אבא, למה אתה מגדל אותנו?

זו השאלה ששאל אותי לפתע מיכאל, כשהבאתי להם למיטה פלחי תפוח לבקשתם, בקערה. זה היה אחרי סוף שבוע גשום וארוך. בבוקר הפכו את חדר הילדים. דניאל הרים בכוחות עצמו את המזרן הכפול מאחת ממיטות הילדים, הסיט אותו ממקומו והפך אותו למגלשה. עליו הגלישו את תכולתו של ארגז צעצועים שלם. אין לי מושג איך הילד הזה הצליח להרים מזרן, שאפילו לי קשה להרימו. אבל זה מבהיל. אם זה הכוח שיש לו כעת, אלוהים יודע מה יהיה איתו בהמשך. ורק אלוהים יודע איך ייראה גיל ההתבגרות שלהם.

אחרי כן העליתי אותם על המכונית ואמרתי לעצמי שניסע, מבלי לדעת לאיפה. העיקר שנצא מן הבית אל העולם.

כך הגענו ליפו העתיקה, שם ירדנו מן המכונית בתוך רוח עזה, קנינו גלידה לילדים ויוגורט ללא סוכר לי, וזללנו אותם על ראש הגבעה סחופת הרוחות, המשקיפה אל הים.

כשחזרנו הביתה הצעתי למיכאל ולדניאל לעזור לי בשאיבת אבק מן האוטו (שהיה מטונף בפירורי פריכיות, חלה ומיני שיירים אחרים) ובהעמסת כביסה במייבש הכביסה. הם עשו כן בשמחה, ואחרי כן שיחקו בינם לבין עצמם, בעודי מבשל מרק פיטריות ומנגולד ולביבות בטטה ומנגולד. זה יצא נהדר. אבל הילדים לא רצו לגעת בזה. כך, אפוא, הוכחתי לעצמי שוב עד כמה קל יכול הדבר להיות לי, לשוב להיות צמחוני, וכמה מרגיע אותי לבשל.עוזרים לאבא

את אחר הצהריים העברנו בטלביזיה, דומינו, ציור בצבעי מים, משחק מחבואים בתוך הבית, עוד קצת טלביזיה, ארוחת ערב, אמבטיית קצף ושני ספרים לפני השינה, "מר שמח" ו"תפילילה." ואז ביקשו תפוח, ואז גם באה השאלה הזאת.

"אני אבא שלכם," השבתי למיכאל, "ואתם הילדים שלי." ואז השתהיתי רגע ושאלתי אותו – "למה אתה שואל את השאלה הזאת?"

"ככה."

"אבל מאיפה השאלה הזאת באה, מיכאל?"

"היא באה מהלב שלי," השיב לי הילד הזה, עוד לא בן ארבע.

השתרעתי לידם על המיטה. הם זללו פלחי תפוח ודיברו ביניהם. אני חשבתי על הימים האחרונים. על ההתנגשויות שהיו לי השבוע עם מיכאל, שבאופן קבוע שב מן הגן ואיבד פה את העשתונות, הפריע לדניאל לאכול, הציק לי, השליך מזון וחפצים ברחבי הבית, עד שהענשתי אותו. יום אחר יום.

חשבתי גם על היום, שדניאל התמרד כשניסיתי לתקן את אופן אחיזתו במכחול, ואז התפרץ עלי ועל אחיו, שצייר בשקט, השליך עלינו נעליים והשתולל עד שהענשתי אותו.

אמרתי לעצמי, שאני מאוד מקווה שזה לא בא מן המקום הזה, השאלה הזאת.

"ילדים, תדעו שאני מאוד אוהב אתכם," אמרתי להם, "ושאני משתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול כדי שיהיו לכם חיים טובים ושמחים. אבל גם אני בן אדם, וגם אני עושה טעויות. כועס עליכם, מתרגז, אבל גם אז אני אוהב אתכם."

"הבנת את זה, מיכאל?"

"מה?"

"שמעת מה שאמרתי?"

"שאתה אוהב אותנו," התערב דניאל בשיחה.

"ושגם אני עושה טעויות," הזכרתי לו.

ואחרי כן נתתי להם נשיקת לילה טוב ושלחתי אותם לישון.

אין לי מושג אם אני פועל נכון, בדברי איתם כך. אין לי מושג איך מגיבים הורים אחרים, כשילדיהם משתוללים חסרי רסן, או בוחנים את גבולותיהם עד קצה גבול האפשר. ילדיי חווים את הקושי שאני מצוי בו, מולם. אינני יכול להסתיר את רגשותיי מפניהם, או להעמיד פנים שאני מבליג על התקפי האמוק שלהם. במקום הזה אני נשבר.

יכול להיות שהזמן הזה, בין גיל שלוש לגיל ארבע, הוא הזמן שבו עשיתי הכי הרבה טעויות הוריות. זה ודאי גם הזמן שבו גיליתי מול מי אני עומד. מול ילד אחד לפחות מחונן (מיכאל), מול שני ילדים יצירתיים מאד, האחד בציור (מיכאל) והשני בסיפור בעל פה ובטכנולוגיה (דניאל). ילד אחד רגיש ופגיע, מיכאל, וילד שני מסוער נפש, אבל גם אמיץ ונדיב וטוב לב (דניאל). ואני עימם, ביניהם ולמולם, משתדל לעשות את המיטב שאני יכול לעשות למענם, אבל גם מודע למגבלותיי כאדם ולרגעי השבירה והמשגים שלי.

כשישבו יחד באמבטייה, ושיחקו ביניהם, הבטתי בהם באהבה, ואמרתי לעצמי בלבי, שאני מקווה כי מימות ינקותם יזכרו את אביהם לא רק כאיש קשה, הצועק ומאיים עליהם בעונשים, מרוב רצונו לשמור על שלומם, אלא גם כאדם חם ויצירתי, שובב ואוהב. אלוהים יודע כמה קשה לי לתת להם את זה וגם את זה, לשניהם יחד ולכול אחד מהם בנפרד.

"רציתי אתכם," אמרתי למיכאל ודניאל בקטע שיחה אחר הערב, "הייתי מאוד עצוב עד שנולדתם."

"בכית?" התעניין דניאל.

"כן, גם בכיתי. לבד. בבית. שלא יראו."

"לא רצית ילדים אחרים?" הדהים אותי מיכאל בשאלתו.

"לא, רציתי אתכם, את מיכאל ואת דניאל," השבתי לו. "ומאוד שמחתי כשנולדתם. מאז שנולדתם לא בכיתי אפילו פעם אחת."

לך תספר לו, שרק הערב עמדו דמעות בגרוני, מרוב קושי בחברתם ומרוב ייסורי אשם על הפגמים שבי בתור הורה.

שיהיה לכם לילה טוב.

מודעות פרסומת

14 thoughts on “אבא, למה אתה מגדל אותנו?

  1. התרגשתי כשקראתי. הזכרת לי רגשות אשם דומים. לגבי ההשתוללות אחרי הגן: אני זיהיתי אצל בנותי צורך לפרוק עול אחרי השעות הרבות במסגרת. לא תמיד אני מצליח להכיל זאת, אבל חשוב לדעת – אני מניח שגם אתה יודע – שזה בגלל המערכת שמייבשת את המוח, ולא בגלל אופי ואישיות או משהו כזה.

    1. אני מקווה שזה העניין, יואב. ולא, למשל, שאולי מיכאל מוטרד מזה שאני 'מפריע לו' באמצע משחק כשאני בא לקחת אותם באחת וחצי הביתה, במקום בשתיים, כמו שאר הילדים (המעטים) שאינם נשארים במועדונית.

  2. ריגשת אילן . וסתם עצה של פעםילדה ועכשיו אמא וסבתא – אל תנסה לתקן לאף אחד איך להחזיק מכחול עט פטיש מקדחה.
    לפי איך שאתה מתאר את בניך המופלאים – הם יודעים יותר טוב מה נכון להם
    שרק תהיו מאושרים

  3. שלום אילן!

    קראתי את מה ששיתפת …אהבתי מאוד… תודה!
    אני סבתא …זו לי מהדורה שניה להתבונן בילדים – קודם ילדי ועכשיו נכדי.
    קשה מאוד להיות "הורה טוב."..אולי בכלל אין הורים כאלה\ ויחד עם זה, זוהי זכות גדולה .
    אני מבינה היום בסיבוב השני, שהילדים, והנכדים, הם לנו מרפאים, מורים ומדריכים.
    הגורו נכנס הביתה אין עוד צורך לחפשו באשרמים בהודו..
    .
    הילדים נוגעים ב"ילד הפגוע בתוכנו " ומציפים בנו. הרבה מאוד כאב. כעס. תסכול ופחדים…
    הם לנו מראות נאמנות, לכול העומס המנהל אותנו…העומס אשר אנו גוררים בתוכנו מאז ילדותנו.
    כול מה שהורינו\ מורינו ועוד ועוד צרבו בנו (בקופסה השחורה). זה היה בעבר ופועל בכול רגע בהווה.

    הילדים יודעים ללחוץ ולהפעיל את המנגנון…ועלינו להודות להם על השיעורים הנפלאים שאנו מקבלים מהם
    מדי יום ביומו.
    אני יודעת… רגשות אשם זהו רגש מרעיל במיוחד…

    אספר לך אילן . איך אני אורה, סבתא לחמישה נכדים מקסימים. משתנה מדי יום ביומו..

    דבר ראשון אני מקבלת את עצמי כמו שאני, ומצליחה אפילו לאהוב את עצמי ואת המצבים as is וסולחת לעצמי אם אינני נוהגת נכון …כועסת או מגיבה
    שלא כפי שנראה לי כתגובה מתאימה. אני גם יודעת לקבל את המקומות הפחות יפים בתוכי מתוך ההבנה שאינני מושלמת…
    נכו.ן עולה ביקורת ועוד עולו התחושות הקשות.

    ועכשיו אגיע לנקודה העיקרית …

    במהלך העשור האחרון לחיי\ רכשתי לי כלי טוב.אשר מלמד אותי להתבונן…
    אני תלמידת ויפאסנה מזה 11 שנים ובמהלך השנים תירגלתי שעות רבות של מדיטציה
    אשר עזרו לי להיות ברגע ולהכילו\ לא להגיב והכי חשוב להתבונן בכול תחושה ותחושה שעולה ולא לברוח.
    תרגול זה גרם לי לצאת מהתגבות האוטומטיות שכולנו שבויים בהם.

    לדלל את החומר הרעיל המצוי ב"קופסה השחורה"

    להכיל ולקבל את הרגע כמו שהוא.

    לקבל את עצמי .

    ולבסוף להתבונן בכול תחושה קשה שעולה ומציפה ולא לברוח\לחוות את הכאב עד שזה עובר א נ י צ ' ה
    תודה רבה לך שהגעתי איתי עד לכאן
    ברכות ואהבה אורה

  4. איזה אבא נהדר אתה. מי שלא עושה לא טועה – קלישאה כל כך נכונה גם בהורות…והשיעור הטוב ביותר שאתה יכול להעביר לילדים שלך זה שגם אתה טועה, מודה בכך, עוזב ומרוחם…

  5. נדמה לי שהילדים של היום זקוקים להורים שמאמינים בעצמם, ולכן הנזק מרגשי האשמה הקשים עלול להיות יותר גדול מאשר הנזק מהטעויות.
    בהצלחה במשימה הגדולה.

  6. ילדים נהנים מסמכות וחוזק ( קשיות אולי) של הורה גם אם הם לעתים מוחים, מתגרים ומתאגרים. זו משענת וזה זוכה להערכה גם אצל בני ארבע .מרדנים או שפוכים מעייפות או מלאי מרץ ועניין. מה שפוגע ומאפיל על זכורונות טובים זה אובדן עשתונות של הורה, כעס שיוצא בצורה של התנצחות ואו סלידה. מילים של חרטה והסברים לא כל כך עוזרים לתחושה של בטחון וטוב. עונש לא פוגע אם ידועים מראש הכללים ואיזו התנהגות גוררת איזה עונש( כמובן אם אין רבים מידי כאלה).
    . נראה שכיף לכם ויש לכם ביחד נהדר. אזרק תזכור שאתה המנהל ( המתחשב והאיכפתי) ושצריך המון סבלנות ותכנונן ואיפוק (( לעתים הם בהחלט יכולים להוציא מהדעת). תזכור גם שטעות קטנה פה ושם היא לגמרי זניחה בחוויה הכללית. לפעמים אפשר ללמוד הרבה מגננת טובה שמתחשבת ואוהבת ויודעת בו בזמן למשמע .

השאר תגובה