כמה הערות על בעיית האקלים

לפני שנים רבות, אי שם בשנות השמונים כמדומני, ביקרתי בסטודיו של שכני, המעצב חתן פרס ישראל, דוד טרטקובר. הצצתי באוסף פרטי הישראליות המיוחד שלו – כרזות וצעצועים, אריזות ושלטי פרסום מימי המדינה בדרך ועד ימינו – אוסף שכול מוזיאון ישראלי היה גאה בו, ושוחחנו על המצב. או-אז השמיע באוזניי מה שנדמה היה לי אז כנבואת זעם אפוקליפטית ממש, אם לא הפרזה של הדמיון. "יבוא יום שבו כולנו נשב במחנה ריכוז," אמר לי, והתכוון לאמנים מן השמאל.

"אני רק מקווה שיספקו לנו מחברות ועטים," הצטחקתי למשמע דבריו.

שוב אינני מסוגל לצחוק על כך היום.

הלילה עברתי על  רשימת ה'שתולים' של ארגון 'אם תרצו.' חששתי למצוא שם את שמי. לרווחתי לא מצאתיו בה, אבל ראיתי בה שמותיהם של רבים וטובים, ובהם גם שמו של דוד טרטקובר. וזה מה שהזכיר לי את השיחה ההיא.

האיסור של משרד החינוך על לימוד ספרה של דורית רביניאן, 'גדר חיה,' הסערה מסביב לספר האזרחות החדש וההתקפה על יהודה יערי, איש ספרות ותיק ומוערך, הצעת חוק הנאמנות של השרה מירי רגב וכעת קמפיין השתולים של 'אם תרצו,' כול אלה תוכפים עלינו בתוך שבוע ומחצה בלבד, והופכים את האוויר כאן לסמיך מדי. ריח של רדיפה נישא באוויר. כאילו עונת הצייד החלה.

הדבר הזה מעורר בי דאגה עמוקה מאוד.

התפוררות הרקמה החברתית של ישראל החלה עם התמוססות ערכי הערבות ההדדית, השיוויון, החמלה והצדק. הפרטת המשק הביאה להעמקת הפערים החברתיים-כלכליים בחברה הישראלית, להפיכת הזכויות הבסיסיות לדיור, למרפא ולתזונה, שהיו מובטחות לכול אדם על פי תפיסת 'מדינת הסעד' לזכויות המוקנות לעלית החברתית-כלכלית בלבד. הפגיעה בקשישים, בילדים, בניצולי שואה ובנתמכי סעד הלכה והחריפה, העול על מעמד הביניים הפך כבד מנשוא.

בו-בזמן, היחסים הבין-גושיים השתנו לגמרי. ארצות הברית איבדה את מעמדה כמעצמה, ופינתה מקומה לרוסיה, לסין ולמדינות נוספות. ה'אביב הערבי' מחד גיסא, וחולשתו של משטר אובמה, מאידך גיסא, הביאו להתמוטטות המזרח התיכון, לקריסת מדינות, לגלי הגירה מאיימים לארצות אירופה ולעליית האיסלם הרדיקלי הרצחני.

ישראל, שגם מקודם לכן הייתה מוקפת אויבים, הפכה למבודדת בתוך סכנות האורבות לה מכול גבולותיה. אבל דווקא במצב זה, שבו הלכידות הלאומית והערבות ההדדית מוכרחות להישמר מכול משמר, מפני שהן יסוד קיומנו כאן, החריף לבלי נשוא השיח הפנים-ישראלי, ותופעות שונות כאלה שמניתי למעלה מאיימות לקעקע לחלוטין את ההסכמה הלאומית ואת השותפות ההדדית, שהן התנאי להישרדותנו כעם וכמדינה.

השיח האלים והמסוכן הזה חייב להיפסק. רשויות החוק מוכרחות לטפל בארגון 'אם תרצו,' כדי לעצור את השתלחותו באמני ישראל. הן גם צריכות לשים סייג לשר החינוך ולשרת התרבות, המנסים לפגוע בחופש הביטוי ובחירות היצירה.

כיום, אחרי שפרסמתי כמה שירים, בגנות ההתנתקות ובזכות התגובה הקשה כלפי אויבי ישראל, ומאמרים נגד חרם האמנים על אריאל, איש אינו יכול לחשוד בי עוד שאני 'שמאל קיצוני.' גם ימין קיצוני אינני. כל שאני מבקש את נפשי הוא לחיות בשקט, בשלום, ועד כמה שאפשר בהרמוניה בארץ הזאת, שאין ולא תהיה לנו אחרת תחתיה. אבל נוכל להמשיך לחיות כאן רק אם ההסתה והשיסוי הללו ייפסקו באחת, בפעולת חקירה, שיפוט ואכיפה של מערכות החוק.

שאם לא כן, אם כל מערכות החוק והצדק בישראל לא תתעשתנה מיד ותפעלנה את פעולתן, אנו עלולים למצוא את עצמנו בתוך חורבן כולל של הישראליות, של עצם ההסכמה הקולטיבית לחיות כאן יחד. ואז אף אחד כבר לא יהיה בעזרנו. לא השם, ולא אדם. שוב נגלה מעל אדמתנו, שוב נפוץ בין ארצות הגויים, שוב נהיה למשיסה בין אומות העולם.

מדינת ישראל הוקמה כדי להציל את העם היהודי מרודפיו, כדי לחדשו תרבותית ורוחנית וכדי לבצר ולהבטיח את המשך קיומו. אבל מדינה היא קונסטרקט חברתי, המבוסס על הסכמה משותפת. וכאשר קם חלק אחד בעם וצד את משנהו, הוא מפורר את עצם ההסכמה הלאומית, השותפות בשמירה על חיינו כאן.

וזהו מעשה הבגידה והחתרנות הגדול מכולם.

תחת תו התקן של הנאמנות למדינת ישראל, לדגלה ולהמנונה, חותרים מי שהזכרתי לעיל מתחת ליסודותיה ומערערים את עצם קיומה. הם דורשים הצהרת נאמנות מזולתם, שעה שהם, בהתלהמותם ובהתנהלותם הדורסנית מציגים את היפוכה של הנאמנות למקום הזה ולערכיו.

ועל הפגיעה הזאת אסור שתהיה מחילה או סליחה.

ובה על מערכות החוק והמשפט לטפל. ומיד.

 

מודעות פרסומת

One thought on “כמה הערות על בעיית האקלים

  1. אילן,
    כל מילה בסלע, שקולה ומדוייקת מלבד משפטך האחרון, "על מערכות החוק והסדר לטפל". אותם שאתה מדבר בגינם הם מערכות החוק והסדר בעצמם.
    "גטו מבונקר" זה מה שאנחנו.

השאר תגובה