רבע לארבע

לא ייאמן איך הימים פה עוברים. כול יום מלא סיפורים. לא תמיד אני מסוגל או זוכר לכתוב אותם. לעתים קרובות אני פשוט מדי עייף.

ביום שישי הילדים היו אבא של שבת בגן. גיהצתי לשניהם חולצות לבנות וציידתי אותם בחומרי אפייה של חלות. הם שבו הביתה עם חלות קטנות ועגולות שאפו בעצמם. בשבת נסענו למיכל ולדני. מיכל ואני למדנו יחד מחזאות פעם, ומאז נולדו הילדים התראינו רק פעם אחת. והנה הזמינו אותנו לקטיף תותים וקלמנטינות בביתם.

כשהגענו לשם גילינו בית רחב ידיים ומלא אהבה. חיש קל גם הלך הבית ונמלא בעוד זוגות עם ילדים, ומיכאל ודניאל פשוט פרחו שם. ירדנו יחד לקטוף תותים, בחממה הקיצונית בשדה התות, זו הקרובה לביתם. בעל השדה הקצה חממה זו למיכל ולדני, בעבור שמירתם על השדה כול שעות היממה.

אחרי כן הילדים קפצו על הטרמפולינה הענקית בחצרם, שיחקו עם הכלבה ובעיקר ניהלו דיאלוגים חופשיים עם כול המבוגרים שהתאספו שם, והביעו התפעלות מעצמאותם ומכושר הביטוי שלהם והיותם חברותיים כול כך.

ואני התמוגגתי.

מיכאל והמוזלי
מיכאל וסלט הפירות שלו
דניאל והמוזלי.jpg
דניאל וסלט הפירות שלו

אבל מסביב לזה, אתם יודעים, יש רגעים ושעות קשות. למשל, השעות המוקדמות של בוקר שבת, מן ההשכמה ועד היציאה מן הבית, או שעות הערב של מוצאי שבת, כשהיינו בבית שלושתנו, והדחיסות המשותפת, בייחוד כשבחוץ גשם וקר, בקלות עלולה להפוך למריבת אחים.

אתמול, יום ראשון, ביליתי את הבוקר החופשי שלי (לשעבר:)) עם דניאל בריפוי בעיסוק. עם שובנו משם הספקתי להפעיל מכונה, לתלות מכונה, לקפל מכונה, אתם יודעים, דברים כאלה, ולהכין ארוחת צהריים, כדי שתהיה לי מוכנה להגשה מיד עם שובו של מיכאל מן הגן. אחר הצהריים גם שיחקתי איתם בבית, אז כשאבא שלי בא אלינו, לשמור על הילדים שעה שאני אלמד, כבר הייתי מותש.

ניסיתי להתמסכן באוזניו. לספר לו כמה יומי דחוס, כמה קשה לי. הוא הקשיב לי בשתיקה, אבל עשה פרצוף של 'אפשר לחשוב מה כבר עובר עליך' וגם 'אמרתי לך' וגם קצת 'ומה אתה חושב, שלי זה קל, עם ארבעתכם?'. הבעתו המשועשעת, הכמעט ליצנית, העבירה את כול הדברים האלה בו-זמנית. הלחיים התפוחות מאוויר חם, העיניים הצוחקות. בגיל שמונים הצליח אבא שלי, כבוד השופט, בארשת פנים משועשעת, להוציא לי את האוויר ממפרשי הקיטורים ולפרוץ בצחוק.

"אתה קולט שהם תיכף בני ארבע שנים?" שאל אותי. ואז אמרתי לו שוב עד כמה לא ידעתי במה הדבר כרוך, כשהתחלתי בתהליך הפונדקאות, בדרכי להפוך להורה שאני היום, עד כמה אני לא מצטער על שום רגע, וגם עד כמה זה קשה.

"זה יעבור," עודד אותי, "אתה עכשיו בגיל הכי קשה."

אבל האמת היא שזה כבר עובר. אנחנו כבר ברבע לארבע. ב-12 באפריל יהיו מיכאל ודניאל בני ארבע, ואני כבר מרגיש את זה. אני מביט בהם, ופתאום באמת רואה שני בני אדם קטנים מול עיניי. מיכאל, עם הבעות הפנים המצחיקות והמכוונות שלו, גלגולי עיניים, הטיות ראש משועשעות, וגם משובה הניכרת בכול אורחותיו, לעתים קרובות עד כדי איבוד גבולות גמור, דניאל, עם התנודה שלו בין הרצינות, הבגרות והעמקות שבהן הוא משתקע ביצירת מיצבים טכנולוגיים, או מוכיח את מיכאל על שובבותו – לבין הדיבור האהוב עליו בג'יבריש מלא הבעה, הסיפורים המופלאים שהוא ממציא בן-רגע על 'בודי' שלו, שגר עם המון כלבים וחתולים, כול פעם בעיר אחרת או במקום אחר, לעתים עם 'בודי' של מיכאל ושל אבא ולעיתים בלעדיו – וההתפרצויות שלו, ששוככות עם הזמן.

הם נורא משתוללים, בייחוד ליד שולחן האוכל. היום נתתי צעקה על מיכאל, פשוט כדי שיסתום כבר את הפה ויפסיק לצרוח להנאתו בזמן הארוחה, או יציק לאחיו לאכול, מפני שדניאל אוכל על פי רוב ברצינות רבה, בעוד מיכאל מרפרף על האוכל ומציק לזולתו. היום כבר ממש לא יכולתי יותר, כי התנהגותו מילאה אותי בדריכות ובמתח, ובסוף צרחתי עליו, פעם אחת, אבל חזקה – "דיייי!".

ומאותו רגע הוא השתתק. עד לפעם הבא ששניהם צרחו בהנאה, זה מול זה.

אבל זה היה רגע קשה באחר צהריים נפלא, שהחל בצפייה בשני פרקים ב'ארץ הקטקטים,' המשיך בטרוניה של דניאל ובבכיו, על כך שמשעמם לו, ובקשתו שאזמין חבר מן הגן – בשיא הסערה בחוץ – ואז התארגנותם העצמאית למשחק דימיון. הם גררו אל המטבח את עגלת הקניות מן השוק, קשרו אליה את גלשן הים הישן שמצאו בחוף, ועוד אי אילו אבזרים. דניאל עלה על כיסא במטבח והשתחל ממנו אל תוך עגלת הקניות, והתחבא בה, מיכאל התייחס אליו כאל בנו.

הם בילו כך שעה ארוכה עד שזכו לביקור של המורה לספורט שלהם, מן הגן, שירה, שעברה בסביבה. וזה היה כיף גדול, וגם מחכים מאד. הם ביקשו ממנה שיעור ספורט, והיא נעתרה לבקשתם. היא השמיעה להם שני שירים מן הטלפון הנייד שלה, ואמרה להם לרקוד ואז לעצור בצורת נר או סביבון. ואני הבטתי בהם משתאה. לראשונה גיליתי מה הם עושים בשיעורי הספורט בגן, וזה גם נתן לי רעיון איך להפעילם גופנית בימות החורף האלה.

לפני שהלכה נתתי לה במתנה את אחד מספרי הילדים שלי, "ממלכה ושמה קוליסיה," כאות תודה על פגישתה עם הילדים.

ואז הצעתי להם להכין יחד חביתות, ועשינו כן, והם אכלו וביקשו עוד אחת. ואכלו כול אחד שתי חביתות, כל אחת מביצה אחת, ובה, כדרכי תמיד, גם קצת כורכום ופפריקה מתוקה ומלח. ואחרי כן השתוללו, והתלכלכו מאוכל. אז הכנסתי אותם לאמבטיית קצף, שישחקו בתוכה.

אחרי שיצאו מן האמבטייה הצעתי להם לשחק יחד בדומינו. אתמול, אחרי שהמטפלת בריפוי בעיסוק שיחקה עם דניאל בדומינו חיות, הבנתי עד כמה המשחק הזה מתאים לגילם. אז ניגשתי לחנות הצעצועים במעלה רחוב שבזי, ממש מול הגן שלהם, ובה נמכרים צעצועים וספרים ברוח האנתרופוסופיה, וקניתי שם, במאה ושישים שקלים, שזה המון, דומינו מעץ.

אבל אח, איזה דומינו. כול אבן אבן. מצד אחד נקודות, מצד שני צורות וצבעים. כול כך נכון לגילם. תענוג.

אז הוצאתי את הדומינו, ושיחקנו שלושתנו בתענוג גדול, עד שסיימנו לסדר את כול אבניו.

"אבא, תצלם את זה לגננת," הפתיע אותי דניאל.

הבטחתי לו שאעשה כן.

ואז ביקש מיכאל סלט פירות, ודניאל הוסיף, שהוא רוצה בסלט הפירות שלו גם יוגורט עם סילאן. זה הפתיע אותי מאד, אבל לבקשות נפלאות כאלה לא מסרבים. אז חתכתי להם תפוח, קלמנטינה ותותים לקעריות, הוספתי למיכאל סוכר חום ולדניאל יוגורט וסילאן, והם אכלו זאת בתיאבון. ואני התבוננתי בהם, ואמרתי לעצמי שזכיתי. שהצלחתי. שיש לי שני ילדים פשוט מדהימים. ושעם כול הקשיים בדרך, וגם הקשיים מדי יום, הם פשוט אהובים עלי עד מאד, ואני מאושר בהיותם.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה