהב פאזלים. דניאל בונה דברים מדהימים שהוא ממציא בפליימוביל, כדוגמת המכונית הזאת.

למחרת, אתמול, כשבאתי לגן ביום החופשי שלה, סיפרה לה מחליפתה שכול היום עבר בסדר. אבל שעה לפני שבאתי לקחתם הביתה דניאל 'התנפל פתאום' על מיכאל ונשך אותו בצוואר, ומיכאל בכה מאוד. וכאשר הסייעת ביקשה להפריד ביניהם דניאל בעט בה וניסה לנשוך גם אותה, ואחרי כן גרר ילדה אחרת על הארץ.
כשיצאנו החוצה שאלתי את דניאל מה קרה. למה הוא נשך את אחיו.
"ככה," הוא השיב לי, כהרגלו.
"כי לא רציתי שהוא יישב לידי," הסביר לי מיכאל.
"אה, אמרת לו שלא יישב לידך?" שאלתי.
"כן, כי הוא בא להרגיע אותי ולא רציתי," השיב לי מיכאל.
ואז הבנתי את הסיטואציה. מיכאל השתולל, דניאל ניגש אליו כדי להרגיעו, אבל מיכאל כפר בסמכותו לעשות כן, ואז דניאל התנפל עליו. וכאשר הגננת והסייעת ניסו להפריד ביניהם הוא התנפל גם עליהן, מפני שגם הן פגעו, לתחושתו, בסמכותו כלפי אחיו.
רק איך זה שהן לא שואלות ולא חוקרות ולא מבינות מה עומד מאחרי התקפי הזעם שלו, ואיך הם משתלבים בנדנדה בינו לבין אחיו, את זה אני לא מבין.

על כל פנים, אתמול אירחנו כאן חבר שלהם מן הגן, תום, יחד עם אמו. מעט אחרי שהגיע אלינו והם שיחקו בבית, הצעתי להם לעשות פיצה יחד. משלב הבצק.
שלושת הבנים כמובן צהלו, התיישבו מיד ליד שולחן המטבח, נהנו מאוד להעיף קמח, ללוש בצק, למרוח עליו רסק עגבניות, ואז לפזר עליו גבינה וזיתים.
כשסיימו, הם היו מלאים בבצק ובקמח, וכך גם השולחן והריצפה. אז הצעתי ללנה, אמא של תום, שייכנסו שלושתם לאמבטייה, ומשהסכימה לזה הזמנתי אותם לעשות קצף ולשחק באמבטייה. בינתיים, ידעתי, הפיצה בתנור.
הם השתוללו מאוד במים, וכשיצאו מהם התלבשו שלושתם והתיישבו לאכול.
היה ערב נהדר, אבל הוא נגמר בהתקף תסכול חמור של דניאל. הוא הניף בידיו את הגלשן שמצא בחוף הים – ומזמן הפך לכלי משחק בבית – והחליט לדחוף אותו בכוח על אדן החלון, שובר את העציצים. הסברתי לו שוב ושוב שזה אי אפשר, וכשהתעקש פשוט תפסתי את הגלשן והעליתי אותו על ראש המקרר, לשם אין לו גישה.
הילד צרח, ניסה לקפוץ מעל כיסא כדי להגיע לגלשן, ואז גם היכה אותי והמשיך לצרוח. אני נתתי לו לצרוח עד שיירגע. היה לי ברור שמדובר פה בעניין של גבולות.
למיטה, לשעת הסיפור ולהשכבה, הוא כבר הגיע רגוע ומפויס.

הערב היה תורו של מיכאל.
כבר בדרך לסבא הבהרתי להם, שאני יותר לא מוכן שישתוללו אצל סבא. ואם יעשו כן, פשוט נעלה מיד על האוטו ונחזור הביתה מבלי לאכול אצל סבא ארוחת ערב ומבלי לפגוש את הדודים.
לקחתי איתי שני פאזלים לבית אבא, וברגע שהתחילו רק ניצני השתוללות הוצאתי את הפאזלים וביקשתי מן הילדים לבוא לפתור איתי פאזלים. הם סירבו, הם רצו לעשות סלטות, לרוץ ולשחק. ועד תפסתי את מיכאל, הושבתי אותו על ברכיי והזמנתי את דניאל לצידי, זה לא קרה.
בסופו של דבר, דניאל בנה איתי שני שליש פאזל, ומיכאל ביקש לצייר. סבא הביא לו נייר לציור וטושים, ואז ביקש גם דניאל להצטרף לאחיו.
הנחנו את הפאזל בצד, וישבתי איתם, משתתף איתם בציור, עוזר להם בצביעת הקונטורים של הדמות המשתקפת מנייר הציור (חבילת נייר ציור שהופקה פעם בערוץ הילדים, כשאני הייתי איש יחסי הציבור שלו. לא ייאמן שזה עוד נשמר בבית הוריי), אחרי כן עוזר לדניאל למתן את תנועת היד הגורפת שלו, למשמע את ידו, כדי שימלא צורות מבלי לפרוע את גבולותיהן.
היה נהדר.
הם כמובן גם רצו והשתוללו קצת. אבל הרבה פחות מאשר בדרך כלל.
כשיצאנו מן הבית של סבא מיכאל ביקש את הקלפים. איתן, דודו הקוסם (באמת קוסם מקצוען), עשה להם להטוטים בקלפים. אבל הוא כמובן אסף אותם ונטל אותם עמו כשנסעו. אך כשהסברתי זאת למיכאל הוא התעקש, שיש אצל סבא עוד קלפי משחק, לילדים.
"עכשיו אנחנו כבר בתוך האוטו ונוסעים הביתה," אמרתי לו, "סבא יביא לך אותם ביום ראשון."
"לא, עכשיו!" צרח מיכאל.
אבא שלי כבר תפסאת הרגליים כדי לרוץ הביתה ולחפש את הקלפים. אבל אני עצרתי בעדו. ביקשתי שלא יילך לחפשם.
"למה," שאל, "למה שהילד ייסע הביתה מתוסכל?"
"כי הוא צריך ללמוד שלא כול מה שהוא רוצה, בכול זמן שהוא רוצה, הוא גם מקבל," עניתי לו, ואז הודיתי לו על ארוחת השבת, התנעתי את המכונית ונסענו משם.
כל הדרך מבית סבא עד איילון מיכאל בכה שהוא רוצה את קלפי המשחק האלה. וכשהבהרתי לו, שאנחנו כבר רחוקים מסבא, ושביום ראשון הוא יביא לו אותם, הוא פשוט שינה את מוקד הבכי, ועבר מן הקלפים לרעב.

הבעיה היא, שהם בקושי אכלו. בצהריים העדיפו לשחק במסעדה – לשבת על חלון המטבח, במקום לאכול כמו שצריך ליד השולחן, וגם אצל סבא הם העדיפו להשתולל ליד השולחן מאשר לאכול. אפילו את ארוחת הארבע שלהם, שכללה פרוסת עוגה ללא סוכר ופרוסת עוגה עם סוכר, תפוח ומנדרינה – הם לא אכלו. את פרוסות העוגה השליכו על רצפת המכונית. את התפוח אחריהן. במנדרינה השתמשו ככדור משחק בדשא של סבא, עד שאבדה בחושך.

רק יצאנו בנסיעה מאבא שלי, מיכאל אמר שהוא רעב וביקש לקנות משהו בדרך.
אמרתי לו שאני לא קונה לו שום דבר בדרך. שהיה יכול לאכול בזמן, אצל סבא, במקום להכניס ידיים לקערת המרק.
"אז תן לי את התפוח שלי. הוא נפל לי באוטו," ביקש.
"אני נוהג, ואני לא יכול לעצור את האוטו בכביש הראשי," הבהרתי לו. "תקבל אותו בבית."
"אוף, אבל עד הבית הוא יהיה כבר ישן," מחה מיכאל.
"יכולת לאכול בזמן כמו כולם," עניתי לו.
וכל הזמן הזה הדיאלוג נוהל על ידיו בקול בוכים, בקול בכייני מעצבן. עד שהבהרתי לו, שאני לא מוכן לשמוע יותר את הדיבור הבכייני הזה (שהוא מצטיין בו), ושאם הוא רוצה שאענה לו, שידבר איתי בקול רגיל.
כשהגענו הביתה הוא ישר רץ עם אחיו לאילנה כדי לומר שלוםלה, לאלה אחותה ולענת בתה.
נכנסתי לשם אחריהם.
"ילדים, בואו לאכול," אמרתי להם. "כי אחרת נלך לישון רעבים."
דניאל בא ברצון. מיכאל השתטח על הארץ. הוא ביקש שאחפש לו במכונית תג שמי מגנטי שמצאנו ברחוב היום, אחד לכל ילד, והוא את שלו איבד במכונית.
אני סירבתי לזה. אמרתי לו, שמחר בבוקר, באור יום, אחפש את זה במכונית. וכעת, שכדאי שיילך לאכול. אחרת הוא יילך לישון רעב.
הילד המשיך בבכיו.
ואז פשוט תפסתי אותו, הבאתי אותו אל השולחן, הושבתי אותו על כסאו ואמרתי לו שעכשיו יישב ויאכל ארוחת ערב, כדי שלא יילך לישון רעב.
הוא סירב, השמיט עצמו מן הכיסא ושב לשבת על הארץ.
הבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות מעשה. הרמתי אותו בידיי, השכבתי אותו על המיטה, הורדתי ממנו את בגדיו, למרות מחאתו, הלבשתי אותו בפיג'מה, ואז אמרתי לו שילך למיטה לישון רעב.
דניאל התיישב לאכול עוף. מיכאל נכנס למיטה. מביט בנו.מהרהר מה יעשה.
"מיכאל, אתה רוצה לבוא הנה לאכול פריכית עם קוטג'?" הצעתי לו שוב, "אני לא אביא לך יותר אוכל למיטה, לא תפוח ולא שום דבר אחר. אם אתה רוצה, תבוא לאכול עכשיו."
לא לקחו כמה דקות והוא שירך את דרכו אל שולחן האוכל, התיישב לידו, חיסל צלחת עם עוף ופלחי עגבניה, ואף בא לחצר כדי להראות לי שצלחתו ריקה.
נשקתי למצחו וחיבקתי אותו.
"כל הכבוד לך, מיכאל," שיבחתיו, "עכשיו אתה שבע?"
הוא הנהנן.
"ורגוע?"
כן.
"אז עכשיו גש בבקשה למטבח, שים את הצלחת הריקה בכיור, תפשיל שרוולים, תרחץ ידיים בסבון ותצחצח שיניים," אמרתי לו.
הילד הלך ועשה הכול, ואפילו הסתרק, ובא להראות לי זאת.
חיבקתי ונישקתי אותו. ידעתי שהצלחתי. שהוא הצליח. אני הצלחתי להעמיד בפניו גבולות ברורים, וגם לגרום לזה שיאכל. הוא הצליח לעשות המון דברים לבדו, ובעיקר למד מה זה גבול, ושקול בכייני, השתטחות על הארץ או איום בשביתת רעב לא עובדים עלי. אין לו ברירה אלא לקבל את סמכותי.
אז הדרך קשה ומייגעת. אבל התוצאה חשובה.

ואז הציע דניאל המתוק שנבנה יחד דברים בפליימוביל. ובנינו חווה. ואחרי כן ילדים עם גננת ב'ריכוז'. ואחרי כן מנוף תל אביבי שנופל ברוח. וככה נרגענו, שעהארוכה, עד שעלינו על המיטה אפילו בלי שעת סיפור. רק עם שיחה. והלילה מיכאל ביקש לדבר על נפילה ממקומות גבוהים. אז הסברתי להם על כוח המשיכה של כדור הארץ, ואז הפלגתי בסיפור על השימוש בסנפלינג כדי לנקות את החלונות במגדל המשרדים הגבוה, המצוי בדרכם אל הגן.
העבודה עם הילדים על גבולות היא כנראה החלק הכי קשה בהורותי עד כה. זה מתיש להפליא. הנחמה היחידה שלי היא, שאני עושה את זה לטובתם, ושמאות אלפי הורים עשו את זהכמוני, התמודדו כמוני עם גילויי העצמאות והמרדנות של ילדיהם, עשו טעויות וגם ניצחו את עצמם במאבק הזה, שמטרתו להקנות לילדיהם גבולות מבלי לחסום או לקצץ את היצירתיות שלהם ואת שמחתם.
לילה טוב ושבת שלום.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “דיווחים מן החזית (4) – עוד על חינוך לגבולות

  1. תודה על השיתוף. סיטואציות כאלה קורות מן הסתם לכל כך הרבה אבות ואמהות, ביחד ולחוד, אבל כשזה יוצא מהמכחול המדוייק שלך, גם השתוללות זה כמו לקרוא קטע ממחזה שכתב סופר אמן. תודה. יש לי משהו בשביל הקטנים! בפרטי.

    נ.ב. מאוד אהבתי לשמוע על האיש שצובע לך באהבת אדם את מפגשי הכושר בבוקר. זה מה שנקרא להגיע לגבורות כשגם התאים האפורים עוד בכושר. הלוואי עלינו בגילו. אמן כן יהי רצון.

    שבת שלום אילן.
    נ.ב. עשיתי אתמול סדר בספריה ושמחתי למצוא את הספר שלך "בית ספר למשוררים"!

  2. כל הכבוד על שאתה עומד במאבק הקשה הזה! זה בהחלט יניב לך פירות טובים ומתוקים בהמשך, כשבניך יאמצו את הגבולות שאתה מציב להם ויפנימו אותם, גם ללא צורך בהפעלת לחץ חיצוני. בקשר לזה, אני חושבת שהספר הכי חשוב שקראתי בנושא חינוך ואשר עיצב את השקפת עולמי היה הספר של אדלר. אינני זוכרת את שמו, אך ודאי ניתן למצוא אותו. הכלל הכי חשוב שלו להורה הוא: השתמש בתוצאות ההגיוניות של המעשה של הילד, ולא בענישה. כמו שאתה עשית כשאמרת למיכאל שהוא רעב מפני שלא אכל קודם בזמן הארוחה, ואם לא יאכל לפני השינה ילך לישון רעב. זה מצוין, כי אלה התוצאות הטבעיות וההגיוניות של המעשים שלו. את זה הוא יכול לקבל. אם היית אומר לו את זה כעונש – "בגלל ההשתוללות שלך אתה תלך לישון בלי ארוחת ערב" – ההתנהגות הפרועה שלו היתה רק מקצינה מתוך כעס על העונש.
    בקשר לנד-נד ההתנהגותי ביניהם, אני חושבת שאתה צריך לשמוח על זה שהם לא מתקבעים בתפקידים של "הילד הטוב" ו"הילד הרע", מה שקורה הרבה פעמים בזוגות תאומים, או בקרב אחים. הדרך להפחית את ההתנהגות הלא רצויה היא למנוע מהילד המשתולל תשומת לב. הרי תשומת לב הורית היא המשאב היקר ביותר עליו רבים הילדים. כשאחד מהם רואה שאחיו מתנהג יפה ובכך מקבל את תשומת לבך, הדרך היחידה שנותרה לו היא לבחור בנתיב השני – בהשתוללות, כי אז הוא בטוח שיקבל את תשומת לבך המיידית! אפשר לנסות להפחית את תשומת הלב הניתנת לילד המשתולל בכך שמקצים לו תחום, למשל אומרים לו – אם אתה רוצה להשתולל צא החוצה אל החצר ותהיה שם קצת לבד כי אנחנו רוצים לאכול. ודאי שאי אפשר לנקוט דרך זו תמיד ולעתים קרובות צריך לעצור מיד את ההתנהגות הלא רצויה, אבל כדאי תמיד לזכור לנסות להפחית בחשיבות שאנו מייחסים לתקרית ובכך למנוע מהילד ה"רע" את תשומת הלב השלילית שחיפש.

השאר תגובה