יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (24)

רמת הגולן בשלג.jpg
יער אודם, רמת הגולן, בשלג. צילום: שושנה גנז, מתוך האתר שלה, כאן.

"אבא, אנחנו דתיים?" שאל מיכאל היום, בדרכנו לסבא, בראותו איש דתי חוצה את הרחוב.

     "לא."

     "אנחנו דתיים בלב," נזכר במה שהסברתי לו בעבר.

     "נכון," אישרתי באוזניו. "הבעיה עם אנשים מאוד דתיים היא, שהם קיצוניים. הם חושבים שרק המחשבות שלהם מנצחות, ושכול האחרים, שלא חושבים כמוהם, הם לא בסדר. בגלל זה אנחנו לא דתיים, רק בלב."

     "אבא, איך חותכים עץ?"

     "במסור חשמלי. קודם חותכים את הענפים, מזיזים אותם הצידה ואז כורתים את הגזע. אבל זה נורא כואב לראות עץ חתוך. לי ממש קשה לראות דבר כזה."

     "גם לי," התערב דניאל בשיחה.

     "לעצים יש נשמה, כמו לבעלי חיים," אמרתי להם, "ולכן, כשרוצים לקטוף פרח משיח מבקשים קודם רשות מן השיח, ואומרים לו תודה. לכן אני גם לא מרשה לכם למרוט את השתילים בעציצים של אילנה. כי לעצים ולצמחים יש נשמה כמו מבעלי חיים. לראות עץ שכרתו אותו זה ממש כואב."

     ואז נזכרתי בעוד משהו.

     "אתם יודעים שאפשר לחבק עץ כשכועסים או כשעצובים? מחבקים עץ חזק חזק, ומבקשים ממנו בלב או בקול שייקח מאיתנו את הכאב ואת העצב, וייתן לנו שמחה ושקט. וזה תמיד עובד. אני עושה את זה הרבה. בכל פעם שאני כועס או עצוב, אני מחפש עץ לחבק אותו. כדאי לכם לנסות את זה. זה נורא כיף."

     מבלי משים סיפרתי להם מקצת מסיפורו של סולומון, המשיח הסרבן, האלטר אגו שלי, בספרי "כשהמתים חזרו."

     "אבא, אתה יודע למה ירקתי אתמול באוטו על דניאל?" שאל מיכאל.

     "למה?"

     "כי הייתי מאוד עצבני, ולא היה לי עץ באוטו."

     "אז אם אתה עצבני באוטו, אתה יכול לנער את הידיים ואת הראש ולעשות קולות," הדגמתי בפניו.

     השיחות עם הילדים האלה הולכות ונעשות מדהימות מיום ליום.

     את הבוקר העברנו בניקיון הבית. היה כול כך חם בחוץ, והבית היה מלוכלך עוד מן השבוע שעבר, שפשוט נשארנו בתוכו. הילדים עזרו לי לנקותו וגם שיחקו בו. בתחילה חשבתי להביא הנה נער, שיעסיק אותם בעודי מנקה את הבית. אבל בסוף נשארתי איתם לבדי, ונהניתי לראות איך הם ממציאים בן-רגע משחקי דמיון, ומשחקים בהם זה עם זה.

     בפעם המי יודע כמה התברכתי בלבי על כך, שלא הפרדתי ביניהם. שהשארתי להם את החברות הבסיסים והעמוקה, האחאות הזאת ביניהם. רק אלוהים יודע עד כמה היא מצילה אותם מבדידות, במצב הנוכחי של גני הילדים בעיר.

     בערב הילדים בילו אצל סבא. אני לימדתי שיעור כתיבה על משאלות לב ועל חלומות. דיברתי על טבעם של חלומות, על חשיבותם ועושרם כמקור יצירה וכחומר ליצירה, והבאתי דוגמאות לאופן החקר היוצר של חלום, ולדרכי השימוש האפשריות בו.

     אחת התלמידות התוודתה שאין לה חלומות, במובן חלומות לעתיד, ואז קראה סיפור נהדר על צעירה שאין לה חלומות, ושוקלת כול מיני אופציות לחיים עתידיים אפשריים. סיפור מבריק ומצחיק, וגם נוגע ללב.

     בעודי מקשיב לה, המה לבי על משהו אחר. על הפער בין רמת הדיוק, המוחשיות והבהירות של החלום שלי, חלום המעבר מתל אביב לרמת הגולן או לגליל העליון, למול הממשות. בתוך עולמי הפנימי ובדימיוני, ב-15 באוגוסט אנחנו כבר נוסעים במכונית הפרטית שלנו אחרי המשאית של חברת ההובלות, המובילה צפונה את חיינו ארוזים בארגזים. ברמת הממשות גיליתי הבוקר, שלבית שלי בנווה צדק יש לא בעל בית אחד, אלא ארבעה, ארבעה יורשיה של בעלת הבית, וכי יהיה עלי לנהל משא ומתן עם ארבעתם על כול צעד שלי בנוגע לנכס.

      כמו כן, הבוקר גם ביקרו אצלי שתי מתווכות, שהעריכו בהערכה נמוכה מדי, לטעמי, את שכר הדירה שאוכל לקבל בעבור דירתי כאן. להערכתי זה נובע מזה שהן צרפתיות, רגילות לשרת לקוחות יוקרה, ועוד לא ממש מכירות את השוק בארץ. לכן, אביא הביתה עוד מתווכים, ולו לשם קבלת מושג מה אני עשוי לקבל כדמי שכירות על הבית.

     התקשרתי גם לחברות הובלה, ביקשתי הצעות מחיר בלי תאריך יעד, ואמש ביליתי שעות במשלוח מכתבי העסקה לגופי חינוך ותרבות בארבע מועצות אזוריות שונות. הבוקר כבר ניהלתי דיאלוג עם מקצת ממי שפניתי אליהם.

     אבל הפער בין רמת החלום לבין מצב המציאות לא מרפה את ידיי. להפך. הוא מוציא ממני פתרונות יצירתיים ונועזים עוד יותר מכפי שדמיינתי מקודם לכן. וזה משמח אותי. ככה זה כשנמצאים במסע להגשמת חלומות. נתקלים בקשיים – ומוצאים דרכים מיוחדות לעקוף או לצלוח אותם, ואפילו להרוויח מהם עוד משהו, בדרך להשגת המטרה ולהגשמת החלום.

    בלילה, בעשרים לאחת עשרה, כששכבנו לישון, מיכאל ביקש, כמדי ערב, סיפור. אמרתי לו שאני עייף מדי. הוא התעקש, בחר ספר והביא אותו למיטה.

     "לא, מיכאל, אתה צריך לקבל שלפעמים אני עייף מדי מכדי לקרוא לכם סיפור," אמרתי לו. "עכשיו ניכנס למיטה ונלך לישון."

     במיטה דיברתי איתם על גסויות ומשחקים לא ראויים שאמרו ושיחקו היום אצל סבא.

     "מאיפה שמעתם ולמדתם דברים כאלה?" שאלתי אותם.

     "איש אחד אמר לי בהופעה של ג'ודו תחת, בקצה השני של כדור הארץ," השיב לי דניאל.

     עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל הבהרתי להם, ש"תחת" על כול נגזרותיו ופעולותיו זה דבר שאסור לדבר עליו, בקרב אנשים אחרים, אחרת אף אחד לא ירצה להיות בחברתם.

     ואחרי כן נשקתי לשניהם נשיקת לילה טוב ושלחתי אותם לישון.

     הימים האלה מתישים אותי. החום, ההכרח לטפל במימוש החלום שלי, בעשרות שיחות טלפון, ותוך כדי זה גם לטפל בילדים, הנמצאים בבית מאונס, ובבית עצמו. ועוד ללמד ולבדוק עבודות.

     את הכתיבה שמתי בצד. מלבד דפי בוקר והפוסט הלילי שלי אני לא יכול ולא מסוגל לגעת בספר שלי, המתאחר לצאת, או באלה שאחריו. גם לא בספרים שעלי לערוך. אני גם חייב לשלוח את הספרים שהבטחתי לתורמים להוצאתם לאור של שלושת ספרי השירה שלי ולקדם גם את זה. אבל למי יש בכלל זמן לנשום, כשהילדים בבית.

     בספטמבר, אני מנחם את עצמי. בספטמבר-אוקטובר, כשתשב כבר בביתכם החדש ברמת הגולן, הילדים יהיו בגן ולך עוד לא יהיו סדנאות. אז תוכל לשבת בשקט בבית חדש, להתבונן מבעד לחלון בנוף המדהים הנשקף אליך מן החוץ, לחייך ולדעת ששיחקת אותה, שניצחת את כולם, את העולם, את הנסיבות.

     וכך יהיה, בעזרת השם, ובעזרתי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

     אולי בכול זאת נעזוב את הכול וניסע לשבוע לחו"ל, אמרתי לעצמי הערב, ברגע של היחלשות מן החום. שבוע בשוויץ, אני כול כך זקוק לזה בחום יולי-אוגוסט. זה חלום שמלווה אותי מדי שנה, מאז שנת 1986, בה ליוויתי ביולי משלחת של בני נוער חולים בסיסטיק פיברוזיס לדאבוס בשוויץ. זה היה כמו קסם. יצאתי מהארץ בשיא החום, חזרתי ממנה בסתיו.

     ואז נזכרתי בזה, שבספטמבר כבר קריר בגולן ובגליל העליון. ובאוקטובר כבר קר שם ממש.

     לא לא, זה בסדר, חייכתי לעצמי. בסוף הקיץ הזה אתה לא תצטרך לחלום על טיסה לחו"ל כדי להתקרר שם. זה יבוא לך ברמת הגולן או בגליל. בבית שלך. בארץ שלך. בשפה שלך. אמן, כן יהי רצון.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (24)

  1. מה שיפה בבלוג שלך הוא שיש בו דינמיקה מדהימה .
    מסיפור על חוויות יומך עם הילדים , זה נהפך לבלוג מוטיבציה להגשמת יעדים וחלומות והדרך להשגתם. מבלי ששמת לב (אולי) הפכת ל"מדריך" לשינויים בחיים . אני חושב שזה מעורר השראה כי המסלול שאתה עובר כעת בחייך מוכיח לנו ששינויים אפשריים בכל גיל אם רק יש את הנחישות והרצון להיות במקום אחר בחיים.גיאוגראפית ומנטלית. הכל אפשרי. זה בידינו. אנחנו לא חייבים לקבל כל סיטואציה כגזירה משמיים ויש ביכולתנו לשנותה.
    בעיניי, מבלי שהתכוונת יוצא לך כאן ספר או מדריך לחיים . אני למד המון על איך לקחת שליטה בחיים ולהמריא מסיטואציות קשות ולתעל אותן לדרך חדשה, מלאה אולי באי וודאות אבל גם בהמון אפשרויות.
    אני מאמין בך ומאמין שאתה עומד להעניק לעצמך ולילדיך חירות אמיתית.
    אוהב אותך מטורונטו ועד הגולן !

השאר תגובה