אמא נמרה, אבא לוויתן. עוד על הפרדה בין תאומים.

הדבר הכי קשה הוא להוציא אותי מן הכלים. זה קורה רק כאשר לוחצים עלי ללא הרף, מנסים לכפות עלי דבר שאינני מאמין בו ואינני מוכן לו בשום רמה, רגשית ונפשית ואינטלקטואלית. גם אז אני משתדל לשמור על איפוק, בולע את לשוני בחיכי, עושה את המיטב כדי לקבל עלי את גזר דינה של המציאות.

אבל כמו אצל כל בן שור טיפוסי, גם לסבלנות שלי יש קץ. וכשמטפסים לי על הראש, וטחנים לי את המוח ואת הלב, בסופו של דבר אני מתפוצץ.

זה לא קרה לי מזה שנים רבות. אבל זה קרה לי אתמול, כשבאתי לקחת את הילדים מן הגן. הגננת ניגשה אלי, ואמרה לי, שהיא מאוד אוהבת את ילדיי, אבל שאין ברירה והגיע הזמן לחתוך. שזה לא בריא בשביל דניאל, הביקורים היומיים שלו בכיתת הגן המיועדת, והשיבה לגן שלה. שעלי להכין אותו בשישי שבת לקראת ההפרדה מאחיו, מיכאל, וכי החל מיום ראשון הבא ילמד בגן החדש.

ואגב כך, היא נגעה לי בזרוע, במחווה של הסבת תשומת לב, הבעת חיבה או יצירת קשר.

ובזה בדיוק, בשילוב בין השפה הכפולה לבין המגע הכוזב, הקפיצה לי את הפיוז.

"תשמעי, כל העניין הזה נמאס עלי לגמרי," צרחתי עליה, בנוכחות הילדים, ליד שער הגן. "עברו רק שישה שבועות מאז תחילת שנת הלימודים, מתוכם חצי זמן היה בכלל תקופת החגים, ובתוכם התחלתי לקחת את ילדיי הביתה כבר אחרי חמש שעות בלבד מדי יום. כך שהיו לך איתם ימים בודדים, ארבעה ימים בשבוע של חמש שעות. ואת מיהרת לסמן לי את הילד, ולדבר איתי על הפרדה."

"חס ולילה," ניסתה לומר.

"תני לי לדבר," צעקתי עליה. "את ממשיכה לדבר איתי על טובת הילד. אבל האמת היא שמה שמעניין אותך זה ליצור לך סביבת עבודה נוחה, כיתה אחידה. ואני לא מוכן לזה יותר. אתם מנצלים את העובדה שאנחנו בחינוך חובה, ושאתם גן עירייה. לו היה לי כסף, כבר מזמן הייתי לוקח מכאן את הילדים שלי. אז אם את כול כך אוהבת אותם ואכפת לך מהם, בבקשה, קחי אותם כאתגר, ואל תנסי לסלק את הילד שלי מהגן שלך."

היא ניסתה להשחיל מילה. אבל צרחתי עליה שאני לא מוכן לשמוע אותה יותר. היא ביקשה לשוחח איתי בטלפון אחרי שעות העבודה שלה בגן, אבל אמרתי לה שאין לנו על מה לדבר.

לקחתי את ילדיי, הלכתי הביתה, ובדרך כבר סימסתי לפסיכולוגית המלווה אותנו, אורלי, וליועצת החינוכית של הגן, וסיפרתי להן על התפרצותי.

שתיהן התקשרו אלי, שתיהן הבינו די מהר ש אין עם מי לדבר. שאני רותח מזעם.

אלוהים יודע איך הגעתי הביתה בלי לחטוף התקף לב או שבץ בדרך.

מה שליבה את זעמי עוד יותר היה דווקא השיחה עם היועצת החינוכית. זאת, משום שכאשר הבעתי בפניה את דאגתי העמוקה מן האופן בו דניאל עלול לקבל את ההפרדה הכפויה שלו מאחיו, לא שמעתי על תוכנית ב'.

מה יקרה אם דניאל יביע תסכול ויגיע לתוקפנות גם בגן החדש, שאלתי אותה, מה תעשו אז, תשלחו לי אותו לחינוך המיוחד, או תוציאו אותו ממערכת החינוך העירונית.

חס וחלילה, אל תגיע בכלל מקומות כאלה, ניסתה להרגיע אותי. היא הבטיחה לי, שהיא משוכנעת שהעברתו של דניאל לכיתה קטנה יותר תיטיב עמו. היא גם אמרה, שיהיה לו קשה, אבל שהקושי הזה יצמיח אותו.

ואני אמרתי לעצמי בלבי, שאני לא מעמיד את בני בן השלוש וחצי מול קושי רגשי חריף כול כך, כי היועצת החינוכית מאמינה בכל ליבה שזה יצמיח אותו. ובכלל, שכול עוד אני חי, אעשה כול מה שאני יכול כדי למנוע ממנו קשיים רגשיים. הרי המציאות עצמה כבר תעמיד קשיים כאלה בפני בניי, כך או כך. אך אינני צריך להתנדב כדי לעולל להם קשיים כאלה.

ויותר מכול, הידיעה שאם אעביר את דניאל לכיתת הגן האחרת, לא תהיה לי שום אפשרות להחזירו לכיתה ממנה ייצא, אך גם אין לי שום ערבות ליכולת ההכלה והקבלה, הסבילות והחמלה של המערכת, היא שהרתיחה אותי. הבנתי שקלעו אותי למלכודת דבש, ושזה הרגע האחרון שלי להיחלץ ממני, ולחלץ מתוכה את בניי.

לא ידעתי עד כמה הילדים שלי יכולים להיות מאושרים מספגטי. הנה הם מתמוגגים עליו, היום בצהריים.
לא ידעתי עד כמה הילדים שלי יכולים להיות מאושרים מספגטי. הנה הם מתמוגגים עליו, היום בצהריים.

כל יום האתמול העסק הזה רתח בי. התבשל. לא ידעתי מנוח. מזל שיצאתי עם מיכאל ודניאל לשחק בגן השעשועים של פארק החורשות, וכשהתקדרו השמים חזרנו הביתה ועברנו לעשות יחד פאזל, לספר סיפור לפני השינה וללכת לישון.

בלילה, אחרי שבדקתי את העבודות של תלמידותיי והכנתי את השיעור למחר, כלומר להבוקר, נכנסתי למיטה וביקשתי מאימא שלי עזרה. אימא, אמרתי לה, תעזרי לי להגיע להחלטה הכי נכונה בשביל ילדיי.

והיא עזרה לי. בחיי שכן. כי הבוקר קמתי בידיעה מוצקה ומפורשת. שאני נלחם בעבור ילדיי בשיניים. שאני לא פוגע בהם, לא גורם להם להרגיש אחרים או דחויים. שאני לא מקבל את דרישות 'המערכת' ולא מזיז אותם זה מזה מילימטר. וגם לא מן הסביבה שכבר נקלטו בה.

שלחתי הודעת אס.אם.אס ליועצת החינוכית. הודעתי לה, שכל עניין ההעברה של דניאל לכיתת גן אחרת בטל ומבוטל. אינני מאשר את ההעברה שלו וגם לא את ההעברה של שניהם לכיתת גן אחרת. אם יש לגננת בעיה או קושי להתמודד עמם – ואלוהים עדי שאני יודע היטב עד כמה זה יכול להיות קשה, מה גם שהם לא הילדים העוצמתיים היחידים שיש לה בגן – שיוסיפו לה כוח אדם ויעזרו לה להתמודד. מבחינתי, ילדיי נשארים בכיתת הגן שלה עד סוף שנת הלימודים, ושלא ינסו אפילו לדבר על ליבי להחליט אחרת, כי החלטתי היא סופית ונחרצת. ואם באמת כול כך אכפת להן מילדיי, אדרבא, שישקיעו את המעורבות והאכפתיות שגילו בניסיון לשכנע אותי להפריד ביניהם – בחיבוקם ובחינוכם בתוך כיתת הגן ששובצו אליה מלכתחילה, יחד, ובקרב החברים שהם מכירים.

מקץ שעה ומחצה חזרה אלי היועצת החינוכית. היא אמרה לי שהיא מכבדת את החלטתי, שתעשה בשבוע הבא ועדת ייעוץ כדי לראות איך ניתן לתמוך בגננת, וביקשה רק דבר אחד. שאדבר איתה יפה, משום שמאוד פגעתי בה אתמול.

"אני יודע שפגעתי בה," אמרתי לה, "ואני אשתף איתה פעולה. רק שלא תעז להעלות בפניי שוב את אהבתה את הילדים מול טובת הילד, שלא תדבר איתי בשפת הפאסיב אגרסיב הזאת, ושלא תתנער מאחריותה עליהם. אם היא זקוקה לשיתוף פעולה מצידי, אתן לה כל מה שאני יכול. אחבר אותה עם המטפלת בריפוי בעיסוק של דניאל, עם כול מי ומה שצריך. אבל היא לא מסוגלת להתמודד עימו, שתעזוב את הגן בעצמה. הוא לא יזוז משם, ואתם אל תעזו לגעת בי או בילדיי, כי אני כבר על סף התקף לב מכול הסיפור הזה."

זהו. בזה מיציתי את העניין.

אני לא מפריד בין ילדיי בניגוד לרצוני, אני לא קורע את ליבם בגיל שלוש וחצי ולא מעמיד את דניאל בפני תחושת דחייה וחרדת נטישה. אני לא פוגע בביטחון הרגשי של ילדיי בעד שום הון שבעולם. מצידי, שיהפכו למענם סדרי עולם.

ואם הם יעזו לעשות עלי עוד סיבוב, או טריק, זה כבר יעבור לטיפול תקשורתי ו/או משפטי .ואז ילמדו, שיש דבר כזה אימא נמרה, ויש דבר הרבה יותר גרוע – אבא עם עקשות של שור ועוצמות של לוויתן.

 

לא אתן שיפגעו בילד שלי בשום דרך. ומבחינתי, למרות כל דברי המומחים, ברור לי, שאם אפריד ביניהם זה יעשה רק רע לשניהם. הקרקע תישמט מתחת רגליהם, והדבר יביא להם רק נזק במקום תועלת, ויפגע בנפשם פגיעה אנושה, שאין לה תקנה.

אז כולם יכולים לומר לי אחרת. זו זכותם. זו השקפתם. אבל אני ההורה של הילדים האלה. ואני הוא זה שצריך לעמוד מולם בהווה, ואצטרך לעמוד מולם ביתר שאת בעתיד, ולומר להם, שעשיתי תמיד את המיטב כדי להגן עליהם, לשמור עליהם בנתיבות חייהם, ולהבטיח את בטחונם, את בריאותם, את התפתחותם ואת אושרם.

להורים אחרים לתאומים, העומדים כעת או יעמדו בעתיד מול תביעות ולחצים כאלה מצד המערכת החינוכית, להפריד בין ילדיהם, משום שזו ההשקפה הרווחת כעת במוסדות החינוך – להפריד בין תאומים – אני מייעץ להרהר היטב בנחיצות הדבר לילדיהם, ובמחיר שיצטרכו לשלם על כול החלטה בנושא, תהא אשר תהא.

ולאחראים על מערכת החינוך אני מציע לקיים דיון, שאשמח להשתתף בו, על מבנה המשפחה החדשה, על צרכיהם הרגשיים של ילדים, הגדלים במשפחות חדשות, ובהן משפחות חד-הוריות או חד-מיניות, ועל האתגרים שמציבה תופעה חברתית זו בפני סגלי החינוך.

והאתגר הראשון, בעיניי, הוא היכולת לספק לילד את דמות האם החסרה לו. זה לא כול כך קשה. צריך רק להיות מסוגלת לחבק ילד, לחבק אותו חזק, שיידע שאת אוהבת אותו, גם אם אינך מרשה לו להתפרע בגן שבאחריותך. להרגיע אותו בחיבוק.

אני יודע זאת ממשהו מאוד פשוט, מאוד יפה, שאירע בשבוע שעבר בגן, עם הסייעת המחליפה של בניי. כשבאתי לקחת אותם מן הגן, והייתי עסוק באריזת התיקים שלהם, פנה לפתע מיכאל אל הסייעת. אימא, הוא אמר לה, והוסיף עוד משהו.

ואני הרמתי עיניי אל הסייעת, ושאלתי אותה. שמעתי נכון.

כן, היא אמרה.

ושנינו התמוססנו מהתרגשות.

הלוואי ובסוף שנת הלימודים הזאת ילדיי יקראו לגננת שלהם אימא. אם זה יקרה, או אז, בסוף השנה, ביום האחרון ללימודים, היא תזכה לקבל ממני את החיבוק, שכול כך רציתי לתת לה, כשסיפרה לי על הקשיים שיש לה עם דניאל. היא תרוויח את חיבוק התודה שלי, חיבוק השתתפותי בכול מה שעברה ועוד תעבור עם ילדיי השנה, בגן, אחרי שתחבק אותם כול כך הרבה, אם כדי להרגיעם ואם כדי להזין אותם באהבתה, ואז גם תזכה בו בצדק.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

10 thoughts on “אמא נמרה, אבא לוויתן. עוד על הפרדה בין תאומים.

  1. אני מחזקת אותך, אילן, במאבקך במערכת. אין לי כל צל של ספק שבסופו של דבר האינטואיציה ההורית היא הקובעת והיא החשובה ביותר. גם אני חושבת שגיל שלוש וחצי הוא גיל צעיר מדי להפרדה ביניהם. אולי בגיל העשרה, שבו כל אחד מהם יצטרך לבנות את זהותו כאדם, הם ירוויחו מן ההפרדה כי היא תאפשר להם להתבלט בזכות עצמם ולא בזכות התאומות שלהם, והיא גם תאפשר להם לגלות מי הם ללא התאום. אך לכל זה יש עוד הרבה זמן, וכברת דרך ארוכה לפניהם, אשר כשהם צועדים בה יד ביד, אין לי ספק שהם מחוזקים יותר.

  2. שלום אילן. אני קוראת אותך כבר תקופה ומעולם לא כתבתי לך. למרות שהרגשתי ועודני מרגישה את המאבק והדילמות מולן אתה ניצב. רציתי לחזק את ידיך ולהציע אולי זוית שונה. התאומים שלי בני שש וטיפה. מעולם לא הופרדו- מעבר לכך, גם הושארו השנה לשנה שלישית בגן חובה ולא עלו לא' כדי לקבל עוד שנה יחד ולהתחזק לקראת המעבר לבית הספר ועימו ההפרדה. מעולם לא חוינו בדרך את הקשיים עליהם אתה כותב. היו דיונים, שיחות, המלצות, אבל בעיקר היתה גננת שבאמת ראתה את טובת הילדים. והיא זו שנלחמה עבורם. מעבר לכך אומר, שבגן שלנו לומדים שלושה זוגות תאומים, אף אחד מהם לא הופרד. מדובר על גישה של גננת. לא על גישת המערכת. ולכן, אני ממליצה לך בחום, לנסות לבדוק את האפשרות של להעביר את שניהם לכיתת גן אחרת. כזו שיש בה גננת שמבינה את המורכבות של חינוך תאומים ולא חוששת מהמשימה. כפי שאמרת, לילדים שלך צפויים עוד קשיים רבים. וגיל שלוש וחצי הוא גיל מוקדם מדי להתמודדות כה מורכבת. מזלם הוא, שזכו באבא שיש לו הגיון בריא ורגש ושיודע עמוק בפנים, מה נכון עבורם. וכשיגיע זמנם להיפרד, זה יהיה בגלל שאתה מרגיש שהגיע. ולא בגלל תחושות של גננת שמכירה אותם חודש בקושי. מאחלת לכם בהצלחה בהמשך הדרך.

    1. הילה,
      קודם כל משמח אותי שאת עוקבת אחרינו. חוץ מזה, את מאששת ומחזקת מאוד את החלטותיי.
      באשכול הגנים שאנו מצויים בו כבר הפרידו לפני שבועיים תאומים. זו השקפת המערכת. אבל
      מכיוון שהגן הזה הוא הכי קרוב למקום מגורינו, ומכיוון שהבנתי שההפרדה היא הגישה הנקוטה
      בכלל מערכת הגנים העירונית, לא משנה היכן נהיה, אצטרך לעמוד על כך שילמדו יחד.
      וכך אעשה, עד שהם ואני יחד נבחר אחרת.
      שבת שלום לך, ותודה.
      אילן שיינפלד.

      1. אנחנו במערכת הגנים העירונית. בתל אביב. ואני אומרת לך שיש ברירות. הילחם עבור ילדיך, הם זקוקים זה לזה. מאחלת לכם בהצלחה בהמשך הדרך.

        שבת שלום ומבורכת.

  3. אילן, זה פוסט שהרעיד בי כל נים. מסקנותיך לגבי הגננת וכל וועדות החינוך, מראות, עד מה לוקים האנשים בקומן סנס. ועד כמה יכלת ההכלה והאהבה שלהם דורשת טיפול. תגובתך מרגשת אותי באופן חזק, וכן החלטך.

השאר תגובה