יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (23)

 קיבוץ תובל

    הדבר הכי בולט במעבר מרמת הגולן לגליל העליון הוא ירקות הנוף. הרמה מכוסה כעת בשלף יבש. חלקים ממנו יישרפו בשריפות ספונטניות, הנובעות מן החום העז באזור, וכך תבראנה את האדמה ותפצנה את הזרעים של צמחי הבר לקראת הסתיו. בסתיו, כשיירדו גשמים, תתכסה הרמה בצמחייה ירוקה, ובחורף תתמלא בבוץ, בטיט השחור שאדמת הבזלת יוצרת במגעה עם המים.

     הגליל העליון מכוסה בעצים ושיחים ובני שיח במשך כל השנה. גם הבוקר, כשנסענו מדרום הרמה לכיוון קיבוץ תובל, לראות שם בתים להשכרה, הכול היה מכוסה בירוק. כשהגענו לביתו של גיא, מורה לספרות ולאנגלית ומבקר מוסיקה, שקיבל אותנו בחום רב, עם ילדיו, הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה הריח.

     "יש לכם תאנה בחצר?" שאלתי, סופג לקרבי את המתיקות העזה שאין לטעות בה, של עץ תאנה בשיא בשלותו.

     "כן," חייך, "היום אפילו אכלנו את התאנה הראשונה ממנו."

     ואז שמתי לב לרובדי הריח. מתחת למתיקות התאנה התפשט ועלה ריחם של עשבי התבלין הגליליים. מרווה וטימין וזעתר ועוד מיני עשבים הגדלים בחצר ומסביבה.

     חצר ביתם מפולשת לחוץ. היא אינה מתוחמת בגדרות, אלא משתלבת בנוף של עצי צל ופרי ומשעול לדיר העיזים של הבית השכן, שליד הגדר שלו עמד ופעה גדי בן יומו.

     הסתובבנו בתובל, קיבוץ שפתח הרחבה, כמו קיבוצים רבים בצפון, וכיום שני שליש מתושביו הם שוכרי בתים או בוני בתים. בתחילה טיילנו בין בתי הקיבוץ, ונעמדנו מול בית משפחה להשכרה. אחרי כן הראה לי גיא שני בתים חדשים לגמרי, בתים ענקיים, רחבי ידיים ומוארים, העומדים להשכרה.

     לצערי בעלי הבתים הללו לא היו במקום, ולכן לא יכולתי להיכנס אליהם מפנימה. אך די היה לי בהצצה מן החלון אל הסלון והמטבח כדי להתרשם ולהתפעל מגודלם ומיופיים. בתוך כך גם גיליתי, כי בתובל גרים כמה מוותיקי הקהילה, בני גילי, מתל אביב. לצערי הם בחו"ל כרגע. הייתי שמח לפוגשם ולשוחח עימם.

     מתובל נסענו לכפר ורדים. מתוך שלושה בתים שהתכוונתי לראות התאפשר לנו להתבונן רק בבית אחד, בית בן חמישה חדרים, העומד בשממונו כבר שלוש שנים, נטוע בתוך בוסתן עצי פרי.

     בשלב הזה הילדים כבר ממש השתוללו. המסכנים יצאו בשמונה וחצי ממושב כנף בדרום הרמה, ראו בית אחרי בית, בכל בית ובכול ישוב פגשו אנשים חדשים לפגישות קצרות, לא פלא שסבלנותם פקעה. אמנם, הם נהנו מאוד מן הנסיעה בנופים שאינם מכירים, בין הרים וגבעות מוריקים, אבל בתוך הבית בכפר ורדים כבר רדפו זה אחר זה על ארבעותיהם, כאילו היו כלבים, בנביחות וצרחות, הדפו ודחפו איש את רעהו, וממש התקשיתי להכניס אותם אל המכונית כדי להמשיך בנסיעה ברחובות הכפר.

 כפר ורדים

    כפר ורדים הוא מקום גדול ומרכזי בגוש תפן. בתים מזכירים את בתי רמת השרון שגדלתי בה. וכמו בתובל, התושבים שדיברתי איתם ממש מעודדים אותנו להיקלט בו. במקום ישנם חמישה גני ילדים, קתדרה שאוכל ללמד בה, חוג לקריאת ספרות ושירה, שירותים רפואיים ואולמות תרבות בכרמיאל ובמעלות, מה לא. רק תגיע.

     בכפר ורדים גם גרה איריס, אחותו של סער, בן זוגי הראשון, שמת בגיל 28 מהתקף שיתוק. היא כול כך רוצה שנבוא לשם, עד שהזמינה אותנו לסופשבוע אצלה כדי שנתרשם יחד מן המקום. פגשתי שם גם את ליאורה, חברת ילדות של אחי יאיר ושלי, מרמת השרון, כיום אם לשלושה ומטפלת באמנויות בגיל הרך, שהבטיחה לי כי אמצא באזור מטפלים בוויסות חושי ובעצימות רגשית, וכי היא ובעלה יאמצו אותנו אליהם כבני משפחה. וזה בהחלט היה מחמם לב.

     רק שאנחנו נדלקנו על בית בגשור. בדרום הרמה.

     והקלפים, תסלחו לי, אומרים, שרק שם באמת תהיה לנו שמחה ושלווה. וכך גם בת דודתי, אישה חכמה ופרקטית, שמבלי משים הייתה לסוכנת השינוי של חיי, ולבי מלא הודייה לה על כך.

     פתחתי את הקלפים כמה פעמים הערב, על שלוש האופציות. כפר ורדים, תובל וגשור. שוב ושוב הם סימנו את גשור כמקום הכי נכון בעבורנו.

     אבל בטרם אחליט סופית לעבור לשם עלי לבדוק מה מותר ומה אסור לי לעשות עם דירתי בנווה צדק, ולשוחח שוב עם מזכירות גשור, לראות מה המצב בגני הילדים, כמה ארנונה אהיה צפוי לשלם שם, כאב יחידני, ועוד שאלות.

     דבר אחד בטוח. מדובר בבית מדהים. שבעה חדרים, שאוכל לשכן בהם בני משפחה וחברים שיבואו לביקור, ולפחות חדר אחד אם לא שניים לספרייה שלי, חדר לכל ילד, חדר שינה לי ועוד חדר עבודה וסלון רחב ידיים, וחצר גדולה עם עצי פרי. המגרעת היחידה בה היא, שאין בה דשא, רק טוף. בעל הבית אמר לי, שההשקייה של הדשא שם עולה הון. אבל אני לא יכול לדמיין את עצמי יושב וקורא או משחק עם ילדיי בחצר מכוסה בטוף, אלא בחצר מכוסה במרבדי דשא, עם ערוגות של פרחים וגינת ירק, לול מטילות ומלונה.

      החלומות שלי ברורים מאוד. עכשיו השאלה היא עד כמה היקום הולך לקראתי השבוע, ובכלל. ומה עלי לעשות כדי לעזור לו. אני חושב שזה יהיה לכתוב מכתבי העסקה למוסדות החינוך באזור, הן בגשור והן בגוש תפן, בתקווה להיקלט בישוב קיבוצי, שיש בו יום לימודים ארוך גם בחגים ובחופש הגדול, ואפשרויות תעסוקה קרובות.

     בינתיים, הרגעתי את עצמי, איש לא מגרש אותנו מכאן, מנווה צדק. גם אם זה ייקח עוד כמה חודשים, עד שאעשה את הדברים בצורה הנכונה והזהירה ביותר, יש לנו כאן בית וגן ילדים ופרנסה. אבל מבחינתי ההחלטה כבר שרירה וקיימת. עכשיו השאלה היא רק איפה זה יקרה בסופו של דבר, ואיך אסתדר מבחינת פרנסה בספטמבר-אוקטובר, שבהם עוד אין סדנאות כתיבה, ובהם גם אצטרך כמה עשרות אלפי שקלים למימון ההעברה הזאת מתל אביב לגולן.

     אערוך ספרים, שמחכים לי בתור, ויש לי עוד כמה וכמה רעיונות חדשים לפרנסה. דבר אחד בטוח. אני עושה את הצעד הנכון ביותר, בזמן הנכון ביותר. שני סימנים היו לי לכך, כתבה ב'דה מרקר' על תוכניות הפיתוח הממשלתיות לרמת הגולן, וזעקתו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, על התמוטטות מערכת החינוך בעיר, מגיל הגן ואילך, בשל הקליטה מאונס של מאות ילדי מהגרים ופליטי עבודה בגני הילדים ובתי הספר.

     אני מסתכל קדימה ויודע כי אני פועל נכון. עלי להזכיר לעצמי זאת, שעה שאני יושב בחצר המוכרת והאהובה שלי, בנווה צדק, אחרי אחר צהריים שלם עם הילדים במרכז סוזן דלאל, מתבונן פתאום בשכונה האהובה עלי בעיניים אחרות, ומבין שאני כבר מצוי בתחילתה של פרידה. אבל פרידה משמחת. לקראת השלב הבא בחיינו כמשפחה, ובחיי כאדם מבוגר.

     מי יודע, אולי בעוד כמה שנים כבר נשב שם, בישוב כלשהו, אחרי שנעבור, אם נעבור, את ועדות הקליטה השונות בישובים אלה, בתוך בית גדול משלנו, עם שתי יחידות הארחה. זו תהיה פרנסה מצויינת בשבילי לימות זקנתי, וירושה יפה לבניי, שיחיו.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומוצלח.

מודעות פרסומת

השאר תגובה