יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (33)

ג'וליה קמרון.jpg
ג'וליה קמרון. עד הערב הזה לא היה לי מושג עד כמה היא יפה ונוגה.

     כמה טוב שיש פרספקטיבות בחיים. הן מעמידות נכון רגעי קושי, ומראות שבסופו של דבר החיים מצויים בתנועה מתמדת, או, כמו שהסברתי היום לתלמידיי מהי מהות 'הכוס הרגשית', שג'וליה קמרון מדברת עליה, באחד מספרי 'דרך האמן' שלה – "במהלך יום אחד אנחנו עוברים קשת שלמה של רגשות," אמרתי לתלמידיי, "אוקיינוס של רגשות נמצא בתוכנו. וכאשר אנו מבקשים לכתוב, קשה לנו לפעמים להתמודד עם מרחביו ועומקיו וטלטלותיו. אז פשוט אפשר לקחת ממנו 'כוס רגשית,' ובו מעט ממימיו של אוקינוס הרגשות שלנו, ולכתוב עליה."

    "הכוס הרגשית היא לכתוב על משהו כמו – הפעם הראשונה שהרגשתי נבגד הייתה/ אני אוהב…/אני שונא…/ הפעם הראשונה שבה אבא ואימא שלי כעסו עלי/אכזבו אותי הייתה כאשר…" וכך הלאה. אינספור אפשרויות, אינספור גירויים. פשוט לברור משפט אחד ולכתוב מתוכו.

     אפשרות אחרת היא להיות בהווה, לכתוב על ההווה ומתוך ההווה. להתחיל מכול מקום, מן הרגע הזה, ממה שאתה מרגיש כרגע.

    ואז קראתי להם מה כתבתי בזמן שהם כתבו את התרגיל היומי שלהם. זה היה טקסט שתחילתו יאוש גמור וסופו התחזקות.

     "אני כותב בכל יום מה אני מרגיש בו, ברגע הכתיבה," אמרתי להם, "לא תמיד זה נכנס לפוסט או לספר אחרי כן. אבל זה תמיד משהו שאוכל להשתמש בו בעתיד, לתת אותו לדמות, להתחיל ממנו סיפור. והיום זה הטקסט הקשה הזה. עצם כתיבתו מקילה עלי, ודאי גם הקראתו בפניכם. מבחינתי עשיתי את שלי."

     עד סיום השיעור כבר הייתי מאושש לגמרי. ואז אבא השיב לי את הילדים הביתה, מן הטיול שעשה איתם לחנות 'הפיראט האדום,' שם קנה להם את משאת נפשו של דניאל – כבאית ענק של סמי הכבאי, עם שלט רחוק שמסיע את הכבאית לכל כיוון, מזיז לכל כיוון את הסולם שעליה ואפילו מתיז מים מן הזרנוק הקבוע בראשה.

    בשלט הרחוק היו רק שתי סוללות, וכדי שתפעל כולה היינו זקוקים לעוד ארבע. רצתי למכולת לקנות להם אותן, אבל גם כשהכנסתי אותן כראוי לשלט, הכבאית לא עבדה כסדרה. ניגשתי לקרוא שוב את הוראות היצרן. נכתב בהן, שעל כול הסוללות בשלט להיות מאותו סוג. שלחתי את הילדים למכולת עם סוללה כדוגמה, וביקשתי שיקנו עוד זוג סוללות כאלה.

     אחרי כן הושבתי אותם לידי והראיתי להם איך מכניסים סוללות למקומן. הבסיס נוגע בקפיץ, ראש הסוללה נוגע במשטח המתכת בקצה התא, ונתתי להם להשחיל פנימה את הסוללות בעצמם.

     או-אז התגלתה הכבאית – שעלתה לאבא שלי ארבע מאות שקל – במלוא תפארתה, ואגב כך למדו הילדים שיעור בניסוי ותעייה. וגם בציות להוראות היצרן.

     דניאל ישר תפס בעלות על הכבאית, והתקשה לוותר על השליטה בה לאחיו. הוא גם דרש לישון על הארץ, לידה, בשעת הצהריים, על מזרנים שאפרוש למרגלות המיטה. הודעתי לו שזה לא אפשרי, אבל הרשיתי לו להעלות את הכבאית למיטה ולישון לצידה. זה הדבר היחיד שאיפשר שנת צהריים.

     מרגע שקמו היו צמודים אליה וגם רבו עליה. דניאל ביקש שמיכאל רק יאחז בתותח המים, בעוד הוא יחזיק בשלט הרחוק של הכבאית וישלוט בה. אמרתי לו שהכבאית היא לא רק שלו, היא של כולנו, ושנעשה בה תורות, כמו בכול דבר ממנו יש לנו רק אחד.

     הוא התמרד ובכה, ובסופו של דבר הייתי אנוס לקחתו על ידיי ולהרחיקו מן הכבאית, ששיחקו בה בחצר, כדי שמיכאל יוכל ליהנות ממנה, בעוד אני מכיל את כעסו של דניאל בתוך הבית.

     בסופו של דבר הם חלקו אותה ביניהם, ואז גם למדו למלא לבדם מים במיכל המים שלה, הוסיפו מסביבה את כול אבזרי הכיבוי של סמי הכבאי, שכבר היו להם בבית, וייסדו כאן תחנת כיבוי.

     אני הכנתי להם קוסקוס (את מרק העוף והירקות בשבילו הכנתי כבר אמש) ונסעתי ללמד.

     בערב דיברתי עם תלמידיי הבוגרים על נקודת האמצע במערכה השנייה של סיפור או של ספר, שבה, כתוצאה מאירוע דרמטי, הגיבור מתוודע מחדש לרצונו, למטרתו ולדילמה שהוא מצוי בה.או אז הוא מבין שעליו לשנות את אופן תפיסתו את רצונו, לא רק את הטקטיקה שלו להשגתו – ומתחייב מחדש למטרתו, בידיעה שאין ולא תהיה לו ממנה דרך חזרה.

     אחרי כן עברתי לדבר איתם על נושא אחר, שעליו דיברתי גם עם תלמידי הבוקר – ביסוס דמויות פיקטיביות על דמויות ריאליות. הסכנות הטמונות בכך – מבחינה ספרותית, חברתית ומשפטית – והאופן שבו ניתן למזער אותן. דיברתי על זאת לפי בקשתה של אחת המשתתפות, החיה כל העת בתחושה שעליה להמציא סיפור יש מאין, ושבעצם, כל עוד היא שואלת חומרים מן המציאות, ממציאות חייה, היא עוד אינה סופרת, אינה כותבת.

     הסברתי לה, ולכולם, שזה בדיוק מה שסופר עושה – נוטל חומרים מחומרי חייו, מערבב ביניהם, מוסיף עליהם מעמקי נפשו היוצרת, ואז מעצב אותם על פי תבנית המשמעות הכוללת של הסיפור. המשמעות שהוא מבקש לבטא היא זו הקובעת אילו אלמנטים בעיצוב הדמות והעלילה יוותרו בסיפור ואילו יוצאו ממנו. המשמעות היא המגלה גם מה עוד חסר בסיפור ומתי הוא שלם.

     כשחזרתי הביתה הילדים עוד היו ערים. דניאל הודיע, כמו מדי שבוע, שהוא לא רוצה לנסוע לגליל, מחר, עם סבא, אלא שאנחנו ניסע, מיכאל ואני וסבא, והוא יישאר עם אילנה. אמרתי לו שזה לא אפשרי, אבל שנפגוש שוב באיריס בכפר ורדים ויהיה לנו חדר במלון, אבל לא כמו באילת, אלא בקיבוץ, וכך הלאה.

     "אבא צריך לראות בתים," הסביר לו מיכאל. אך הוא סירב לשמוע.

     "אתה יודע מה, דניאל, ניקח איתנו את הכבאית, ותוכלו לשחק בה בגליל," הבטחתי לו, מבין כבר שיהיה עלי לרוקן את תא המטען מן המחצלות ומעגלת התאומים, כדי שיהיה בו מקום לכבאית הענק הזאת. למשמע הבשורה הזאת הוא התרצה, ואנחנו סיימנו את קריאת שני ספרי הילדים שבחרנו הערב, אני את 'אייה פלוטו' של לאה גולדברג ומיכאל את הספר על הדודה שאהבה ילדים (לא זוכר את שמו במדויק ולא רוצה להעיר אותם כעת בחפשי אחריו בחושך), ואז הלכו לישון.

     הטיולים האלה, מדי שבוע, קשים להם. אין ספק. גם אבא שלי הביע תמיהה, מה אני רץ לחפש בתים בגולן ובגליל, כשאני עוד לא יודע מה יהיה עם הבית שלי בנווה צדק.

     "אבא," אמרתי לו, "הכנסתי את עצמי למצב פסיכולוגי על פיו ב 15 באוגוסט אנחנו כבר עוברים לצפון. יכול להיות שזה לא יקרה. יכול להיות שזה עוד ייקח זמן רב עד שאוכל לעשות כן. אבל לפחות אכיר יישובים, אברר לגבי גנים בהם, הרכבם החברתי, מידת ריחוקם מן המרכז וכך הלאה. וחוץ מזה, אמנם הנסיעות האלה קשות לילדים, אבל זה מספק להם הרבה גירויים חדשים – אנשים חדשים, מקומות משחק שלא הכירו, נופים אחרים. אם הייתי נשאר איתם כל החודש הזה בבית הייתי יורד מן הפסים."

     סיכמנו שמחר, אחרי הכושר, אאסוף אותו במכוניתי וניסע צפונה. כשאבא איתי, ייקל עלי לראות בתים וגם לאפשר לילדים לשחק, אם אצל איריס בכפר ורדים, בעודי מסתובב שם עם המתווכת, ואם בתובל, שם נלון מחר בלילה.

     ועם שובנו הביתה, ביום חמישי, אני כבר יודע מה נעשה, מפני שהילדים ביקשו זאת – עוגת שוקולד כמו של יום הולדת, עם סוכריות מעליה, שנחביא במקרר ולא ניתן ממנה לאף אחד, רק למיכאל ולדניאל.

     "ואני אחתוך לכם את כולה לפרוסות ואשים אותה במדף נמוך במקרר, כדי שתוכלו לגשת ולקחת ממה כמה שתרצו," הבטחתי להם.

     "אבל זה המון סוכר, אבא," הזכיר לי מיכאל. "אז אני רוצה סוכר חום. סוכר חום יותר בריא מסוכר לבן, ואני לא אוכל יותר סוכר לבן. אבל אפשר חצי חצי."

     "טוב, ילד מתוק שלי," נשקתי לו ושלחתי אותם לישון.

     וכך נגמר יום, שהתחיל בייאוש גמור, נשבר בשנת צהריים בריאה – והמשיך באופטימיות.

     פתחתי את הפוסט הזה בברכה על כך שיש לנו פרספקטיבות בחיים. זה לא נובע רק מן התהליך הרגשי שעברתי היום, אלא מדבר נוסף. במהלך סדנת הערב, כשהחברים כתבו, חיפשתי אחרי טקסט כלשהו במחשב שלי, ולפתע נפתח בפניי ספר ההורות העתידי שלי, אוסף הפוסטים מן הבלוג הזה, מראשיתו. כלומר, מן המחשבות הראשונות על הפונדקאות, השבועות של ההיריון, החודשים הראשונים אחר הלידה.

     עלעלתי בו עד גיל שנה ושמונה חודשים. קראתי עד כמה נואש הייתי אז. מותש ואבוד. ואז חייכתי לעצמי. נו, כבר עברתי ימים קשים במהלך חמש השנים הללו, מן הרגע שהחלטתי בו לצאת למסע הפונדקאות ועד רגע זה. והנה, שרדתי את הכול ואני הורה לשני ילדים לתפארת.

     אז ודאי שאשרוד גם את היום הבא.

     אנשים לא מספרים על הקושי שלהם בהורות. גם אני נמנע מזה. מה שאתם קוראים כאן הוא רק השכבה העליונה של מה שאני באמת עובר בתוך עולמי הפנימי. ישנם דברים, שאני לא מעז לפרסם כאן, מרוב עוצמתם. אני יודע שתבהיל אתכם. אני גם יודע, שאני אדם עוצמתי ודרמטי לפחות כמו בניי. ואני גם יודע שלמדתי להשתלט על זה. לא לכבות את עוצמותיי, לחוותן עד תום, אבל לדעת איך להתמודד עימן. כך היה איתי, ובעזרת השם, ובעזרתי, כך יהיה גם עם בניי. הם ילמדו איך לעבוד עם העוצמות שלהם וחוזקותיהם, כמו שלמדתי אני בתורי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה