אהבה, זה כול הסיפור

כול מי שקורא אותי מזה זמן יודע, שכאשר אני שותק יש לזה סיבה טובה. כך גם הפעם. בשבועיים האחרונים כתבתי פוסטים לעצמי – ולמטפל שלי, שחזרתי אליו אחרי כמה שנים טובות, כדי להיוועץ בו בנוגע להורותי, ליחסיי עם הילדים ועם הגננת שלהם. הפוסטים האלה יישארו ביני לבינו. והם יישארו כן, כדי לפנות מקום לאהבה.

מטבעי, אני אדם שעומד על הרגליים כשמשהו מרגיז אותו או מציק לו. אבל אני גם אדם אוהב. עכשיו אני מתרגל את האהבה. מזכיר לעצמי שאני אוהב, שאני יודע לתת אהבה, לשפוע אהבה וגם זקוק לה. ומן המקום הזה אני משתדל להיות, לחיות, להיות הורה לילדיי, שותף דרך לגננת שלהם וגם לחפש לי בן זוג.

אני אדם של אהבה. נוצרתי מתוך אהבה, אני מחולל אהבה בזולתי וגם בי עצמי. ואני רוצה לאהוב ולהיות נאהב. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לומר לעצמי כעת. מדי יום.

מהמקום הזה אני רוצה לכתוב לכם הלילה, על כמה עניינים שונים, ובסופו של דבר כולם אחד.

א

אמש נודע, כי שני זוגות של אבות גילו, שמעבדת פיריון בנפאל בלבלה בין החומרים הגנטיים שלהם, וכתוצאה מכך נמסרה תינוקת לאבות שאינם הוריה הביולוגיים. הדבר התגלה בבדיקות האימות של האבהות הגנטית, הנערכות על ידי מדינת ישראל לכול תינוק, מיד עם לידתו בפונדקאות, כדי שבית המשפט לענייני משפחה יכיר בהורות של הוריו, ויאפשר למשרד החוץ להנפיק לו דרכון, באמצעותו יוכל לבוא לארץ.

עוגמת הנפש של שני זוגות ההורים האלה היא ודאי קשה. אינני יכול בכלל לתאר מצב, שבו אעקוב כול חודשי ההיריון אחרי פונדקאית, אמתין נרגש מחוץ לחדר הלידה, אקבל לידיי תינוקת בריאה ושלמה, ואז, מקץ כמה שבועות של הורות מאושרת, יתברר לי, כתוצאה מבדיקה גנטית, שאיננה בתי. שחלה טעות בשיוכה אלי.

שני זוגות ההורים האלה ודאי עוברים גהינום, ולמן גילוי הדבר בתקשורת אני חושב עליהם המון. על הזעזוע שהם עוברים, על תחושת אי הוודאות, עד ללידה הבאה שהם מצפים לה, על הכאב, על העלבון. גם על התגובות האיומות שהניבה חשיפתה של הפרשה הזאת בכלי התקשורת.

אבל בו בזמן אני גם חושב על אהבה. על כך, שהתינוקת הזאת, שנולדה, והועברה להורים הלא-נכונים, וכעת הושבה להוריה, היא מעשה של אהבה. על כך ששני הזוגות האלה ביקשו, ובעזרת השם גם יצליחו, לברוא כל זוג לו עצמו חיים, ילדים, ומשפחה, מתוך אהבה. על כך, שהפרשה העגומה הזאת גם מחברת ביניהם, כולם, על ילדיהם, בעבותות של אהבה. על כך, שזוג אחד כבר זכה, והלוואי שגם הזוג השני יזכה, בהולדת חיים, מתוך אהבה.

ושהילדים הללו, זו שכבר נולדה ואלה שבדרך, זכאים וראוי שיגדלו בתוך אהבה.

הגורל לפעמים מתעתע בנו. מעשה השוגג של בן אנוש אינו אלא תכסית, ביטוי חיצוני של גורל עמוק וגדול ממנו. ייתכן, שמעם שמייא עלה, שעל ארבעת האבות הללו להיות מחוברים מעתה ועד סוף חייהם, וילדיהם עמם. אבל החיבור הזה לא צריך להיות חיבור של כאב. הוא יכול גם להיות חיבור של אהבה, של הכרה בהורות משותפת, גדולה מסך הזוגות שחוללו אותה, הורות נרחבת ומשותפת שהיא פרי אהבה ואף תרבה אהבה.

והלוואי וכולכם תזכו בבנים ובנות, ושהילדים שלכם יגדלו מתוך זיקה משותפת, ובתוך אהבה.

ב

אתמול ביקר אצלנו חברי הטוב, מיטשל. בדרך כלל היינו נפגשים מדי יום חמישי. מאז התחלתי ללמד בימי חמישי החלפנו יום לרביעי, אבל מסיבות שונות לא הסתדר לנו להיפגש מדי שבוע, וכולנו התגעגענו איש לרעהו. מיטש ואני מאוד רצינו להיפגש אתמול, אבל אני ידעתי, שאני מוכרח לצאת עם הילדים מן הבית. אחרי הכול, ביום ראשון בערב לימדתי והם נותרו עם סבא בבית, ביום שני יצאנו יחד לשיעור שחייה ואז חזרנו הביתה, וביום שלישי שוב לימדתי, והם נשארו עם אילנה בבית. היה לי ברור שעלי לצאת עמם החוצה.

מיטשל בא, ואז הילדים ביקשו לנסוע אליו הביתה, ולשחק בגן המשחקים ליד ביתו. נכנסנו למכונית, התחלנו לנסוע, והגענו לקרבת בית החולים 'איכילוב,' לקניון וייצמן. "אתה יודע שיש פה ג'ימבורי?" הפתיע אותי מיטשל. נדתי בראשי לשלילה. לא היה לי מושג.

החלטנו להיכנס לקניון. החניתי את המכונית בחניון התת קרקעי שם. כבר בקומת החניון ראינו את הג'ימבורי רחב הידיים. הילדים ממש צהלו משמחה.

נכנסנו פנימה. מחיר הכניסה הוא 30 ש"ח לילד, אבל מקבלים שניים במחיר אחד כשמשלמים בישראכארד. חלצנו נעלינו ונכנסנו למתחם. הילדים עברו בין חלקיו השונים, מגלים בו פינה אחר פינה, ואנחנו אחריהם. קפצתי עם דניאל בטמפולינה, טבעתי בים הכדורים הצבעוניים וקראתי להם להצלה, זחלתי במבוך אחריהם. זו הייתה חדווה גדולה.

הם שיחקו שם שעתיים, הזיעו כהוגן ואף הסבו את תשומת לבי לזה.

12507051_1540727089576902_730993897_n

 

מיטשל במשחקייה.

מיטש נפרד מעימנו, ואנחנו עלינו לקניון. אכלנו פיצה, אחרי כן גלידה ואז נכנסנו לחנות טויס אר אס. זו הייתה כמובן טעות, משום שהילדים רצו לקנות המון דברים בחנות, ואני נחרדתי מן המחירים ואמרתי להם שלא נוכל לקנות בה דבר. הם בכו, ומחו, והתיישבו על הארץ, ואני הבטחתי להם, שלמחרת היום, כלומר היום, נלך לחנות הצעצועים ליד הבית, ושם אקנה הן מתנות לימי ההולדת של חבריהם מן הגן, המתקיימים מחר, יום שישי, ובשבת, והן להם.

"הכול מאוד יקר כאן," הסברתי להם, "ובכסף שעולה כאן מתנה אחת אני יכול לקנות לכם הרבה יותר דברים בחנות ההיא. חוץ מזה, כבר בזבזנו מאה שקלים הערב, וזה הרבה מאוד כסף." אבל זה לא ממש דיבר אליהם. "אתם יודעים, ילדים, מחיר של צעצוע אחד בחנות הזאת זה כמו יום שלם של עבודה של אבא," הוספתי, "זה נראה לכם הגיוני?"

"כן!"

"אז אם אבזבז את הכסף של העבודה על מתנות, מאיפה יהיה לנו כסף לאוכל, לתרופות, לגן, לנסיעות?"

ההסבר הזה לא ממש שכנע אותם. אבל היה לי חשוב להסביר להם את מהות השימוש בכסף. את קיומו של תקציב הוצאות. והערב, בדיוק כפי שהבטחתי להם, העליתי אותם על האוטו, נסענו לחנות המשחקים הסיטונאית ברחוב אברבנאל, קנינו שם מתנות לחבריהם ומתנות גם להם. אז אמנם, לא קניתי שם פליימובייל. אבל כול ילד קיבל מכונית צעצוע שרצה, ומקטרת לעשיית בועות ועוד משהו, דניאל סט נוסף של כלי עבודה ומיכאל משחק הרכבה, ושניהם יצאו מן החנות מאושרים.

ואתמול, וגם היום, אילנה אמרה לי, בהשתאות, שביומיים האחרונים לא שמעה את הילדים בצאתם מן הבית לגן. שהיו מאוד שקטים. כלומר, בלי בכי ומתח. ואני חייכתי ואמרתי לה "למדתי לבצע מעקפים, להימנע מקונפליקטים." ושמחתי בזה.

אני משתדל כבר כמה ימים לא להיכנס איתם לעימותים או למצבי מתח. לאפשר להם. להתעקש רק כשאין לי ברירה. וגם אז, להתבונן בדברים שאני מתעקש עליהם ולתהות האם זה היה הכרחי, אולי מוטב לי לוותר קצת על עקרונותיי, כמו זה שלפיו לא אוכלים גלידה בחורף ולא אוכלים משהו  מתוק לפני ארוחה אלא בסופה – כדי למנוע קונפליקטים מיותרים.

וזה הולך לי לא רע. הילדים שמחים, וגם אני.

ג.

"אתה צריך חיים אינטימיים וצריך בן זוג," אמר לי המטפל שלי בשבוע שעבר. "זה לא טוב לילדים, לראות אותך מרוכז רק בהם, רק בהורות שלך. הם צריכים לדעת שיש גם לך חיים אישיים."

"מאז נולדו לא עזבתי אותם לילה אחד לבדם," גיליתי לו, "מלבד איזה לילה לבן שעברתי במיון ב'איכילוב,' ומלבד הערבים שאני מלמד בהם."

"זה רע מאוד," השיב לי. "אתה צריך למצוא בייביסיטר שאתה סומך עליה, ולצאת לפחות פעם אחת בשבוע. לבלות, להכיר בחורים."

"לאן אלך?" שאלתי אותו, "מועדונים ובארים זה ממש לא הקטע שלי. אני לא שותה אלכוהול ושונא מוסיקה רועשת. חוגים במרכז הגאה לא מעניינים אותי, אני כבר מעדיף לשבת עם עצמי ולכתוב, והרשתות החברתיות לא מעלות שום דבר."

"אז תכניס פקקים לאוזניים ובכול זאת תצא למקומות הבילוי," השיב לי. "ותגיב גם לפניות של בחורים מחו"ל. אל תפסול אותם. הרי יש ביניהם כאלה שגם מגיעים לארץ. אבל אל תקבע פגישות בבית שלך, בחושך, כשאתה חושש להעיר את הילדים. קח בייביסיטר ותיפגש בחוץ."

בן זוגי הקודם ואני נפרדנו לפני ארבע וחצי שנים בערך. זו גם הייתה התקופה שחיינו בה יחד. מאז עבר הרבה זמן. את כמות הבחורים שפגשתי מאז נולדו ילדיי אני יכול לספור על יד אחת. שלא לדבר על עניינים של פורקן.

אחד האבות הגאים כתב לא מזמן בפורום הסגור שלנו, שאבהות גאה היא טיפול ההמרה היעיל ביותר. זה מצחיק. אבל באיזשהו מקום זה נכון. ברגע שאנחנו הופכים לאבות, להורים, המיניות נדחקת הצידה. הילדים הופכים למרכז החיים. בייחוד בשנות חייהם הראשונות.

אבל זהו. תיכף ילדיי בני ארבע. הגיע הזמן שאמצא איזון חדש בחיי, ובו מעט זמן אישי לעצמי, ובו גם אינטימיות, אהבה ותשוקה.

עכשיו נשאר לי רק למצוא בייביסיטר, שתהיה מוכנה לשמור על הילדים אחת לשבוע, בין עשר בלילה לחצות או לאחת לפנות בוקר – ובחור נחמד לבלות איתו.

אתם מוזמנים לשלוח לי הצעות לבייביסטר ו/או לבחור נחמד בהודעה פרטית.

רק לגבי בייביסיטר – זה/זו חייב/ת להיות מישהו/י שאני מכיר אותו/ה או את הוריו/ה. ואני לא מדבר על היכרות מפייסבוק.

ולגבי הבחור – תמיד העדפתי גברים צעירים ממני. אז אל תנסו להציע לי, כפי שעשתה אחת מתלמידותיי לשעבר השבוע, גבר בן שמונים:)

לילה טוב.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “אהבה, זה כול הסיפור

  1. אילן יקירי, לא רק אבות גאים מוותרים על המיניות שלהם כשהם הופכים להורים, תתפלא, זה קורה גם להטרוסקסואליים…. 🙂 זו תופעה ידועה. כשהילדים קטנים הם שואבים את כל תשומת הלב, האנרגיה, והזמן… ולמי יש כוח לעשות אהבה? הורים לילדים קטנים בעיקר חולמים על לישון שנת לילה טובה וערבה. אבל כשהילדים בגיל ארבע-חמש ואתה יכול להשאיר אותם ללא חשש עם בייביסיטר, אתה יכול כבר להתחיל לחשוב על עצמך ועל צרכיך. אני בטוחה שתמצא אהבה, שכן אתה אדם של אהבה, כפי שהעדת על עצמך, ואינך יכול לחשוב או לפעול שלא מתוך אהבה.

השאר תגובה