יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (30)

בים.jpg

    כשאנחנו נמצאים בטיול, אני תמיד מקפיד לחזור הביתה עד שעת צהריים, גם אם היא מאוחרת מעט מן הרגיל. כך היה גם הבוקר. קמנו בכפר ורדים, אכלנו ארוחת בוקר במחיצת יוסי ואיריס, ואז ביקשה איריס לקחת עמה את הילדים לגינה הקהילתית, לערוגות הירק שלה ולול התרנגולות. אני התכוונתי לנצל את הזמן לראות עוד כמה בתים בכפר ורדים, ולכן גם שלחתי אמש הודעות לבעליהם.

     מיכאל נכנס מיד עם איריס למכוניתה, אך דניאל סירב בכול תוקף לעזוב את הבית בלעדיי, ואחרי ניסיונות שכנוע והפצרה הבנתי שאין לי ברירה אלא להצטרף אליהם, ולוותר על הניסיון לראות עוד בתים בכפר. לא הצטערתי. הגינה הקהילתית של תושבי כפר ורדים מקסימה. היא משתרעת על פני שטח אדמה נרחב, בשולי חורשה, לכול תושב יש בה ערוגה או יותר, בהן הם מגדלים מכול טוב – תירס ועגבניות, מלפפונים ומלונים, חצילים ותות שדה, גדל ובשל אפילו בשיא הקיץ, שעה שבשווקים כבר אזל מזמן. בקצה הגינה ישנו לול תרנגולות, ובו גם ברווזים, ואפילו 'קיוסק קהילתי.'

     מסתבר שמסביב לגינה הקהילתית התאסף חוג אנשים, שהפכו לחברים. הם חוגגים יחד ימי הולדת ונפגשים מדי זמן לברבקיו פעם אצל זה ופעם אצל אחר.

בלול.jpg

     מיכאל ודניאל נהנו מן הקטיף בערוגות, ואחרי כן מהאכלת התרנגולות בלול בשיירי הירקות והלחם שהבאנו מן הבית. הם ביקשו להישאר שם עוד, ובייחוד להישאר עוד בביתם של יוסי ואיריס, בית גדול, על שלושה מפלסים, הבנוי על גבעה, ולו הרבה פינות חמד צופנות סוד. אבל אני קבעתי פגישה עם לינדה, תלמידת כתיבה שלי, בקיבוץ מורן, שהיא גרה בו עם משפחתה, והיא תיאמה לי צפייה בבית בהרחבה שם, בשעה 12. אז היינו צריכים כבר לנסוע.

     רגע לפני כן הפתענו דיירים העומדים לעזוב בית, הנמצא ממש בשכנות לאיריס, בכפר ורדים. בעלת הבית התריעה בפניי שהם שומרים שבת ועלולים לא להראות לנו את הבית. אבל החלטנו לנסות בכול זאת.

     התדפקנו על הדלת. פתחה אותה אישה צעירה בשורטס, עם חומרי אריזה ביד. רק שמעה שבאנו לראות את הבית, אם זה לא מפריע (השעה הייתה 1100 בבוקר), אמרה לנו שזה לא מתאים להם כי הם שומרי שבת. וכששאלה מי שלח אותנו אליה, ואמרתי שבעלת הבית, אבל זו התריעה בפניי שהם שומרים שבת, התנפלה עלינו בחמת זעם, שהיא לא עושה עסקים בשבת.

     "איזה עסקים?" תמהתי, "אני לא בא לעשות איתך שום עסקים. שום כסף לא מעורבב פה. בסך הכול ביקשתי להעיף מבט בבית."

     היא צרחה מזעם. איריס אמרה לה, שככה נראה האלוהים שלה, ושהיא לא יודעת בכלל מהי שמירת מצוות, ואנחנו הסתלקנו משם, המומים מן הזעם שהוציאה עלינו – צעקותיה עוד נשמעו אחרינו במעלה הרחוב.

     רגע לפני שנפרדנו שאלתי את איריס – "אם נעבור לכפר ורדים, תסכימי לטפל בילדים, בתשלום, ערב או שניים בשבוע, שבהם אלמד בתל אביב?"

     "בטח," שמחה.

     ואני ידעתי, שבאמת יש לי בת ברית שם. שלא לדבר על האופן בו היא ויוסי התנהלו עם הילדים. הם אשכרה לימדו אותי שיעור או שניים בהורות. מרגע שנכנסנו לשם איריס הסבירה לילדים שאצלם בבית אסור לצעוק ולדבר בקול רם, כי זה עושה לכלבים כאב ראש, שפה לא מייבבים, אלא מבקשים כל דבר שרוצים, בלי יבבות, כי זה לא מוביל לדבר, ועוד כמה חוקים בסיסיים. יתר על כן, איריס היא מורה לאנגלית בישוב, לילדים, ועושה זאת בצורה נהדרת. היא פשוט אומרת להם מילה באנגלית, מראה להם את החפץ שמדובר בו, וממשיכה הלאה. כך למדו אצלה להגיד please ו suger, thank you ועוד כמה מילים.

    בטרם צאתנו משם חיבקתי את איריס ולחצתי יד ליוסי. הודיתי להם על האירוח, ואמרתי להם שלימדו אותי כמה דברים על הורות. "זה אף פעם לא נגמר," צחק יוסי, "גם אני עוד לומד, והבן שלי הוא בגיל 38."

    "כן, אבא שלי אמר לי אותו הדבר," חייכתי אליו.

    הדבר היחיד ששכחתי לעשות אצלם הוא לצלם את כול עבודותיו של סער, התלויות על הקיר, בשבילי כמזכרת. אבקש מאיריס שתעשה את זה בעבורי.

*

     מורן הוא ישוב קהילתי יפה, טובל בירק. כמו כול הקיבוצים, יש בו צרכנייה וגני ילדים, מגרש ספורט ובריכה, ולינדה הבטיחה לי שאפילו גרים שם רופאים, יש שם צוות החייאה למקרה הצורך, שלא נדע, ואם צריך מזעיקים אמבולנס מכרמיאל – את הנקודה הזאת אני בודק בכול יישוב שאני מגיע אליו – מה המרחק שלו ממרכז רפואי קרוב. אחרי כמה פעמים שהתפניתי בהן מן הכפר הירוק ל'איכילוב', כי הרגשתי רע, ותמיד זה הסתבר כבסדר, אני לא לוקח סיכון.

     אבל הבית שראינו במורן היה קטן מדי בעבורנו. סלון, חדר הורים, חדר ילדים ועוד חדר ילדים שהוא ממ"ד. 120 מ"ר. כביכול אידיאלי למשפחה קטנה כמו שלנו. אבל הייתה לי בו תחושת מחנק, בשל החצר המתוחמת, החוסר במרחבים פנימיים בתוך הבית, היעדר מספיק קירות לכמויות הספרים שלי, שכמובן ינדדו איתי ממקום למקום, עד שאמצא מקום לשבת בו – והעובדה שעלי למקם ילד אחד בתוך חדר הממ"ד.

     לינדה הבטיחה שתבדוק לנו בית גדול יותר. אבל המחיר שדרשו בעבור הבית שראינו, 4200 ש"ח לפני עוד כ- 650 ש"ח ארנונה ועוד מיסי ישוב, נראה לי מופרז. במחיר של 4000 ש"ח ועוד ארנונה (כבדה, 1000 ש"ח), אני יכול לשכור בית משפחה רחב ידיים, בן 5-7 חדרים, בכפר ורדים, ולחיות ברווחה. לחליפין, במחיר 4500 ש"ח ממתין לי הבית בגשור, בית גדול ומרווח עם חצר ענקית למול נוף נהדר. ואני לא עוזב 75 מ"ר בנווה צדק, שעוד לפני הולדת הילדים כבר היו לי צפופים מדי, בשביל בית צפוף בהרחבה קיבוצית.

     חוץ מזה, היישוב שאני מחפש להיקלט בו הוא יישוב, שבעתיד אוכל לקבל בו חצי דונם – דונם אדמה כדי לבנות בו בית עם שתי יחידות אירוח. לכן, הוא חייב להיות ישוב עם הרחבה קהילתית פתוחה לציבור הרחב, עם או בלי ועדת קבלה. וזה מצמצם את האפשרויות.

     בדרך הביתה צלצל אלי חבר ילדות אהוב, שמכיר את מרבית אזורי הארץ מלפני ולפנים, בהיותו בעבר ובהווה מהנדס מועצה במקומות שונים בארץ. לשאלתי, מדוע בתים כה רבים בכפר ורדים, כעשירית מן הישוב, עומדים למכירה או להשכרה, הסביר לי שאוכלוסיית המייסדים הזדקנה, ורבים מדור המייסדים מבקשים לעזוב את בתיהם כדי לעבור לדיור מצומצם יותר או לדיור מוגן. כמו כן, אמר לי, הממשלה החליטה לצמצם את הטבות המס בכפר ורדים, ומעבר לפגיעה האישית בתושביו זה גם מביא אותם לעזוב את הכפר ולעבור למקומות אחרים.

     "למה שלא תעבור לפרוזדור ירושלים, לשרון או לעמק יזרעאל?" הוא שאל-הציע, "תקבל אותה איכות חיים וחינוך, בקרבה רבה הרבה יותר למקורות הפרנסה שלך בתל אביב. שלא לדבר על אלפי מנשה."

     שוחחנו ארוכות, עד שהגענו הביתה. אז ביקשתי ממנו להיפגש עמו פנים אל פנים לעוד שיחת ייעוץ. מעבר לעניין עצמו, יהיה נחמד לפגוש בו, אחרי שלא התראינו כ 35 שנים, מאז התקופה שבה הייתי כרוך אחריו ואוהבו בכול לבי.

     אבל השיחה איתו, יחד עם הסיור הנוסף בגולן ובגליל – הביקור בגשור, ההתרשמות מגן הילדים וממקום המפגש בישוב, המעבר בדירה לא מתאימה במושב רמות ואז כפר ורדים ומורן – בלבלו אותי לחלוטין. וכשהתעוררנו אחר הצהריים, הטלפון הראשון שלי היה לאבא, לספר לו עד כמה אני מבולבל, מן המידע שמסר לי יובל וממה שראיתי.

     "עוד יש לך זמן להחליט, עד שהדברים יתבהרו עם הבית בנווה צדק," השיב לי אבא שלי, "וחוץ מזה, אם התהליך יתקצר, תצטרך להפיל החלטה כלשהיא. ואם תטעה, תתקן."

    איש חכם, אבא שלי, אין ספק.

     כשדניאל הציע שנלך לים, לראות את הדמדומים ולשחק בחול, די התעצלתי. נהגתי הרבה היום, בשיא החום. אבל אז בא גם מיכאל לחצר וביקש לשחק בחול, והחלטתי שנרד לים עם האוטו. כך לא אצטרך לכתת את רגליי עם עגלת התאומים כל הדרך בחזרה הביתה.

     נסענו לחוף הים מול נווה צדק, פרשנו מחצלת, אבל רוב הזמן היינו בשיפולי המים, שהיו מאוד סוערים. הילדים נהנו מאוד מן הגלים השוצפים, ואחרי כן ביקש ממני מיכאל לשחק איתו בכריית בור ותעלות, ואז גם בבניית ארמון חול, אותו הצעתי לו שנקשט בצדפים.

     "כיף לך כאן, מיכאל?" שאלתי. הוא הנהן. "כיף לחזור למקום שמכירים אותו," אמרתי לו וחייכתי.

     עם צאתנו משם התקלחנו בחוף הים, עם סבון, מה שחסך את מקלחת הערב. הזמנתי בדרך ארוחה מ'בורגרים' לפי בקשת דניאל, ובעודנו נוסעים הביתה הרהרתי ביני לבין עצמי, ש'בורגרים' עוד אין בגליל ובגולן, ולפיכך אם נעבור לשם אצטרך לגלות איפה ניתן לקנות המבורגרים קפואים, להקפיא אותם במקרר, ולהכין לילדים וחבריהם בקיבוץ או בכפר ארוחות המבורגר עם לחמניות תואמות.

    שזה רק יבוא כבר, ויקרה, כי מרוב בלבול, שקריאת הקלפים האלקטרונית רק חיזקה אותו בסוף השבוע הזה, אני כבר לגמרי לא יודע את נפשי.

     טוב שיש לנו את שגרת היום והשבוע. לבדוק עבודות הלילה, לקראת השיעור מחר בערב, לדבר עם שמאים, לקבוע עם בעל הבית, להכין את השיעור ליום שלישי ולבלות עם מיכאל ודניאל, שנמצאים בקייטנה של אבא, ועלי להעסיקם מחר בבוקר וגם ביום שני בבוקר, כמו מדי שבוע בחום יולי-אוגוסט הזה.

     דבר מבורך אחד המסע הזה לקראת שינוי כבר הביא לנו – אנחנו מבלים את הקיץ בסופי שבוע בצפון, כל פעם בביתם של קרובי משפחה או חברים אחרים, הילדים מגלים סביבות חיים וצורות חיים חדשות, וגם אנשים חדשים בעבורם, ופשוט נהנים.

     ואני? אני קמתי הבוקר בכפר ורדים, ובמהלך כתיבתם של דפי הבוקר קלטתי איזה עומק שלווה אני חש שם, ואיך העומס החושי, הקולי והאחר, של החיים בעיר הגדולה, נעלם מתוכי, ועמו ההמולה והטלטלה הפנימית שהתרגלתי בהן, והתרגלתי לזהות בהן את עצמי, מין תערובת של מתח, קופצנות, דריכות ועצבנות מתמדת, והבנתי עד כמה אני מוכן לוותר על זה, על מה שזיהיתי בתור חיי ובתור עצמי, להסיר את המעטפת הכוזבת הזאת, כדי לגלות מתחתיה שכבות עמוקות יותר של חיי, של עצמי.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומבורך.

נ.ב.

מבלי משים עברו כבר 30 יום מתחילת החופש הגדול, שבו בשל הבעיות במועדונית אני מבלה עם ילדיי. אין ספק שזו המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי. היכולת לבלות עימם שעות ארוכות, במקומות שונים, בחוויות חדשות, ולגלות אותם מחדש.

מודעות פרסומת

השאר תגובה