אימא יש רק אחת. והיא אבא.

IMG_5769.JPG   אתמול אחר הצהריים קמנו מן השינה ויצאנו לסוף שבוע משפחתי. נסענו לאחי וגיסתי, יאיר ומיכל, למושב, כדי לישון איתם ולבלות במחיצתם את סוף השבוע. לפני שיצאנו, שעה שהלבשתי את הילדים בג'ינס ובחולצות שבת, הייתה לי הרגשה שמיכאל קצת חם. אבל חשבתי שזה מן הקימה מן השינה.

נסענו למושב. בבואנו לשם שולחן השבת כבר היה מוכן עם נרות דולקים עליו, וסירי תבשילים מבעבעים על הכיריים. מיכל הספיקה להיות אתמול בבאר שבע, לחזור הביתה, לבשל לכולם ארוחת שבת נהדרת, ועוד לקבל את פנינו ולהיות איתנו עד שעת ליל.

בזמן היותנו שם, הרגשתי איך גושים של מתח נופלים ממני, כמו קרחון שניתק מגוש הקרח הענק שאוחז בו מתחת לפני המים. "אני רק מגיע אליכם," אמרתי למיכל וליאיר, "וכבר מרגיש איך המתח העצום שאני חי בו, מעצם הטיפול בילדים והדאגה להם ולפרנסתם, הולך ומתפוגג. זה פשוט לא ייאמן."

אחרי כן גם שמתי לב לכך, שאני מתבונן בילדיי ופשוט מתאהב בהם. שבמהלך ימי השבוע, כשאנחנו לבד, בתוך מילוי או ריצוי שגרת היום והשבוע, אני בכלל לא מתעכב כדי להתבונן בכחל עיניהם או ביופיים, ופשוט ליהנות מזה שיש לי כאלה ילדים מוצלחים ויפים. אני טרוד מדי בשרידת היומיום. ואילו כאשר אני אצל אחי וגיסתי, ואחרי כן גם אצל אחי וגיסתי האחרים שביקרנו, פתאום אני קולט איזה ילדים מדהימים יש לי. בחיי.

קרוב לאחת עשרה בלילה הלכנו שלושתנו לישון במרבץ, בפינת הרביצה המשפחתית מול הטלביזיה, שכובתה כמובן, ועם שחר השכמנו אל בוקר חצי חורפי חצי אביבי, נהדר, במושב. אחי התעורר איתנו והכנו יחד ארוחת בוקר, אבל הילדים העדיפו להשתובב בחצר הענקית, מאשר לאכול. קצת נדאגתי. דניאל לא אכל כמעט כלום מיום שישי בבוקר (יחסית לכמויות המזון שהוא צורך ביום רגיל), מיכאל בקושי נגע בארוחת הערב, ושניהם לא אכלו ארוחת בוקר כמו שצריך. אבל מכיוון שהשתוללו עד כדי חשש, שיעירו את כול בני הבית, שכול אחד מהם שב מבילוייו ומעבודתו בשעת לילה מאוחרת, בשעה עשר וחצי העליתי את הילדים על המכונית ונסענו לבקר את אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, בדירתם החדשה בחדרה, במגדל דירות חדש, המצוי ממש מול חוף הים.

טל, אחי, הוא איש ים ותיק. בנו, זיו, הוא איש ים בדרגה אולימפית. לשניהם היה חשוב להיות כמה שיותר קרוב לים, וכך אפוא עזבו את מושב ניצני עוז ועברו לחדרה, לדירה נהדרת, המשקיפה אל הים ומצויה במרחק עשרות מטרים ממנו, ובינה לבינו מפרידה שמורת טבע עם אירוסים וכלניות.

אוסי ואני והילדים ירדנו לטייל עם הכלב בגינת הכלבים השכונתית, אבל לשמורת הטבע לא הגענו. מיכאל התאונן שכואבות לו הרגליים ואין לו כוח ללכת, וכשהרמתי אותו על כתפיי דניאל בכה שהוא רוצה גם, וכך הסתיים הטיול שלנו. חזרנו לבית אחי וגיסתי, אכלנו שם ארוחת צהריים מוקדמת ואז, כשראיתי שמיכאל משפשף את עיניו וגם דניאל כבר עייף, עלינו למכונית ונסענו הביתה.

הגענו הביתה באחת. הילדים נרדמו כבר בדרך. הם ישנו עד ארבע וחצי. כשקמו, הרגשתי שחום גופו של מיכאל גבוה באופן ברור. מדדתי לו את החום בבית השחי. הוא היה 38.2. ניחא, אמרתי לעצמי, זה לא נורא. ולכן הזמנתי את הילדים לעזור לי לנקות את המקרר והמקפיא ואחרי כן לשטוף חצי בית. ואחרי כן הלכנו לעשות אמבטייה.

כשהיינו באמבטייה היה רגע, שבו נעמדנו שניהם ומיששו את איבריהם.

"אבא, יש לי זרעונים?" שאל דניאל.

"כן," חייכתי אליו.

"ולי?" שנה מיכאל.

"כן, בטח," אמרתי לו.

"אבל אני לא רואה תינוקות," קבל דניאל.

"כי זרעונים זה לא תינוקות," השבתי לו. "וחוץ מזה, אתם עוד ילדים, והזרע שלכם עוד לא הבשיל. זה קורה בערך בגיל בר מצווה, בגיל של זיו ושל אורי (אחייניהם). רק אז אפשר להביא ילדים מן הזרעונים שבגוף שלכם."

זה היה רגע מיוחד. אבל אחרי האמבטייה והחפיפה והטיפול החמישי נגד כינים (יש מגיפה כזו בגן, ורק אלוהים יודע כמה מכונות כביסה עשיתי בחודש האחרון, בשל כך), ראיתי שמיכאל מותש. פניו היו סמוקים באופן בלתי רגיל ועיניו נוצצות, אז מדדתי לו שוב חום, הפעם בטוסיק, ומד החום הראה 38.8. שזה כבר יותר רציני.

דניאל, שגם לו מדדתי, בריא לחלוטין. אך כשבישרתי לו זאת בכה מרה. הוא לא הסכים להיות בריא כשאחיו חולה, ובכה שוב שעה שצפה איך אני תוחב נר לאחיו. בכה מדאגה.

"אם מחר תרגיש לא טוב," אמרתי למיכאל, "תישאר בבית. ילד חולה צריך לנוח ולראות טלביזיה."

הוא מיד הסביר זאת לאחיו. "ילד חולה צריך לנוח בבית ולראות טלביזיה," אמר לו. "מחר בבוקר אבא ואני נלך למרים (הרופאה), אני אקבל טופי ואקח לך גם. אבקש מאבא מכנסיים עם שני כיסים, ואשמור לך טופי בכיס, ואקלף ואתן לך אותו כשנחזור הביתה."

דניאל הודיע שהוא לא מוכן ללכת מחר למכון להתפתחות הילד, לריפוי בעיסוק, ודאי שלא לגן. אם אחיו הולך לרופאה, הוא נשאר עם אילנה בבית.

כך, אפוא, השתבשה לנו לגמרי שגרת יום ראשון.

אני מקווה שמחר מיכאל ירגיש יותר טוב. אבל עם חום גבוה כל כך בערב, אני מסופק לגבי זה.

אגב החלפת מכנסי הפיג'מה שלו, נשקתי לו כמה פעמים על מצחו ועל לחיו.

"אבא, למה אתה מנשק אותי כל כך הרבה?" שאל, תמה.

"כי אני מאוד אוהב אותך ודואג לך, ורוצה שתהיה בריא," אמרתי לו. "אם תרגיש לא טוב באמצע הלילה תעיר אותי, טוב?"

אחרי כן, במיטה, אחרי שעת הסיפור, נשקתי גם לדניאל. הרגשתי שאולי גם הוא חם קצת. אבל לא כמו אחיו, שממש בוער. "דניאל, גם אתה כבר קצת חם, אז אם אתה תרגיש רע בלילה, תעיר אותי גם, טוב?" אמרתי לו.

"אבא, כואבות לי העיניים, אבל אני לא עייף," השיב לי דניאל בקול בוכים.

"אז בוא אני אעשה לך קסם," הצעתי לו. "תשכב על הצד, ואני אעשה לך קסם."

הוא נשכב על צידו, ואני העברתי לאט את כפות ידיי על עיניו ועל לחייו, מלטף אותו שוב ושוב, לאט, ולוחש לו "אבראקדברא, לכו, כאבים, מהבן שלי, דניאל," וכך הלאה, הרבה פעמים. עד שלגמרי נרגע.

ואז מיכאל ביקש שאחבק אותו קצת. וחוזר חלילה.

"אבא, אני ובודי שלי (החבר הדמיוני שיש לכול אחד מהם) לא היה לנו דם בצינורות של הגוף, ועלינו לשמיים," פצח פתאום דניאל בסיפור, "ובא שוטר."

"ולקח אתכם בניידת לבית חולים?" שאל מיכאל.

"כן, ועלינו לשמיים ואחרי זה ירדנו לארץ," המשיך דניאל.

"וירדתם באמבולנס ובכבאית?" שאל מיכאל.

"כן," השיב לו דניאל, "ואז חזרנו לבית שלנו."

אחרי כן עוד ביקשו, כמו מדי ערב, לדבר על משהו. אבל אני אמרתי להם שהשעה כבר מאוד מאוחרת, ושעליהם לישון.

נשכבתי ביניהם במיטה, מותש לגמרי, וחשבתי על המון דברים. על זה, שאני רוצה שירגישו טוב, ועל איך יעבור הלילה, ואיך אעבור עימם את יום המחר, אחרי שכבר ביליתי איתם יומיים שלמים, והנה עוד יום נוסף לסוף השבוע; על חברה ותיקה שלי, שאני חב לה את מציאת הבית בנווה צדק שאנו גרים בו, שהגיבה לפוסט הקודם שלי, על הפונדקאית, בהטחה פוגענית, שהפונדקאית היא אם ילדיי, ושהגיע הזמן שגם אני אכיר בזה, ואני השבתי לה שהאם היחידה שלהם היא אני; חשבתי על כך שהיא,  חשוכת ילדים, שדעותיה הפמיניסטיות ידועות לי משחר היכרותנו, אבל שמהות האימהות זרה לה לחלוטין. אמרתי לעצמי בלבי, שאם הייתה חווה פעם אחת, ולו פעם אחת, ילד חולה, שמבקש להחליף את חולצת הפיג'מה כי פסי החיבור בין השרוול לפיג'מה מכאיבים לו בבית השחי, ואחרי החלפת החולצה אתה מגלה, שלא החולצה מכאיבה לו, ושאולי יש לו שם בלוטה נפוחה, וכל הפחד הנלווה לזה – לא הייתה מעזה או מעלה על הדעת לכתוב לי דבר כזה.

אחרי כן חשבתי על איך צחקנו אתמול בלילה, במרבץ אצל יאיר ומיכל, כשמיכאל ודניאל החליטו לנשק אותי בבית השחי, ופשוט גרמו לי לצרוח מצחוק באמצע הלילה, ועל איך צחקנו הערב, כשישבנו מול המחשב הנייד שלי, ליד שולחן האוכל, וצפינו בתמונות שלהם מגיל שנתיים, ישובים על כיסאות התינוק שלהם ומפזרים אוכל לכול עבר, שני תינוקות שמנמנים ופרועי שיער, עם כול שומן התינוקות עוד עליהם; ועל איזו דרך ארוכה עברנו מאז, לטוב ולרע, מתחילת גיל שנתיים האיום ועד הנה; חשבתי על התהליכים שאני עובר עם כול אחד מהם בנפרד, עם שניהם יחד וגם עם עצמי, ואמרתי לעצמי, שוב, שלילדים שלי יש אימא אחת, והאימא שלהם היא אבא. והאימא הזאת היא אני.

 

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה