ניסים קטנים של חנוכה

חובשים צעיף
מיכאל ודניאל חובשים יחד כל אחד קצה מן הצעיף של אבא, במטבח של אלי ואיילת

מכיוון שהפסקתי לפני כחודש את הסדר המועדונית לבניי בגן,שלא כמרבית חבריהם בגן, כול חופשות החגים, מעתה ואילך, הם איתי בבית. כך, אפוא, את חופשת חנוכה שלהם החלו מיכאל ודניאל כבר ביום שלישי.

כאשר התלבטתי לגבי המועדונית הזהירו אותי חבריי מפני ביטול הסידור הנוח הזה, שהיית הילדים במועדונית במהלך החגים. אף אני התקשיתי בזה, מפני שחופשות החגים שימשו לי בדרך כלל לכתיבה מרוכזת. אפילו במחלקת הגנים העירונית הבהירו לי, שאם אוציא את ילדיי מן המועדונית, איוותר בלעדיה גם בימי החגים, שבהם הגן סגור בפני ילדים שאינם רשומים למועדונית, ועל אחת כמה וכמה בחופש הגדול.

לכן, רגע לפני חנוכה ישבתי וכתבתי לי מה נוכל לעשות יחד. לא הכנתי תוכנית מסודרת, כפי שאני נוהג לעשות בימות החופש הגדול. אבל שרטטתי לעצמי מפת אפשרויות ורשימת חברים שנוכל לבלות עמם. תכננתי לנסוע עם הילדים לעמק, לבקר שוב אצל עדי ונווה וילדיהם, ואולי גם לבת דודתי בצפת ולבת דודי האחרת ברמת הגולן. אך בסופו של דבר עוברים הימים אחרת.

אם משום עייפותי, משבועות מרוכזים של הוראת כתיבה, שבע סדנאות מדי שבוע, והמון עבודות לבדיקה, אם משום הקור השורר בחוץ, ודאי גם בשל מצבי הכספי, שעוד לא התאוששתי לגמרי מחודשי הקיץ, שבהם פרנסתי כמורה דלילה, מצאנו עצמנו מבלים בדרך אחרת.

ביומה הראשון של החופשה, יום שלישי, נסענו בבוקר ללב דיזנגוף, שם שיחקנו שעה ארוכה בפינות המשחק לילדים המפוזרות סביב. ביקרנו גם במתחם ההפעלות לילדים שפועל חינם בקומת הגלריה. בנו שם מתחם המעוצב כעין ג'ונגל, ושחקנים צעירים מפעילים שם את הילדים במציאת אוצר.

אבל מיכאל ודניאל לא היו מעוניינים לדלוק אחר השחקן הפיראט הנחמד, שהזמינם בשמותיהם להצטרף אליו. חנות הממתקים, שבה מוכרים סוכריות לפי משקל ובלוני הליום, קרצה להם הרבה יותר. ואני, בתוך אווירת חג וחופש, הסכמתי ללקט להם כמה סוכריות צבעוניות ובונבוני שוקולד בשקיות אישיות וגם לקנות בלון הליום לכול אחד.

בערב הדלקנו יחד עם אילנה שכנתנו את הנר הראשון של חנוכה, עם לביבות שהכנתי בבית, וסופגניות מן המינימרקט השכונתי. הילדים שרו ונהנו להדליק נרות ולראותם אחרי כן זוהרים בחנוכייה הצבעונית והיפהפיה, שקנה לי לפני שנים רבות חברי ערן (אחותי), מבלי שאיש מאיתנו יידע, שיבוא יום ויהיו לי שני ילדים, שמאוד ייהנו מהתבוננות בנרות הדולקים בחנוכייה, שכולה מעוצבת כתשעה מלאכים.

למחרת, יום רביעי, בבוקר, כשחזרתי ממכון הכושר, חיכתה לי הפתעה.

"אבא, שחררתי את הבלון והוא עף גבוה באוויר ושמחתי!" צהל אלי מיכאל.

"כל הכבוד לך," עודדתי אותו.

מקץ כמה רגעים שעט גם דניאל מן החצר אל הבית.

"אבא, בוא תראה, גם אני שחררתי את הבלון והוא עף גבוה לשמיים!"

רצתי אחריו החוצה, ואכן, בלון ההליום שלו, שכול כך שמרנו עליו, כזה של אחיו, כל הדרך מלב דיזנגוף הביתה וגם בלילה בבית, פרח באוויר.

"הילדים עוברים חוויה מתקנת," חייכה אלי אילנה, "הם לומדים לשחרר."

אחרי הפרחת הבלונים נסענו למוזיאון תל אביב, לצפות בהופעת הפלמנקו לילדים של גיסתי, מיכל נתן, ולהקתה, להקת הפלמנקו הישראלית 'קומפאס,' 'החתול במגפי הקסם.' הילדים כבר מכירים את המופע, וגם צפו בסרטוני וידאו מתוכו על גבי המחשב הנייד שלי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצליחו להישאר באולם במשך מופע שלם. אמנם, תוך כדי קימה ממושביהם מדי פעם ואכילה בהגנב, מזל שישבנו בשורת היציע, השורה האחרונה באולם. אבל השמחה הגדולה שלהם הייתה אחרי המופע, במפגש עם דודתם מאחורי הקלעים.

ואחרי כן הלכנו יחד להגיד שלום בתיאטרון הקאמרי הסמוך, שהייתי דוברו למשך כמה שנים, לרבקה משולח, לנעם סמל ולעמרי ניצן, כדי להראות להם את ילדיי, ואחרי כן גם קנינו מיץ במזנון השחקנים, שם זכינו לפגוש ברמי ברוך, בהפסקה בין הצגה אחת לשנייה של 'עוץ לי גוץ לי,' ובעודד קוטלר, שישב עמו יחד, בשלמה וישינסקי ועוד חברים מתקופת עבודתי שם.

אחר הצהריים התארחנו לראשונה בביתו של דנאל, חברם מן הגן. דנאל ויונתן אחיו, הגדול ממנו בשנה, קיבלו את מיכאל ודניאל בשמחה, ויחד שיחקו שעה ארוכה ואכלו ארוחת ערב. ולי הייתה הזדמנות לשוחח עם קטי אמם, במאית ותסריטאית קולנוע.

בערב קפץ אלינו חברי מיטשל. אנחנו עשינו פעילות יצירה – ציור וגזירה על שולחן הסלון, ואז מיכאל הציע שנכין יחד עוגיות עם צורות. בתחילה התעצלתי. אבל רגע אחרי כן מצאתי מתכון לעוגיות ג'ינג'ר, הכנתי בצק, שטחתי אותו בפניהם והזמנתי אותם לצור בו צורות, בריבוע הצורות שרכשתי כבר לפני כמה שבועות, אחד לכול אחד מהם.

העוגיות יצאו נחמדות מאוד. הצרה היא שרק אני אוכל מהן. אבל העיקר שנהנו מיצירתן ומן ההתלכלכות בקמח ובבצק. מה שהוביל אותם היישר לאמבטיית קצף, כפי שהם אוהבים. שם, באמבטיה, כבר שוכנת דרך קבע קופסת פלסטיק עגולה ובה חיות שונות, ובראשון השועל, 'מר טוד הרשע,' שכמו בסדרה על פיטר הארנב הוא רוצה לאכול את כול החיות, ומנסה לשכנע אותן לקפוץ מסף האמבטיה אל תוך סיר המרק שלו – מימי האמבטיה החמימים כמובן.

אמש התקשרה אלי חברתי איילת ברכה, והזמינה אותנו לבוא הערב אל ביתם, להדלקת נרות. שמחתי בכך מאוד, ומכיוון שהדבר כרוך בנסיעה, תכננתי בוקר שקט בנווה צדק. ידעתי כי במתחם 'התחנה' תהיינה פעילויות חינם לילדים, ולפיכך קפצנו לשם עם עגלת התאומים, והגענו למתחם בדיוק עם תחילתה של הצגת ילדים לחנוכה, שנערכה ברחבת המתחם, ליד קרון הרכבת, שהילדים כול כך אוהבים לשחק בו.

להצגה לא הייתה להם סבלנות. אבל אחרי ששיחקו בקרון הרכבת, ומיכאל גם שיחק קצת בכדור שהבאנו עימנו ברחבה, הבחינו במוכרת הבלונים ואקדחי הבועות, ודרשו ממני שאקנה להם בלונים, במקום בלוני ההליום, שהפריחו בחדווה אל השמיים יום לפני כן.

"לא, ילדים," אמרתי להם, "אין לי כסף לזה. וחוץ זה יש כאן המון משחקים אחרים."

הצעתי להם לשחק יחד בפינת לגו נהדרת, שעמדה שם, מאבני לגו ענקיות. אבל הם ניסו עוד שעה ארוכה, בבכי ובמחאה עזה, לשכנע אותי לקנות להם בלונים.

עמדתי בסירובי. לא רק משום שהכסף בכיסי היה מדוד, אלא גם מפני שאי אפשר לקנות להם מדי יום כול העולה על דעתם, וחשוב גם להקנות להם גבולות.

אז הבחנתי בפינה אחרת במתחם, בה הציבו מפעילי הפעילויות לילדים קערות מלאות במי סבון עם מחבטי שטיחים, קולבים מפלסטיק ועוד מיני כלים להפרחת בועות ענק.

הזמנתי את מיכאל ודניאל לבוא אתי אל פינת הבועות, ושעה ארוכה נהנינו מהפרחת בועות יחד.

עושים בועות

כשנמאס להם, הצעתי להם ללכת לטייל לאורך הים עד יפו, ידעתי שגם שם יש פעילויות לילדים. אבל לפני כן, מיכאל ביקש שנעצור בפינת הכושר בגן השעשועים הסמוך, שהעירייה פיתחה להפליא והוסיפה בו כרי דשא ושולחנות פיקניק והכפילה בזה את שטחו.

"אנחנו גיבורי על," הסביר לי מיכאל, "וגיבורי על עושים כול יום כושר."

לא פלא שזה מה שהוא חושב. אחרי הכול, אני מקפיד מדי בוקר, גם בימי החופשה הללו, לקפוץ לאימון כושר מדי בוקר, לפני שאנו יוצאים לבלות, ואז הילדים נשארים לשחק עם אילנה.

עושים כושר

אחרי הכושר מיכאל ביקש לשחק יחד כדורגל במגרש הסמוך. נעניתי לזה ברצון, אף על פי שבימות ילדותי שלי הייתי שחקן כול כך גרוע, עד שבקושי בחרו בי להשתתף במשחקים, וכאשר כבר עשו כן, מינו אותי למחליף שלישי למגן ימני. עד כדי כך.

אבל עתה נעמדתי בין שתי קורות השער, והזמנתי את הילדים לבעוט בכדור אל השער ולהבקיע בו גול.

מיכאל, שכבר מזמן גילה בפניי את יכולת הבעיטה שלו בכדור, הפליא עשות, והבקיע גולים. דניאל, שלא כול כך מסתדר עם כדור, כמו אביו, חטף אותו לידיו והתיישב נעלב מאחורי קורות השער. אז העמדתי אותו עמי בשער, להדוף יחד את הבעיטות של אחיו.

משם הלכנו ברגל כול הדרך עד יפו העתיקה. בדרך צפינו בסירות ובספינות, זרקנו אבנים למים ואז עלינו במעלה התלול בגבעה המשקיפה אל הים.

הילדים התקשו לעלות בו ברגליהם. אבל את העגלה אי אפשר להדוף כשהם בתוכה במתלול כזה, וממילא נשברה שוב.

"אוף אבא, קשה לי," התלונן דניאל, "כואבות לי הרגליים!"

"אבא, גם לי קשה," שנה אחריו מיכאל.

"אז נעלה עוד קצת ואז נגיע לחנות ואקנה לכם ארטיק," הבטחתי להם.

כשהגענו לפסגה הראיתי להם את חוף הים 'שלנו' ממרחק, ואז הצבעתי בפניהם על שלושת תותחי החוף, העומדים לעדות מול הים.

הילדים טיפסו בחדווה על התותחים העתיקים.

"אנחנו גיבורי על!" צעק מיכאל.

"טוטוטו!" דימה דניאל קולות ירי בתותחו.

ירדנו מן התותחים, ואז עצרנו לקנות להם ארטיק וקסטה, כפי שהבטחתי להם, בחנות על יד השעון.

"אתם רואים, ילדים, כשאבא מבטיח משהו הוא מקיים," אמרתי להם. "לא הייתם צריכים לבכות. תסמכו על אבא."

משם נכנסנו לשוק הפשפשים. עצרנו ב'קופיקס.' אני שתיתי קפה, הם ביקשו וקיבלו כדורי שוקולד. ועם סיום ההפסקה הזאת דחפתי בקושי את העגלה, שנשברה בצד מושבו של מיכאל, עד לשדרות ירושלים. עלינו שם על קו 25 ונסענו עד אלנבי-אחד העם, שם יושב הסנדלר, שהבוקר הפקדתי בידיו זוג נעליים, שקניתי רק לפני חודש בחנות ביפו, וכבר נתפרדו מסוליותיהן.

הילדים נהנו מאוד מן הנסיעה באוטובוס. הם הציקו לחייל שישב לפניהם עם חברתו ולבחור שישב מאחורינו, מבליע את חיוכו למול משובתם, צחקו וצהלו ואמרו שהם רוצים לנסוע באוטובוס גם אחרי הסנדלר, הביתה, ואני השגחתי שלא יוציאו מן החלון החוצה את ידיהם וראשיהם.

הגענו לסנדלר אברהם. איש די משונה, יש לומר, המדבר בזעקות. אבל בזמן שסיים לשייף את סוליות נעליי הראיתי לילדים מהו אימום וכיצד עובד הסנדלר עם מסמרים קטנים ופיסות עור.

בדרך חזרה עוד עצרנו בבנק, כדי להוציא מן האוברדראפט קצת כסף, שיהיה במה לבלות בו עם הילדים. ומכיוון שהתור התארך, הילדים שיחקו במשרדה של סגנית מנהלת הסניף, ריקי בכר, שקשורה אליהם מאוד, מפני שהיא זו שאישרה את ההלוואה הענקית שלקחתי, כדי להביאם לעולם. אז כעת היא נושאת בתוצאות. הם השתוללו במשרדה, מיכאל צייר ודניאל הסתובב בו, עד שסיימתי את ענייני ליד הדלפק.

עייפים ומרוצים הגענו בשתיים וחצי הביתה, ונרדמנו רק בשלוש. כשהתעוררתי גיליתי שדוד המים שלנו שבק חיים ואין לנו מים חמים למקלחת. וחוץ מזה הילדים התקשו להתעורר.

התקשרתי לאיילת. הבעתי חשש שמא לא נצליח להגיע. אבל עשר דקות אחרי כן החלטתי בכול זאת להעיר את הילדים, שלא ישנו עד שעה מאוחרת מדי של אחר הצהריים, ואז יתקשו להירדם בלילה, ושפתתי שני סירים ענקיים של חמין על האש, עם מים, כדי לרחוץ אותם באמבטיה.

בדיוק אז התקשרה אלינו רבקה, השכנה מלמעלה, והציעה שנבוא להתקלח אצלה. והרי גם זו הרפתקה בשביל הילדים. אז צררתי מגבות וסבון ובגדים, עלינו למעלה, התקלחנו שלושתנו באמבט ליחיד של רבקה, ואז, לבושים היטב, נסענו למושב בנייה. בדרך עוד עצרנו ב'נשיקה צרפתית' כדי לקנות שם חמש עשרה סופגניות.

הערב אצל אלי ואיילת היה מרגש. סוף סוף פגשתי בכול ילדיהם, וגם בבני משפחותיהם. את הדלקת הנרות ליווה אחד האבות בנגינת הברכות ושירי חנוכה על פסנתר חשמלי, ואחרי ארוחת ערב מלאה הפתעות נפלאות, גם הקשבנו לנגינה בפסנתר של חברתו של הבן, נערה שכפי הנראה ניחנה בכישרון גדול ובשמיעה אבסולוטית.

מיכאל ודניאל השתוללו המון בבית רחב הידיים, עם ילדיהם של איילת ואלי. הבית משופע בצעצועי בנים – אקדחים וחרבות והוקי טוקי ועוד מיני הפתעות, ואני גם זכיתי לפגוש שם בת דודה ממדרגה שלישית, מצד משפחתו של אבי, שהיא חברה ושכנה של איילת ואלי במושב שהם גרים בו.

בדרך הביתה הילדים כבר נרדמו. וכאשר הורדתי אותם מן המכונית, לראשונה בחייהם, מאז נולדו, הותרתי אותם ישנים במיטה בבגדיהם. כול כך קר בחוץ, והם כבר כול כך ישנים, שליבי לא מלאני להפשיטם ולהלבישם בפיג'מות. מילא. שישנו בבגדיהם. בבוקר אחליפם.

מחר נבלה בעוד מופע של דודה מיכל, 'שלגיה ושבעת הגמדים' במרכז סוזן דלל, אולי גם נקפוץ מקודם לכן לשוק, ובערב נכין ארוחת ערב עם חברים. בשבת נטייל, ובמוצאי שבת ניסע להדלקת נרות משפחית בבית סבא. ביום ראשון נטייל, אם מזג האוויר יאפשר זאת, בפארק אוטופיה בקיבוץ בחן ונבלה עם בני הדודים במושב הסמוך, ניצני עוז. כך, אפוא, נסיים את חופשת החנוכה הזאת עם שני מופעים של דודה מיכל, וללא שום מופע המוני לילדים, עם הרבה בילויי חינם ומפגשי חברים, ובעיקר עם הרבה שעות יחד. יחד מורכב, שיש בו גם תגרות אחים וכעסי אב, התפרעות הדדית והצבת גבולות. אבל יחד של משפחה קטנה אחת.

"אוף, אני לא אוהב אותך," הטיח בי מיכאל אמש, כשביקש שאקרא לו סיפור, ואני אמרתי לו שאין לי כוח לעשות את זה, מרוב שהיה שובב והתפרע. "אני לא רוצה לגור בבית הזה יותר.

"למה?" התעניינתי.

"כי אתה אומר מילים לא יפות."

"איזה מילים לא יפות?"

"לגרש."

"לא אמרתי לך אף פעם את המילה הזאת," השבתי לו. "רק אמרתי לך, שאני לא רוצה לקרוא לך סיפור, כי מאוד השתוללת."

הוא נעלב, כבש פניו בכרית ופרץ בבכי.

קמתי מעל מיטתי, הבאתי אליה את הספר "גברת תאומיים," מסדרת הספרונים הקטנים שהוא אוהב, הושבתי אותו בחיקי וקראתי עמו ועם אחיו את הספר.

"עכשיו אתה כבר אוהב אותי?" שאלתי אותו.

"כן."

"עכשיו אתה כבר רוצה לגור בבית הזה?"

"כן."

ואז שניהם גם נישקו אותי מיוזמתם.

ואני יכולתי להירגע מן הקונפליקט הזה, עד שהתחדש היום, הן לפני הנסיעה לאיילת ואלי, והן במהלכה, שכול כך התקוטטו ביניהם, עד שחשבתי שאני תכף חוטף התקף לב.

אז כן, קשה לבלות עשרים וארבע שעות, יום אחר יום, עם הילדים. אבל בד בבד עם זה שהם לא קלים, הם מקסימים וחכמים ושובי לב, וכשאני שומע דברים שהם מדברים ביניהם, או איתי, משפטים שלמים של חוכמה, אני מוחל להם על כול הקשיים, שאני חווה עמם מדי יום, מתברך בלבי, ומחייך.

אפשר לבלות עם ילדים בחופשת חנוכה גם בלי להוציא מאות שקלים מדי יום. גם לא מוכרחים לטלטל אותם מאירוע אחד למשנהו. עיקרו של הבילוי עימם הוא האפשרות לשחק עמם, לשוחח עמם ולהכיר את עולמם מקרוב. די בכך כדי למלא אותם בשמחה, ולמלא את לבו של הורה.

המשך חג שמח.

מודעות פרסומת

השאר תגובה