Wishing, Fishing and reaching

IDOR1115
ביום ראשון שעבר בילינו עם חבר משותף מהגן שלהם במרכז סוזן דלאל. מצאנו שם אריזות של מרצפות, מהן הרכבתי לילדים 'רכבת'. דניאל היה הנהג. אני המאסף.צילום: עדו רוזנטל.

wishing

"אני תמיד רואה רק אותך עם הילדים," ציינה הבוקר האישה ההודית התמירה ויפת התואר, שכנתי מנווה צדק, ששיחקה עם בנה הקטן בחול, "אין לך פרטנר?"

"לא," חייכתי אליה, "הוא לא רצה להיות אבא, ונפרדנו. אני מגדל אותם לבדי כבר ארבע שנים."

"מדהים," היא אמרה, "זה בטח לא קל. בעלי ואני הבאנו את הבן שלנו לעולם בגיל מבוגר, וכעת מתלבטים מאד לגבי לידה נוספת. אני לא מעזה לחשוב מה זה בשבילך, לגדל שני בנים לבד."

"האמת היא שניסיתי לפני כשנה להביא לעולם עוד שניים," גיליתי לה, "אבל זה לא הצליח."

את השכנה הזאת אנחנו פוגשים כבר כמה שנים בשכונה, על פי רוב במרכז סוזן דלאל. תמיד בירכנו איש את רעותו בשלום לבבי, אך מעולם לא שוחחנו לעומק. היום, בחוף הים, שהרחצה בו הייתה אסורה בשל זיהום חמור במים, מצאנו זמן לשוחח. גם הילדים, שהם כמעט בני אותו גיל כמו בנה, שיחקו איתו, אף על פי שהוא דובר אנגלית והינדית בלבד.

בסוף השהייה בחוף הים החלפנו טלפונים, כדי להפגיש את הילדים שוב, הפעם בצורה מתוכננת. גם הזמנתי אותם למסיבת יום ההולדת של מיכאל ודניאל, שתתקיים בשבת הבאה, עם חבריהם.

כן, מיכאל ודניאל תיכף בני ארבע. ביום שלישי הקרוב, ה- 12.4.2016, ימלאו להם ארבע שנים. לכבוד החגיגה בגן, שאינני מוזמן אליה, משום שבגן הגננת והסייעת חוגגות לילדים בלי הוריהם, הזמנתי על פי בקשתם שני דפים אכילים לציפוי של עוגות יום ההולדת שלהם, האחד של באטמן וסופרמן, לדניאל, והאחר של סופרמן, אבל עם גלימה (!) למיכאל.

שלשום לקחתי אותם, בעגלת התאומים, לשוק הכרמל, כדי לקנות כלים חד-פעמיים, ממתקים ופרסים לחגיגת יום ההולדת שאני מכין להם, בשבת. בת דודתי איילה, אמנית קרקס במקצועה, תבוא להפעיל אותם בתחרויות, בסיומן יעמידו מופע קרקס קטן. אז קניתי שק מלא פרסים לכולם. אחי יאיר יביא לי מחצלת גדולה עם כריות, אני אכין כיבוד לילדים וגם להוריהם, ואני מקווה שיהיה מוצלח.

ביום שישי שלפני כן, ה-15.4, נארח אצלנו בבית את כול המשפחה, לארוחת שישי. כך זה נהוג אצלנו. חוגגים יום הולדת בארוחת שישי בבית הילדים שלהם יש יום הולדת. אז הפעם תורנו, וזה אומר עוד ביקור בשוק, חצי יום בישול וחצי יום של הכנת הבית לארוחה, וגם הכנת החגיגה בשבת שלמחרת.

אלוהים יודע איך אעבור את זה. אבל אעבור את זה. אלה הילדים שלי, וזהו יום הולדתם. ולא פחות מכך זה גם יום הולדתי, לא רק משום שיום הולדתי שלי חל עשרה ימים אחרי שלהם, אלא מפני שבעצם הולדתם הולידו גם אותי מחדש. כאב, וגם כאדם שלם יותר ומאושר הרבה יותר מכפי שהייתי טרם בואם לעולם.

בעצם הימים האלה אני שוקד על עריכתם של שלושת כרכי השירה שאני עומד להוציא לאור, בו-זמנית. במהלך עבודתי עליהם אני 'עושה פסח' בכתבים שלי, מגלה שירים שלא זכרתי כלל כי כתבתי אותם. כשפתחתי קלסר שירה משנת 2006, נדהמתי לגלות עד כמה מרוקן, מדוכא ומובס הייתי אז. והנה, כמה שנים אחרי כן קמתי ויצאתי, כנגד כול הסיכויים, למסע ההורות שלי, רגע לפני שנסגרה אופציית הפונדקאות בהודו. ותודה לאל שעשיתי את זה, למרות התנגדות בן זוגי דאז, וחלק מבני משפחתי, למרות העול הכספי העצום שנטלתי על עצמי ועודני מתמודד עמו מאז. כי בזכות ההעזה שלי, ההליכה שלי עם הראש בקיר, נולדו לי בניי, והם מדהימים ומפעימים אותי מדי יום מחדש ביופיים, בחוכמתם ובאישיותם.

להיות הורה יחיד זה דבר תובעני וקשה. אבל גם ממלא, מספק ומרגש. ישנם ימים ורגעים, שבהם אינני יודע את נפשי. סוף השבוע הזה היה ככה. דניאל היה די סוער, אתמול וגם היום, נכנס להתקפי תסכול בלתי צפויים לגמרי ואז שפך חמתו עלי ועל אחיו. האחרון שבהם התחולל הלילה, כשהלבשתי אותם בפיג'מות קצרות. הוא בחר לעצמו מכנסי פיג'מה של ספידי, ותבע גם חולצה כזו. הוצאתי מן הארון את החולצה התואמת, אבל הוא סירב בכול תוקף ללובשה, מפני שהייתה מצויירת עליה מכונית ספידי אחת בלבד, בעוד שעל המכנסיים ישנן מכוניות לרוב.

לא עזר לי דבר. לקחתי אותו לארון, הוצאתי את כול הפיג'מות הקיציות והראיתי לו אותן אחת אחת, שיראה שאין חולצת פיג'מה עם המון מכוניות ספידי. אחרי כן פרשתי בפניו את חולצת הפיז'מה התואמת, הקראתי לו את הכיתוב באנגלית ואפילו הראיתי לו איך מספר המכונית, 95, מופיע הן על החולצה והן על מכנסי הפיג'מה. הוא מירר בבכי, וזרק את עצמו על המיטה לכאן ולכאן, מסרב לעטות על עצמו שום חולצה אחרת ובוכה שקר לו.

ניסיתי להחזיק אותו ולחבקו, אבל הוא אמר שאני דוקר לו. ניסיתי להרחיק אותו ממני עד שיחדל מבכיו, אבל זה רק הגביר את הבכי. בסופו של דבר הצלחתי להשכיב אותו על זרועי ולהרגיעו, ואפילו להלביש לו, בחושך, את החולצה התואמת.

ואז, כשכבר נרדמו, ואני יצאתי החוצה לבדוק עבודות של תלמידיי, הבטתי בעצמי, ותהיתי מניין יהיו לי הכוחות להתנהל עם שניהם החל מיום הולדתם, יום שלישי הקרוב, ה- 12.4, ועד ה-1.5. 18 ימי חופשת פסח, שהם כימי החופש הגדול, ובתוכם שבוע שאני טרוד בו במסיבות יום ההולדת שלהם, ושבוע אחריו, שבו אני מלמד.

זה יהיה לא קל, זה ברור לי. אבל תיאמתי עם אבא מתי הוא יוכל להיות איתם, וסגרתי לוח שעות עם אילנה. את שאר הזמן נשתדל להעביר בנעימים. בים, בטיולים בארץ וגם בהצגה מוסיקלית אחת.

ובתוך כול זה אני עוד צריך לסיים את עריכת ספרי השירה שלי, לטפל בעיצוב כריכותיהם, לסיים עריכה של ספר סיפורים וספר שירים של אחרים, לקרוא עוד שני ספרים ולכתוב חוות דעת עליהם, וגם לחיות קצת.

אלוהים יודע איך אני אעשה את כול זה.

אבל דבר אחד בטוח. לא הייתי חוזר לבדידותי ולעריריותי, אלה שמלפני אפריל 2012, בעד שום הון שבעולם. ואני מודה למיכאל ולדניאל על שבאו אל עולמי וממלאים את הבית הזה, שלנו, בצחוקם, במשחקם, בתובענותם ומדי פעם, למצער, גם בבכיים.

"אתה תופס בכלל שעברו ארבע שנים מאז הבאנו אותם מהודו?" שאל אותי השבוע אבא שלי.

"כן, אבא, אני לגמרי תופס," חייכתי אליו, "אני הרי חווה את זה מדי יום ביומו."

וטוב שכך.

Reaching

אבל כעת לא יזיק לי בן זוג. אחרי ארבע שנים של הורות אני מרגיש שכבר מתפנה לי מקום רגשי בשביל זה. סימן קטן לכך היה היום לפנות ערב, בדרכנו לשחק במרכז סוזן דלאל. הלכנו ברחוב, אני הודף מלפניי את עגלת התאומים. על פנינו חלפה חבורה של שלושה בחורים. אחד מהם, גבוה, שחור שיער ומצודד, משך את תשומת לבי, ואני הסבתי גווי והבטתי אחריו.

"אבא, למה הסתכלת עליו?" שאל אותי מיכאל.

"כי חשבתי שאני מכיר אותו," אמרתי לו, אבל אז החלטתי להודות על האמת. "כי אני רוצה חבר."

"אבל יש לך הרבה חברים וחברות," אמר דניאל.

"כן, אבל אני רוצה חבר שיאהב אותי," השבתי לו.

"מה, החברים שלך לא אוהבים אותך?" התפלא דניאל.

"הם אוהבים אותי, בטח, אבל אני רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שחבר אוהב חברה," אמרתי לו. "יש בנים שאוהבים בנות ויש בנים שאוהבים בנים. אני רוצה חבר שיאהב אותי כמו שבן אוהב בת."

"אז אתה מכיר אותו?" שאל, לגבי הבחור שחלף על פנינו מקודם לכן.

"לא, אבל אם גם הוא היה מסתובב אלי, אולי הייתי פונה אליו, מדבר איתו ומכיר אותו," אמרתי, והמשכנו בדרכנו למרכז סוזן דלאל.

הילדים התחברו שם עם ילד אחד, וגם עם אביו ואמו, ושיחקו עימו שעה ממושכת. בינתיים מי מבינינו שיוצר קשרים בקלות יתרה זה הם. אבל אני מקווה שגם תורי יגיע, ובהקדם.

Fishing

קראתי לפוסט הזה באנגלית, כדי לחרוז את הכותרות של שלושת חלקיו. ועכשיו לחלק השלישי. הבוקר נפלתי קורבן לפישינג.

קיבלתי במייל הודעה מאתר פייפאל, שעלי לטפל מיידית בחשבון שלי שם, מפני שמשתמש אחר ניסה לפתוח אותו. מבוהל לחצתי מבלי לחשוב פעמיים על הקישור שהופיע בגוף ההודעה. הקישור פתח לי אתר, שנראה זהה לחלוטין לאתר פייפאל, אפילו עם פרטי המשתמש שלי. שמי, כתובתי ומספר הטלפון שלי.

ואז ביקש ממני לאמת את פרטי כרטיס האשראי, ואמר שישלח לי קוד אימות בהודעת ס.מ.ס

הכנסתי את פרטי האשראי, כולל המזהה האלקטרוני המופיע בדף הפירוט החודשי שלי, מה שמאפשר כניסה לחשבון האשראי שלי באתר של ישראכארד. אבל קוד האימות לא הגיע אלי בהודעת ס.מ.ס כמובטח, למרות שביקשתי אותו פעמיים.

תחת זאת הופיע עמוד חדש, ובו בקשה לאמת את פרטי הזיהוי שלי. הוא ידע את שם משפחתה של אמי לפני הנישואין ואת שמו של חבר הילדות שלי. ואז ביקש את פרטי הכניסה לחשבון הבנק שלי. אשכרה את שם המשתמש והסיסמה.

ברגע הזה הבנתי שנפלתי קורבן לפישינג, וסגרתי את האתר.

אבל כדי להיות בטוח בזה הקשתי את כתובתו של האתר פייפאל בתוכנת הגלישה שלי, גלשתי אליו ונכנסתי לחשבוני שם.

שום הודעת אבטחה לא הופיעה לי בכניסה לאתר. הכול היה בסדר.

ואז הבנתי סופית שנפלתי קורבן לפישינג.

מיד התקשרתי לחברת האשראי וביטלתי את כרטיס האשראי שלי. אחרי כן עשיתי חיפוש בגוגל אחרי פישינג של פרטי משתמש באתר פייפאל, ולצערי הרב מצאתי מיד את מבוקשי. כתבה מתריעה על כך התפרסמה כבר לפני שנה באתר וואלה, רק שאני לא ראיתיה.

אני את הלקח שלי למדתי הערב. לשמחתי לא הספיקו לשתות לי את כרטיס אשראי או את חשבון הבנק. אבל אני מבקש מכם להיזהר. לא לפתוח קבצים מהודעות מייל שאתם לא מכירים, לא לפתוח מיילים המודיעים לכם על זכייה פתאומית בכסף, או על בעיית אבטחה באתר שאתם מנהלים בו פעילות כלכלית. ודאי שלא למסור את פרטי כרטיס האשראי או חשבון הבנק שלכם, לשום אדם, ולשום אתר, בשום אופן.

אם תקפידו על כך, אולי לא יבוא לציון גואל, כי זה מורכב ומסובך יותר כרגע, אבל לפחות תשמרו על עצמכם.

שבוע טוב לכולם/ן.

מודעות פרסומת

6 thoughts on “Wishing, Fishing and reaching

השאר תגובה