הרהורי כפירה

סוף השבוע הזה הביא, כך נראה, את ההיפוך במזג האוויר בין קרה חורפית לבין שמש אביב. על פי התחזיות צפוי לנו שבוע שמשי, ונדמה לי כי בזה כבר מתרמז האביב.

כשקמתי הבוקר ויצאתי לכתוב בחצר היה קר. אבל השמיים היו תכולים, והבנתי כי יום יפה צפוי לנו. אתמול נדברנו עם אמא של אחד מילדי הגן, שנתארח לפני הצהריים אצלו ואצל אחיו, הגדול ממנו בשנה. לכן לא יכולנו לצאת לטייל. אבל אז אמרתי לעצמי, שאם אכן יהיה יום שמשי, מוטב שאציע להם לבלות בחוץ, במקום בבית, בפלורנטין.

נזכרתי בפארק דרום. מישהי סיפרה לי על מעלותיו, אך עוד לא יצא לנו לבקר בו. אז צלצלתי לקטי, והצעתי לה לבוא עם הילדים אל הפארק. אנחנו נסענו אליו ראשונים, ולשמחתנו נגלה בפנינו פארק ירוק, רחב ידיים ומלא פינות משחק, פינת חי ואגם מלאכותי. בקיצור,  מקום יפה ומפעים, במרחק 3.7 ק"מ בלבד מביתנו.

שמחתי בזה, שהיה לי השכל להכניס למכונית את שני זוגות אופני האיזון של הילדים וכדורי משחק. ואמנם, מיד עם רדתנו מן המכונית הילדים נהנו לנהוג בפארק על אופניהם, ועד שמיכאל לא נכנס ברגליו, סנדלים ואופניו לתוך שביל ובו בוץ טובעני, זה גם היה נחמד. ואחרי קינוח הבוץ בעשב זה גם נהיה נחמד בשנית.

עד שהגיעה האם וילדיה, ועמה עוד אם עם תאומים מן הגן, אנחנו כבר הספקנו לשחק במגלשות ובמתקני הכושר, לבקר בפינת החי, ובה יענים ופסיונים, תרנגולות ועופרים, וגם לצפות באגם הגדול.

הילדים רצו ישר לשחק כדורגל. חשבתי שישחקו יחד, אבל חברם לגן דחה את מיכאל, לא רצה לשחק איתו אלא עם אחיו הגדול, ומיכאל המתוק פרץ בבכי של עלבון, והתיישב בצד. "אל תיעלב, מיכאל, בוא, תשחק עם אבא ודניאל," הצעתי לו, אבל הוא מאוד נעלב מחברו לגן, שהחשיב עד אותו רגע לחבר קרוב.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בה את אחד מבניי נפגע מדחייה חברתית. וזה היה לי קשה. זה העלה בי את כול אותם רגעי דחייה רבים מספור, שחוויתי אני בילדותי. בדרך הביתה, במכונית, גם דיברנו על זה. "מיכאל," אמרתי לו, "ילדים לפעמים מאוד מעליבים האחד את השני. אבל לא כדאי לבכות ולהתיישב על הארץ. זה רק מגביר את זה. עדיף להתעקש. להגיד להם – אתם חברים שלי מהגן ואני רוצה לשחק אתכם. חוץ מזה, תמיד יש לך את דניאל, והוא אח שלך והחבר הכי טוב שלך, ואוהב אותך. וישנם גם ילדים אחרים, בכול מקום ישנם גם ילדים אחרים. אז במקרה כזה שחק איתם."

בינתיים דניאל אימץ צלחת פריסבי של אחד התאומים. הראיתי לו איך משחקים בזה, ואז הילד שפגע במיכאל ביקש להצטרף אלינו למשחק. הזמנתי אליו גם את מיכאל, אבל היה לא קל לעודד אותו להצטרף אליו. שיחקנו הרבה בפריסבי, ובסופו של דבר מיכאל ואני שיחקנו בינינו בבעיטות בכדור.

בשלב מסוים התיישבנו כולנו מסביב לשולחן פיקניק, כול הורה הוציא מה שהביא עמו לילדיו, ועשינו יחד פיקניק של פירות וצ'ופרים, שהיה מין ארוחת עשר נחמדה.

בסיום הפעילות דניאל פרץ בבכי. הוא היה עייף ומתוסכל מזה, שאור, התאום שהפריסבי הייתה שלו, חטף מידיו את הפריסבי והעליב אותו. "אל תבכה, דניאל, אני מבטיח שאקנה לך פריסבי, וגם למיכאל," אמרתי לו.

"עכשיו!" תבע דניאל.

"אבל עכשיו שבת, וכול החנויות סגורות," השבתי לו.

ואז הוא החל לבכות, והבכי נגמר רק כאשר הבחנתי בשיחים גבוהים ויפים של חובזה, בצד הכביש היוצא מחניון מערב של הפארק, ועצרתי את המכונית בצד. הצעתי לילדים לרדת איתי מן המכונית לקטיף חובזה. אבל הם ראו, שבאותו שדה ממש שוכבות שתי שורות של סירות מנוע ישנות, כנראה שהן שייכות למפעילי האגם בפארק, ונהנו מאוד לשחק בהן, בעודי קוטף שקית ניילון גדולה ומלאה של עלי חובזה.

בשבוע שעבר, כשהיינו בקדימה, קטפתי כמות דומה של עלי חובזה, חיפשתי מתכונים באינטרנט, והכנתי פשטידת חובזה ומנגולד, ועלי חובזה ממולאים (כמו עלי גפן) באורז ואגוזים, ברוטב עגבניות עם לימון פרסי. זה יצא כול כך טעים, שזה כנראה אחד התבשילים הכי מוצלחים שבישלתי אי פעם. אמש, בארוחת שישי אצל סבא, המשפחה, ובעיקר גיסתי חגית, שהיא טבעונית, פשוט חיסלה את זה. אז הנה, עכשיו יש לי במקרר עוד קילו עלי חובזה, למלאם בשקיקה.

מיכאל נרדם בדרך הביתה, וכשהגענו הביתה חיממתי להם ארוחת צהריים. דניאל אכל. מיכאל ביקש שוב טופי, כמו בארוחת הבוקר, שלא נגע בה. "אתה לא תקבל טופי עד שלא תאכל ארוחת צהריים," הבהרתי לו. והוא החל עושה את מה שהוא רגיל לעשות במצבים כאלה, לבקש שוב ושוב, בקול בוכים, בטרוניה, טופי.

עכשיו ככה. זה כבר עניין של כמעט שבוע, מאז בר המצווה המשפחתית, שהבית היה מלא בסוכריות הטופי, שאספו הילדים אחרי העלייה לתורה בבית הכנסת. וכמעט מדי יום היה לנו מאבק בנוגע לכמות הטופי שמותר לאכול מדי יום – אחת ליום הקצבתי להם. אבל הבוקר והיום בצהריים זה כבר נהיה מוגזם. ואז עשיתי מה שאיימתי שאעשה. צררתי את סוכריות הטופי הנותרות בשקית ניילון והשלכתי את כולן אל פח האשפה, למול עיניהם הכלות של הילדים.

שניהם פרצו בבכי. דניאל נרגע די מהר. מיכאל נכנס לבכי חסר מעצורים עד כדי קוצר נשימה. ניסיתי להרגיע אותו פעם ופעמיים על ידי הרמתו אל חיקי, אך הוא המשיך בשלו, דורש שאוציא אותן מן הפח, לחליפין מבטיח לי שיאכל צהריים ומבקש שאקנה לו טופי חדשות. אבל אני הבהרתי לו, שאני לא מוציא סוכריות מהזבל, שאין יותר טופי בבית, ושכעת כדאי שיאכל ארוחת צהריים.

הילד כול כך בכה, שזה הכאיב לי מאוד. אבל ידעתי שעליו לעבור את התסכול הזה. בסופו של דבר הרמתי אותו על ברכיי ליד השולחן, הצעתי שאראה לו 'סמי הכבאי' ושאלתי אותו שוב מה הוא רוצה לאכול. הוא הצביע ללא מילים על העוף בצלחתי. בשמחה חיממתי לו עוף, הוספתי לו עגבניות שרי, והילד חיסל את כול הצלחת בתיאבון.

אחר הצהריים באו לבקרנו עינת ואמיר ותאומיהם, אלון וארז. יצאנו יחד לסוזן דלל ואחרי כן שבנו הביתה, בו הכנתי לכולם פיצה והבנים שיחקו. היה תענוג לראות את כנופיית הבנים הזאת יחד. אלון וארז גדולים ממיכאל ודניאל בשנה, ומורישים להם, מדי עונה, את בגדיהם. עד כה, במפגשים בינינו, כל זוג אחים שיחק בנפרד. היום הם שיחקו הרבה יותר יחד. אבל היה לזה גם מחיר – בשלב מסוים הם פשוט הפכו את כול מיכלי המשחק בחדר הילדים שלנו, רוקנו אותם מתכולתם על הארץ, ורקדו ורבצו על תלוליות הענק של הצעצועים.

"עכשיו אני מבין למה באתם אלינו," חייכתי בעייפות אל עינת ואמיר, "כנראה שהגיע הזמן למיין את הצעצועים."

אחרי שהלכו מעימנו התיישבתי על הארץ, ובמשך שעה ארוכה מיינתי את כל הצעצועים לפי נושאים ותחומים – כלי עבודה, כלי רופא, ארגז מכוניות גדולות, קופסת מכוניות קטנות, מיכל בובות אצבע, שקיות לגו, מגירת כלי מטבח. ובעודי עושה כן, מיכאל ודניאל השתוללו בחדר העבודה שלי, וכמעט החלו ליצור בלגן חדש.

אחרי הפיצה הם ביקשו טורטיות עם חומוס וירקות. שגם אותן כרסמו אך מעט. אך בסוף ביקשו וזללו קורנפלקס בחלב. ואחרי כן מקלחות וצחצוח שיניים, והקראת הסברים לתופעות מדעיות, כמו גייזר ולבה, עננים ואופן היווצרותם וכך הלאה, בעודם יושבים עלי, כל ילד על ברך, שלושתנו על כורסת הטלביזיה.

"אין לך הרהורי כפירה?" שאל אותי אמיר, ברגע אחד שישבנו בו לבדנו, כשעינת אצה עם הילדים לראות את הבאר בסוזן דלל. "אין לך רגעים שבהם אתה שואל את עצמך בשביל מה הייתי צריך את כול זה?"

"כן," חייכתי אליו, "יש לי הרהורי כפירה, על זה שאני נורא מצטער שאין לי עוד שניים."

בשבועות האחרונים זה שב וניעור בי, הכמיהה הזאת לעוד שני ילדים, והצער העמוק על אי הצלחתו של הניסיון הקודם. לו היה לי הכסף לזה, ולו היה לי הביטחון שאחיה שנים ארוכות בבריאות ובצלילות הדעת, ודאי לי שהייתי מנסה את זה שוב. אבל עכשיו, אחרי כמעט ארבע שנים של חיים לבדי עם ילדיי וטיפול בהם, שעה שאני מתבונן קדימה, רואה כמה הרבה עוד יש לי לעשות עימם, וגם עם עצמי, אני מבין שכנראה אצטרך להכיל את הכמיהה הזאת, על הכאב הכרוך בה, מבלי לממשה.

שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה