זו ילדותי השנייה, בלי ספק

כמו כול עם ישראל, בימי הגשם האחרונים היינו סגורים בבית. כשהילדים חזרו מן הגן מצאנו תעסוקה בבית ובשכונה. ביום רביעי, אחרי שנת הצהריים, הלכנו עם העגלה לחנות צעצועים סיטונאית ברחוב אברבנאל, בשכונת פלורנטין, כדי לקנות לילדים מתנות מדמי החנוכה שקיבלו. קנינו להם כדורי כעס, כדורים גמישים שיוכלו למחוץ בידיהם ולהוציא עליהם תוקפנות, שזו עצה טובה ממטפלת הריפוי בעיסוק; בלונים; שני אקדחי בועות. בשלב המתנה האישית דניאל בחר מין מיכל עם בלונים קטנטנים, לניפוח באמצעות משאבה, במים, ואילו מיכאל בחר בבובת תינוק עם מוצץ ובקבוק. למעשה, בגינה בכלל הגענו לשם. הוא ראה כזו בשדה התעופה ורצה אותה מאוד. אבל שם היא עלתה הון, וכאן רק 45 שקלים.

המרחב המפולש בין ארבעת בנייני רביעיית פלורנטין פשוט מהמם. מרוצף בסיפון עץ, בתי קפה משובחים בכל פינה, אורות מנצנצים, מרגיש לגמרי כמו חוץ לארץ.
המרחב המפולש בין ארבעת בנייני רביעיית פלורנטין פשוט מהמם. מרוצף בסיפון עץ, בתי קפה משובחים בכל פינה, אורות מנצנצים, מרגיש לגמרי כמו חוץ לארץ.

כשיצאנו מן החנות נכנסנו למרכז הקהילתי החדש, שפתחו ב'רביעיית פלורנטין', ארבעת הבניינים המעוגלים, פרי עיצובו של אילן פיבקו. מצאנו שם חדר ג'ימבורי לקטנטנים ופינת יצירה לגדולים, במתחם שכולו חדש, וכל צעצועיו חדשים לחלוטין. היה שם נעים מאוד. אחרי כן ירדנו למטה לפיצה בזילי.קום, שם זללנו פיצה מצוינת מבצק שמרים, וחזרנו הביתה מאושרים. לפני השינה מיכאל ודניאל התלבשו היטב ויצאו החוצה, להפריח בועות צבעוניות באקדחי הבועות שלהם.

בועות

ביום חמישי אחר הצהריים, לפני שנסעתי ללמד, עבדנו יחד בגואש. ובשישי נסענו לסבא, לארוחת ערב, בגשם סוחף. בדרך חזרה מיכאל הראה לי איך הוא מצייר באצבעו צורות על האדים שהצטברו על שמשות הרכב. "גם אני מאוד אוהב לצייר באדים," צחקתי, ואז ביקש שאראה לו, וציירתי לו 'נחשים' על השמשה הקדמית. זה היה כיף גדול.

בבוקר קמנו לתוך יום חורף קיצי, ומיד הבנתי, ש00חנו מוכרחים לקום ולנסוע לאנשהו, לא להישאר בבית, להרוויח את היום השמשי הזה בטיול. היעד שקפץ למוחי מיד היה רמת הגולן. לא פלא. שירתתי בה שלוש שנים, לא הייתי בה מזמן ואני מתגעגע אליה מאד.

הילדים אמנם ביקשו ללכת לים או לספארי. אבל אני החלטתי בשבילם. במהירות שיא, בחיי, הכנתי כריכים, ארזתי צידנית ותיק בגדים להחלפה, העליתי אותם למכונית ויצאנו לדרך. שמתי על וייז את מושב אניעם, הנמצא במרכז הרמה. יש לי שם זוג חברים, ולכן זו הייתה נקודת ציון טובה בשבילי. נסענו לכביש שש. זה כביש שכמעט אינני נוהג בו, ומאז קיבלתי לידי את המכונית החדשה, מאזדה 3, לא נסעתי איתה בכביש זה בכלל. זה היה כיף גדול. המכונית הזאת היא בעלת יכולת הזנק מיידית וכושר האצה נפלא, ותענוג לנהוג בה.

אבל כבר באמצע הדרך התברר לי שזוג החברים לא יכול לקבל אותנו אצלו, ובת דודתי מרמת הגולן, נאווה, לא ענתה להודעתי. ואני חששתי להמשיך בנסיעה הלאה. ידעתי, שבאחת וחצי בערך, שעה אחרי שנגיע לרמת הגולן, אתמוטט מעייפות. זו השעה שבה אני תמיד מתמוטט. ואז אהיה חייב בשעה וחצי של הפסקה. אם לא יהיה לי היכן לעשות אותה, ואתפתה 'למשוך' בלי שנת צהריים, אני פשוט אסכן את חיי וחיי ילדיי בנהיגה. אמנם, אני תמיד יכול לעצור את האוטו בדרך ולנמנם קצת. אבל זה לא משהו שאני יכול לעשות עם שני ילדים. ולקחת צימר לשעה וחצי זה מטורף.

כשהגענו לפנייה לדליית אל כרמל ביצעתי החלטה מהירה, מאוד מהירה, סטיתי שלושה נתיבים ימינה – היישר אל הר הכרמל. זה טיול שאוכל לעמוד בו, מבחינת הזמנים והנהיגה, אמרתי לעצמי, והילדים הרי לא ממש יידעו את ההבדל. לא כעת.

נסענו לדליית אל כרמל, נכנסנו לשוק. שוק די עלוב, במראהו, אבל עשיר בתכניו. קנינו שם זיתים ואגוזי מלך, שני סטים של גרביים לילדים במחיר מצחיק, ובשלב המתנה הנפרדת- דניאל בחר מטוס נוסעים מהבהב ומשמיע קולות, ומיכאל בחר כלבלב מקפץ ו'מדבר'.

המשכנו משם למצפה על העמק, וממנו אל המוחרקה, שלא הייתי בה בערך מאז שהייתי בעצמי בגילם, ואבא ואימא שלי חיפשו מה לעשות עם אחי ואיתי באיזו שבת נהדרת. היה נחמד. הטעות היחידה שעשיתי היא, שלא הקשבתי לרצונו של מיכאל להתעכב על סלעי הבזלת, במקום שעצרנו בו לצפות בעמק, והכרחתי אותו לחזור אל האוטו ולהמשיך בנסיעה, כי הייתי בטוח שנמצא מקום מוצלח יותר לחנייה בהמשך הדרך. אבל מנזר המוחרקה הוא בעצם חזיון די מבעת, עם פסל אליהו המניף סכינו על נביאי הבעל, בתוך הכנסייה הקטנה יכולנו לראות רק עבודות אלילים – עץ אשוח מהבהב ומיצב משונה ומגוחך בחשיבות שבה הנזירים עיצבוהו – של ישו הילד שוכב על יצועו ומסביבו מלאכים מגינים. סליחה, אבל זה ממש עורר בי סלידה, עבודת האלילים הזאת לבן של אשת הנגר הלא חסודה מנצרת.

עבודת אלילים

חזרנו הביתה בשתיים וחצי, אכלנו והלכנו לישון. קמנו רק בחמש. זה די הדאיג אותי, שמא הילדים לא יוכלו להירדם בלילה. וכשהתעוררו הם גם ביקשו להזמין אליהם חברים או לצאת לטייל שוב. אבל כוחותיי כבר לא היו עמי. תחת זאת הדלקתי את תנור האפייה, אפיתי עוגת תפוחים, ואחריה כן פיצה לארוחת הערב, ואז גם עוף בתנור וקוביות בטטה בנוסח הודי למהלך השבוע. בין לבין גם תליתי והורדתי כביסה, הילדים שיחקו בינם לבין עצמם, אחרי כן מיכאל ביקש לכתוב על המחשב והראיתי לו איך להקליד את כול אותיות ה-א'-ב', וכמובן שגם לדניאל, ואז ביקשו לשחק במשחק מחשב, ובפעם הראשונה בחייהם גם שיחקו במשחק מחשב יחד עם אבא, עד שכמובן רבו, והייתי צריך להוריד אותם מן הכיסא ולהפריד ביניהם.

ואחרי כן אמבטיית קצף עם משחקים, ושעת סיפור, ומקץ חמש שעות ערות בסך הכול הם כבר נרדמו, ואני עימם, מרוב מותשות. מי היה מעלה על הדעת שחמש שעות בתוך הבית עשויות להיות אינטנסיביות כול כך.

אבל היה ממש כיף.

ומה שהכי נתן לי כוח לשבת הזאת היה שלוש השעות שביליתי אתמול, יום שישי, לפני הצהריים, בחברת עצמי, בקור עז, ישוב מחוץ ל'אספרסו בר,' מעל ראשי תנור חימום חשמלי ולמולי רוח וגשם, יושב ועובד על הספר הבא שלי.

אך על כך בפוסט נפרד.

שבוע טוב.

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה