זבל גנטי מסריח

לה פארק     היום אחר הצהריים יצאתי מנווה צדק לכיוון מתחם לה-פארק בחולון, כדי להספיק לבלות עם בניי, מיכאל ודניאל, ביום האחרון לתצוגה שקיימו שם מכבי האש של העיר. כדי לא לתעות בדרך הפעלתי את תוכנית ה'וייז,' שהנחתה אותי לנסוע לדרך יפו, משם שמאלה לאליפלט, ואז ימינה לרבי מבכרך וכך הלאה, בדרך פתלתלה אך קצרה עד לחולון.

בפינת אליפלט-הרבי מבכרך, בעודי עומד כדי לתת למהגר אריתראי קשיש לעבור את הכביש, שמעתי פתאום זעקה משמאלי – "זבל גנטי מסריח!".

הסבתי את פני שמאלה. מולי עמדה מונית. בתוכה, ממושב הנהג, ניבט אלי ראש עגול וקירח, סמוק מזעם, ולוע משתולל. הסתכלתי לימיני. הייתי בטוח שהוא מקלל את המהגר האריתראי שהתקשה לעבור את הכביש. ואז הסבתי את עיניי שוב אל נהג המונית.

"כן, אתה!" הוא זעק אלי בחמת זעם, במבטא רוסי בולט, "זבל גנטי מסריח! גם עובר באין כניסה" וגם עוד משהו שכבר לא שמעתי.

המום, בלי יכולת להוציא הגה מהפה, פניתי ימינה לרבי מבכרך. לא ידעתי את נפשי. ככל הידוע לי לא עברתי בשום אין כניסה ו/או על שום חוקי תנועה. נהגתי בדיוק לפי 'וייז,' וזו תוכנה מדייקת. אבל מה שהחריד אותי היה עוצמת הזעם של הקללה הזאת, וההלם שעוררה בי.

הקללה הזאת נשמעת כמו קללה מתורגמת מרוסית. מעודי לא נתקלתי בה מקודם לכן. חשבתי על האיש הזה, נהג המונית, שרואה גבר בגיל העמידה נוסע עם שני פעוטות במכונית, ובכל זאת צורח עליו ככה. הייתי פשוט מזועזע.

"אבא, מה הוא צעק?" שאל מיכאל.

"הוא צעק מילים לא יפות."

"עליך? למה?"

"כי הוא חשב שעשיתי משהו לא טוב בכביש. אבל זה לא נכון," אמרתי לילדיי, "לא חשוב. לא צריך לחשוב אפילו על מילים רעות כאלה."

אבל אני חשבתי עליהן ועוד איך. כל הדרך למתחם לה פארק רעדתי כולי. ואז קרה מה שקורה לי בדרך כלל כשאני נתקל באלימות כזאת. זה מעורר את האלימות בתוכי. דמיינתי שאני סופרמן עם טבעת סכין משוננת כקוץ, ושברגע שאני שומע קללה כזו אני פשוט שולף טבעת סכין, מעיף אותה באוויר ותוקע אותה במצחו של הנהג הזה, שצונח דומם על מושבו. או, יותר טוב, שולף אקדח ויורה בו, מפצפצץ את גולגלתו.

הגרסה הכי רכה של הפנטזיה הזאת הייתה, שאני מוציא את ידי מן המכונית, עם שתי אצבעות מכוונות אליו כמו אקדח, מכוון, 'יורה,' צוחק – וטס משם.

אני חושב שזו פתיחה מצוינת לפוסט על היום הדרמטי הזה.

התכוונתי לכתוב פוסט של חזרה מדבריי על דברים שכתבתי כאן לפני שנה ומחצה על מתחם לה-פארק. אז, כשביקרתי שם עם ילדיי ביום קיץ חם במיוחד, המתחם עוד לא פעל כסדרו, ואני כתבתי כאן דברים די קשים, שעוררו הרבה הד בחולון.

היום, לשמחתי, הדברים כבר נראו אחרת לחלוטין. המתחם פעיל, רוב החנויות מאוכלסות, והמקום יפה ושוקק חיים. החניון הסמוך, זה של 'ימית 2000,' נוח מאוד, ויש דרכי גישה מן החניון היישר אל גשר הנטוי מעל 'לה פארק,' דרך שהיא בטיחותית לילדים. מן הגשר אפשר לרדת למתחם במדרגות או במעליות שכבר עובדות, השירותים שם נקיים מאד, החנויות לממכר מזון מהיר עובדות במלוא הקצב. נדהמתי מן היעילות של עובדי המשמרת בחנות הגלידה הגדולה. איך השתלטו על תורים ארוכים כאלה של הורים וילדים צמאים לגלידה.

ברחבה למטה הייתה תצוגה יפה של כבאיות, אמבולנס, רכב פיקוד של מכבי האש, ציוד לכיבוי ולהצלה. על מסך וידאו גדול הוקרן סרט המחנך את באי המתחם לכללי בטיחות ונהלי זהירות עם אש, ומדי כמה זמן ערכו הכבאים תצוגת תכלית של תרגיל הצלה. כבאים אחרים עמדו על הגשר עם זרנוקי מים בידיהם, ואפשרו לילדים להתיז מים היישר אל מימי האגם המלאכותי, ותורים ארוכים של הורים וילדים השתרכו ליד הכבאיות, כדי לזכות את הילדים בביקור בתוך כבאית אמיתית.

מסתבר שכול הילדים רוצים להיות סמי הכבאי, לא רק ילדיי.

בילינו שם כשעתיים. אחרי כן טיפסנו במעלה המדרגות אל גני השעשועים החובקים את הפארק הזה במפלס העליון שלנו, ונהנינו שעה ארוכה ממשחק במתקני שעשועים מתוחזקים היטב ומאתגרים לגילם. הילדים נהנו שם מאוד.

הכבאית

בדרך חזרה הביתה מיכאל אמר לי שהוא רוצה להיות כבאי כשיהיה גדול. אמרתי לו, שזה רעיון לא כול כך טוב, ושאני מקווה שעד שיגדל ירצה להיות משהו אחר. הוא שאל למה. הסברתי לו, שכבאות היא מקצוע מאוד מסוכן. שפעם היה נער, ילד גדול ושמו אלעד ריבן, שבגיל שש עשרה כבר התנדב למכבי האש, ויום אחד רץ לכבות שריפה גדולה ביער. אבל האש הייתה חזקה ממנו, שרפה הכול, ובגלל זה הוא עכשיו בשמיים.

מיכאל התעקש שהוא יותר חזק מן האש. כדי לא להכניס לו חרדות מיותרות בראש ירדתי מן הנושא.

בלילה, במיטה, דיברנו על כך שסבא אברהם וחברתו אביבה נמצאים בהשתלמות שופטים בירושלים. אז סיפרתי להם, ששופט, וגם שופטת, לובשים גלימה שחורה בבית המשפט, כדי להפחיד את האנשים הרעים, שיגידו להם 'כבוד השופט, אני מבטיח להיות איש טוב, תשחרר אותי בבקשה,' וכו'. שמע זאת דניאל וסיפר לי – זו דרכו לעבד מיד מידע חדש, להמציא מסביבות סיפור שהוא כבר כלול בו – שהוא כבר למד עם בודי שלו משפטים ויש לו גלימה של שופט. הוא למד הרבה. ג'ודו, ואיך בונים בית, ואיך חופרים בור, ואיך הורגים אנשים רעים. הוא כבר שופט.

"בארץ שלנו לא הורגים אנשים רעים," הסברתי לו, "זה עונש קשה מדי. אבל אם מישהו הוא ממש ממש רע מכניסים אותו לבית כלא לכול החיים. זה נקרא מאסר עולם, ואף פעם לא מרשים לו לצאת החוצה. אבל זה רק לאנשים מאוד רעים."

אחרי שהלכו לישון התיישבתי ליד המחשב, לקרוא שוב בחדשות היום. ואני מוכרח לומר שהן באמת התיקו מלים מפי. לפני יום אחד בלבד הודיע ראש הממשלה על יוזמת שלום דרמטית, בעבורה הוא מבקש להרחיב את ממשלתו עם המחנה הציוני. בבוקר א-סיסי בירך על היוזמה וקרי כבר מיהר אליו. בערב כבר מתברר, שהמחנה הציוני בחוץ, אבל ליברמן בפנים. ועוד כשר ביטחון.

ראש ממשלה הממנה את אביגדור ליברמן לשר ביטחון מביא עלינו אסון. לא רק בחוץ. אלא בפנים. הוא קורע את הצבא, צבא העם, לגזרים. הוא מקרב אותנו למלחמת אחים. כי אני לא יודע כמה מהורי ישראל יהיו מוכנים שבניהם יילכו לקרב, כשמי שמוביל אותם אליו הוא אביגדור ליברמן. וכדי שלא אסתכן בהוצאת דיבה לא אוסיף עליו עצמו דבר.

וראש אופוזיציה, המנהל משא ומתן עם ראש ממשלה כזה, ומגלה כי היה רק זרז להקמתה של הממשלה הכי ימנית שתשלוט אי פעם בישראל, ובלי ספק תדרדר אותה למרחץ דמים, אינו יכול להישאר ראש אופוזיציה, או ראש המחנה הציוני, אפילו לא עוד יממה אחת.

לו יצחק הרצוג היה ראוי להיקרא מנהיג, היה מודיע עוד היום על התפטרותו מראשות המחנה הציוני והליכה לבחירות פנימיות. או אז אולי עוד היה מרוויח את מעמדו הציבורי מחדש. אבל הוא לא עשה כן. תחת אשר יודה בכשלונו המחפיר ויתפטר, הוא תקף את שלי יחימוביץ', קודמתו בתפקיד, את זהבה גלאון ואת 'השמאל הקיצוני.'

שני האישים הללו, ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה יצחק הרצוג, איבדו היום את התוקף הציבורי שעוד היה להם. היום הזה הוא יום התחלתה של מערכת בחירות חדשה, קשה ומכוערת מכול מה שידענו. הוא עלול להיות יומה השחור של מדינת ישראל, שיגרור אותה למרחץ דמים מזוויע ולמלחמת אחים.

בהיותי אדם אופטימי מטבעי, אני מקווה, כי היום השחור הזה יתהפך ליומם של בוגי יעלון, גדעון סער, שלי יחימוביץ', אראל מרגלית, עומר בר לב, ועוד שורה ארוכה של אנשים צעירים וראויים למנהיגות, שיהפכו את החושך הזה לשחר של יום חדש.

הלוואי ואצדק.

באמת שאין לנו מקום אחר.

 

 

 

מודעות פרסומת

3 thoughts on “זבל גנטי מסריח

  1. טוב שאני לא בארץ. הייתי משתגעת ממצב המדינה. גם מרחוק אני על רטט. והנהג מונית הרוסי, אולי מתחילים לקלוט כמה יפה בלהרוס. וכמה אינגטגרציה פנימית בתוכם וראיית עולם

  2. הדרך היחידה להוציא ולשחרר את ביבי מחיינו
    היא חקיקת חוק הגבלת הקדנציות לראשות הממשלה. .
    ממשל דמוקרטי חייב להגן על עצמו ומשרות רמות ובעלות כח צריכות להיות מוגבלות עפ"י חוק !!!
    אבל אנחנו התקשורת וחברי הכנסת שותקים..
    לילה טוב אילן.

  3. פוסט מעניין ומעליו מרחפת דמותו של רבי מבכרך ואשתו שנסים מהתופת ונוטשים את קהילתם האבודה…

השאר תגובה