מה היה קורה אילו

כשהמתים חזרו

אתמול, באמבטייה, נזפתי בילדים, כשהתחילו לרקוד עירומים בתוך קערית האמבטייה ולשיר 'היטלר! היטלר!".

"תפסיקו עם זה מיד, ילדים," אמרתי להם. "את השם הזה אסור לשיר. אפילו לא להגיד אותו. היטלר היה הכי רשע בעולם. רשע יותר מהמן הרשע, אפילו."

"למה, אבא?"

"כי הוא הרג הרבה יהודים, ורצה שכול היהודים ימותו," שבתי והסברתי להם, מה שעשיתי זמן קצר מקודם לכן, בבקשי להכין אותם לקראת הצפירה של עשר בבוקר. שפעם היה איש רע מאד, ושמו היטלר, שהרג הרבה יהודים, עד שמת. ומאז, פעם בשנה מזכירים ביום הזיכרון לשואה את היהודים המתים, וכעבור שבוע מזכירים את החיילים שמתו כששמרו על הארץ שלנו. זו, שלמחרת היום אנו חוגגים את הולדתה ביום העצמאות.

ואחרי כן הדגשתי בפניהם את ההבדל בין צפירת אמת לצפירה של יום הזיכרון. והמחשתי אותה בפי בפניהם, וזה שעשע אותם מאד.

ואז, כשהחלו לשיר את השיר המזוויע הזה, 'היטלר, היטלר,' עצרתי אותם. אמרתי להם שהיטלר הרג הרבה יהודים, אפילו במשפחה שלנו. שלסבא אברהם היו אח ואחות שמתו בגללו.

וזה כבר היה מוחשי דיו כדי להבהיר להם את חשיבותו של יום השואה ומדוע האנשים בו עצובים.

היום, כשבאתי לקחתם מן הגן, סיפרה לי הגננת בהתפעלות גלויה איך מיכאל עמד יפה בצפירה. לא פחד, עמד זקוף וראשו מורכן.

"טוב, עשינו על זה חזרות בבית," חייכתי אליה. ואז כיסיתי את שתי עיניי במטבעות השוקולד שהבאתי עמי מן הבית, וזעקתי אל מיכאל ודניאל, שקרבו אלי, אל שער הגן. "אוי, אני לא רואה! אני לא רואה! מה יש לי על העיניים!?"

"שוקולד!" צהלו השניים.

ואחרי שפתחתי את מטבעות השוקולד ונתתי אותם בידיהם המיסו ומרחו אותם על כפותיהם. וכל הדרך הביתה, בעגלת התאומים, קראו "קקי! קקי! שלשול!" ואני קראתי "איכסה פיכסה ביכסה מיכסה! קקי מסריח! פויה קקי!"

ובלבי חשבתי מה היה קורה, לו אבא שלי היה מת, חס וחלילה, מרעב ומטיפוס, יחד עם צילה וצבי, אחיו ואחותו הגדולים ממנו, בבית היתומים היהודי הארעי, שהקים ועד הקהילות בגטו מוגילב, בטרנסניסטריה.

אני לא הייתי בא לעולם. גם אחיי לא. גם לא ילדינו. עשרה במספר.

ואז הבנתי שוב, בפעם המי יודע כמה, מה איבדנו, במותם של שני ילדים מן המשפחה שלנו, צילה וצבי, שנקברו בקבר אחים, מכוסה בסיד, בחוצות בית היתומים של גטו מוגילב, אי שם בשנת 1943.

*

על הדברים האלה כתבתי בספרי האחרון, "כשהמתים חזרו," שראה אור לפני כמה שנים בהוצאת 'כינרת זמורה.'

הנה אחד הנוסחים של קטע זה. אין לי מושג אם זה הנוסח הסופי שהופיע בספר.

"בית היתומים שכן בבניין ארוך ומרובה חלונות. הן עברו חלון אחר חלון עד שראו באחד מהם את ילדיהן. הן דפקו עליו. פרידוצה שמעה את הדפיקות, ראתה אותן בחלון ומיהרה אליהן. פסיה מסרה לה את כיכר הלחם מבעד שבכת הברזל, ולחשה לה שזה בשבילה ובשביל ילדיה של ייטי, ושלא תיתן מזה לאף ילד אחר.

פרידוצה מיהרה להחביא את הלחם בבגדיה ורחקה מן החלון. ייטי ופסיה הביטו בה עד ששבה ונשכבה ליד צילה וצבי ואברם, נשמו לרווחה וברחו משם, בטרם ילכדו אותם החיילים.

הן לא היו יכולות לבקר אצלם מדי לילה, מחשש שמא תיתפסנה, והיו צריכות להתאפק בזה. אבל בליל שבת נתקפה ייטי בגעגועים כאלה לילדיה, שלא שעתה לאזהרותיה של פסיה, נטלה  מזון בחיקה ויצאה לבדה אל בית היתומים.

היא חמקה בין קרנות רחוב, מהלכת באפלות, בין צל לצל, נזהרת מחוגי האור שהטילו פנסי הרחוב על הדרך, לבל יראנה איש. עושה את דרכה סחור סחור, חומקת בין חצרות חשוכות,  עד שסוף סוף ראתה למולה, עטוף בחושך, את בניינו הגדול של בית היתומים.

היא קרבה לחלון היחיד שהיה מואר שם והציצה פנימה. בתחילה לא ראתה דבר, מפני שהאולם הגדול, שהילדים ישנו בו, היה מואר באורה הממועט של עששית אחת. אבל עם שהתרגלו עיניה לחושך, והבחינו בגופי הילדים הישנים זה לצד זה, ראתה לזוועת ליבה כלב שחור מרחרח בילדה המוטלת לארץ.

היא קירבה את פניה עד כמה שאפשר אל שבכת הברזל ואימצה את עיניה. הילדה הזאת הייתה לבושה בשמלה מוכרת לה. השמלה שתפרה במו-ידיה. שמלת בתה היא. בתה היא השוכבת שם, על  הארץ.

היא רצה כל עוד רוחה בה מסביב לבניין רחב הידיים עד אל דלתו,  וחבטה עליה.

משגיח הלילה, גבר כפוף גו שעיניו אחוזות שינה, פתח  את הדלת.

"מה את רוצה פה באמצע הלילה!?" רטן.

"הצצתי בעד לחלון, וראיתי שבתי מוטלת לארץ!" קראה והציצה מבעד כתפו, אולי מה שראתה מן החלון רק חזיון שווא הוא.

"מה הפלא, מלאך המוות נכנס הנה ומכה בילדים אחד אחד," נאנח וסר מעם הדלת.

ייטי מיהרה פנימה ועברה על פני מאות הילדים ששכבו שם, דחוקים איש לרעהו, עד שראתה לפניה את פרידוצה, אברם וצבי, בריאים ושלמים, תודה לאל.

הילדים הקיצו משנתם למשמע צעדיה ושמחו לקראתה, כדרכם של ילדים, שאינם מכירים בתוקפו של המוות, גם כאשר הוא מתהולל מסביבם.

"אמא, מתי תיקחי אותנו מפה?" שאל צבי.

"עוד מעט," נחפזה לענות ועיניה מרחיקות אל עומק החדר.

"ואני?" נאחזה בה פרידוצה.

"גם אמא שלך תבוא לקחת אותך," ליטפה את ראשה.  "בינתיים השגיחי על צבי ועל אברם," פלטה וניתקה מעליהם, ממהרת לקצה החדר.

להוותה, עיניה לא הטעו אותה. החושך לא הראה לה חזיון תעתועים. על הארץ, שכובה בשמלה התכולה-ורודה שהלבישה אותה בטרם צאתם לדרך, הייתה מוטלת צילה, בתה בת השש, תחת גפיו של כלב.

היא בעטה בכלב, שסר מעל בתה, מיילל, כמי שמונעים ממנו את ארוחתו, הרימה את בתה בידיה, אימצה אותה אל חיקה והלכה איתה אל הדלת.

"לאן?" שאל המשגיח, שהלך אחריה עם עששית בידו.

"אל בית הקברות," אמרה לו בקול יבש. "לפחות קבר מגיע לה."

הוא שמט למולה את ראשו בהסכמה ובצער. כל כך הרבה מוות כבר ראו עיניו במקום הזה, שארבע מאות וחמישים ילדים ופעוטות  התכנסו בו. עובדי המקום השתדלו להזינם ולהצילם ממוות, ובכל זאת מדי לילה קצר בהם מלאך המוות. אבל מול עיניה הקרועות מכאב ומצער של אם אחת, המחזיקה את בתה המתה בידיה, אף אדם אינו יכול לעמוד.

 

ייטי תעתה ברחובות הריקים, ילדתה המתה בזרועותיה ובכי ממלא את ליבה. צילה, בכורתה, מתה. לא עוד תשמע את שחוקה, לא תדבר איתה, מפצירה בה לומר ביידיש מה שהיא מבקשת במקום ברומנית, כדי לסגל עליה את השפה, לא תלבישה ולא תסרוק את שערה, לא תזכה לראותה גדלה.

לו הייתה יכולה הייתה זועקת, ממלאת את הרחובות בזעקתה. אבל במקום הארור הזה אפילו הבכי מסוכן לה. מי יודע מה יעשו לה הז'נדרמים, אם יתפסו אותה.

כל הדרך מלמלה מילות אהבה לבתה, מדברת אליה כאילו לא מתה, רק נחה היא בזרועותיה, ושומעת את מילותיה, את צערה. בהליכה שקטה, חרישית, בלוויה של אם אחת, חיפשה בעיניה את המקום, שלא יכול להיות שאינו מצוי כאן, כמו בכל עיר שחי בה יהודי.

לבסוף הגיעה אל חומה גבוהה, שראשי מצבות התנשאו מעליה, סבבה אותה ברגליים כושלות, בלב נדכא, עד שמצאה את השער ונכנסה בעדו אל  בית העלמין.

המציבות היו סדורות בחלקות ובגושים דוממים, מוארות באור ירח פגום. היא דרכה במעברים הצרים בין המציבות השותקות האלה, עד  שמצאה רצועת עפר פנוייה מקברים.

היא הניחה את בתה למרגלותיה, סידרה עליה את שמלתה והביטה בה. שוכבת לידה, עיניה עצומות ופיה פעור מעט, כאילו רק ישנה היא, כאילו עוד יש נשמת חיים באפה. אז, בתערובת של חרון ושל כאב, שלחה את ידיה אל הבוץ וחפרה בו, כורה בור באדמה החשוכה, הרעה, של העיר הזאת, עיר גזרה, עיר צלמוות, מרחיבה אותו שיהיה עמוק דיו ויבטיח שהעפר לא ייגול מבתה עם גשם.

היא נפנתה אליה, קירבה ואימצה אותה אל חיקה, נישקה אותה על שערה, מצחה  ולחייה, והורידה אותה אל הבור.

היא שאפה לקירבה את אווירו המקפיא של בית העלמין, וגרפה עליה את רגבי העפר הלחים, פניה נעווים מכאב שאין לו קצה, מיגון עולמים.

עם כלותה חיפשה מה תוכל להציב כציון על הקבר. בתחילה ניסתה לקרוע ענף מאחד העצים. אבל הענף היה לח וחמק מידיה. היא גיששה בחושך על פני רצועת העפר, מחפשת אבנים שניתן לעוקרן ממקומן, נשאה  וערמה אותן על התל.

ייטי נעמדה מעל הקבר.

"את התפילות אני לא זוכרת, צילה," אמרה לה בשקט, "אבל  את הדרך אל המקום הזה אזכור תמיד."

היא התעכבה עוד קצת ליד הקבר, עד שנזכרה בילדיה הנותרים, ואז עקרה עצמה משם, באותה דרך שבאה ממנה, בין קברים ובתים.

בעיצומו של לילה שבה אל דירת המסתור. פסיה ניעורה משנתה ושאלה אותה היכן הייתה ומה היו מעשיה, ומשסיפרה לה את  הקורות אותה בכו שתיהן. באותם רגעים, בכסות החושך, שוב לא כיסו זו מפני זו את מכאובן, את האימה שטרפה את ליבותיהן.

אחרי שעה ארוכה התעשתה פסיה ועמדה על ייטי שתישן, כדי שבבוקר תוכל לצאת איתה לעבוד, שיהיה להן במה להציל את ילדיהן.

אבל למחרת, עם ליל, כשהתגנבו לתת אוכל לילדיהן, רצה פרידוצה אל החלון וצעקה לאימה, שבבוקר בא איש ולקח מידיה את צביקה.

שתי הנשים מיהרו אל הדלת. המשגיח סיפר להן, שכמה ילדים, ובהם גם צביקה, ילדה השני של ייטי, נפטרו מטיפוס במהלך אותו יום, ומחמת החשש מפני מגיפה אספו את הילדים המתים וקברו אותם יחד בבור של סיד, בקבר אחים.

ייטי פערה פיה לזעוק, אבל שום קול לא בקע ממנו, רק פניה נעוו מכאב שאין לו מילים. פסיה תמכה בה בידיה, חוששת שלא תעמוד גם בבשורה הזאת, הלא רק בשר ודם היא, ריבונו של עולם.

"בבוקר אראה לך איפה הוא," הוסיף המשגיח בראותו את פניה.

אבל ייטי לא אבתה לשומעו עוד. כוח טמיר התבקע ממנה, כוחה של אם שכולה, שרק בן אחד נותר לה, והיא הדפה אותו מן הפתח, התפרצה פנימה, בינות לילדים, שחלקם היו ישנים ורובם גונחים מרוב חולי, תפסה באברם הקטן ובפרידוצה ומשכה אותם אחריה.

"לאן!?" הרעים המשגיח.

"אם נגזר עליהם למות, לפחות ימותו בחיקנו, ולא ייקברו בקבר אחים!" זעקה.

פסיה הרימה את בתה על ידיה, ושתיהן נמלטו עם ילדיהן אל החושך.

רק בשוכבן כבר על יצוען במקום המסתור שלהן, חשבה ייטי, מתענה מצער, שהיחיד שנותר לה מילדיה הוא אברם, שאימה ואחותה השתדלו כל כך להפילו, ותודה לאל שלא צלחומלאכתן בידן.

*

את יום השואה הזה לא ביליתי בצער. אלא ביצירה.

לפני שלושה ימים, עם סיום הקריאה בהערותיה של העורכת שלי, לספרי החדש, צללתי לתהום. הבנתי, שמשהו מהותי חסר בספר הבא שלי, שעבדתי עליו במשך חמש שנים תמימות, שהיו גם שנות הורות יחידנית.

אף על פי כן שהאנימה שלי היא זו שנגלתה אלי בחלום, ושלחה אותי עד ג'מייקה כדי לכתוב את סיפורה, סיפרתי אותו מנקודת המבט של בעלה. וכול אימת שהתמרדה בי, וזעקה עלי שלא תיתן לי לגזול ממנה את סיפורה, אטמתי אוזניי משמוע. והנה, כעת, מקץ חמש שנים ועשרות גרסאות, שב אלי הספר מן העורכת, וכמה מהערותיה חשפו בפניי את האמת העירומה – עד שלא אתרצה, ואתן לאישה הזאת, כלומר לאנימה הזאת, את מבוקשה, עד שלא אספר גם את מלוא סיפורה שלה, לא יהיה ספרי שלם.

שלושה ימים שריתי בתוך דיכאון עמוק. שחור משחור. התאפקתי לא לנחם עצמי בכוס יין, ודאי שלא בחצי כדור הרגעה. זאת, הן משום שעלי להיות מפוכח ופיכח כדי לטפל בילדיי, והן משום שאני כבר מכיר את עצמי ואת תהליכי היצירה שלי ויודע, כי הנפילה לתהום הזאת, שהלב נימוט ונחרב בה, היא שלב הכרחי בתהליך היצירה, ועל פי רוב הוא מסמן דווקא את עמידתי על סף פריצת דרך גדולה.

תחת אשר אעמעם את כאבי נפשי עשיתי מה שאני עושה במצבים כאלה. הקפדתי על שגרת יומי. קמתי מדי בוקר, בקושי רב, הערתי את ילדיי, נתתי בפניהם ארוחת בוקר, רחצתי והלבשתי אותם ונטלתי אותם אל הגן. משם הלכתי למכון הכושר, אבל עשיתי אימון חלקי ומועט, כדי לשמור על כוחותיי. ואז הלכתי ללמד, פניי אפורים ולבי מפורר, אבל לימדתי. שיתפתי את תלמידיי במה שנפל עלי, במה שנפלתי לתוכו, והסברתי להם את מהות התהום הזאת, ואת ההכרח לשרות בה, כדי להוציא ממנה יצירה.

והבוקר, כן, דווקא ביום השואה, קמתי מלא עוז ועזוז. ואחרי אימון כושר, הסדרת ענייני בבנק כדי להסיט מעלי כול מכשלה או עיכוב, ועמידה בצפירה – נטלתי לידיי את המחשב, יצאתי לחצר, ואחרי כן לבית הקפה הסמוך, זה שהיה פעם שלי, והתיישבתי לעבור על הספר הבא שלי מחדש.

הייתי במחיצתו כמה שעות. נהניתי מכול רגע. סוף סוף ישבתי לכתוב את הספר הזה ואת הסיפור הזה כפי שהיה צריך להיכתב מלכתחילה. מתוך רחבות הלב, בלי ניסיון לצמצם את היקפו, ומתוך התענגות על מגדנות הלשון העברית. שיבצתי בו משירי שמואל הנגיד, במקומות שהיו נכונים לכך, ניקדתי בו בניקוד חלקי אי אילו מלים, שקריאתן בשוגג עלולה להפיק מהן משמעות שונה מזו שהתכוונתי אליה, ושכללתי את לשונו.

עשר דקות לפני אחת וחצי קמתי מכסאי ומתרונן לב אצתי להשיב את ילדיי מן הגן.

אחרי כן אכלנו ונחנו בצהריים, ואז נסעתי לכפר הירוק, ללמד. ושעה שתלמידיי כתבו את תרגילי הכתיבה שלהם הוספתי עוד סצנה בספר שלי, והבטתי בו בשמחה. ידעתי שניצחתי שוב את תהום הדיכאון, הפעורה מתחת לרגליי כמו מתחת לרגליו של כול אדם יוצר. ששוב יכולתי לה. ומעתה, בימים הקרובים, אשקוד על סיום גרסתו הסופית של הספר הזה, והוא יהיה הטוב מבין ספריי.

וכדי לעשות כן, החלטתי כמעט כמובן מאליו לבטל את שיעורי הכתיבה שלי בשבוע הבא. לקחת חופש כדי שיהיו לי שלושה ימי כתיבה ברצף, ראשון ושני ושלישי, שאוכל להתייחד בהם עם ספרי בלא הפרעה.

ואחרי כן אשוב לטפל בשלושת כרכי השירה שלי, שכנראה אעכב את הוצאתם לאור עד סוף הקיץ, כדי שאוכל לעבור שוב על הכרך השלישי, לצמצמו, לתקן בו שתי הגהות ניקוד ולערכו מחדש.

את כול אלה שומה עלי לסיים עד ה-1 ביוני, משום שמתאריך זה עד סיום הקייטנה בגן אני מתכוון כבר לכתוב את הספר הבא-הבא, שאף הוא, כקודמיו, יהודי מאוד בטבעו, בלשונו ובאורחותיו.

ביום השואה הזה עברתי, אם כן, מחורבן לתקומה. כמו שקורה בחיי לא אחת. כאדם, כיוצר, כיהודי. ודי לי בזה.

אין בכך כדי להשיב אלי את המתים. אבל יש בכך כדי לנחם את נפשי. אבא שלי ניצל בטרנסניסטריה, ופגש באמי, שניצלה בשדלץ, והם הולידו את כולנו. ואני, בנם הבכור, מממש את ירושתם. אני יושב מדי יום בארץ ישראל, כותב בה, בשפה העברית על כל רבדיה ומכמניה, סיפורים יהודיים, ומציל בזה דמויות היסטוריות וסיפוריהן מן השכחה, אותה שכחה שרודפי ישראל ביקשו להטילנו אליה.

ובזה אני מממש את תכלית חיי, וגם גואלם.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

One thought on “מה היה קורה אילו

השאר תגובה